השחקנית המפורסמת שהפכה מומחית לשפת גוף

אפילו כשחקנית בוגרת טלנובלות, ורד פלדמן לא יכלה לצפות את הטוויסט הזה בעלילה. בגיל 30 הכירה לראשונה את אביה, והמפגש הזה הוליד במפתיע לא רק משפחה חמה "במרחק חמש דקות נסיעה מאיתנו", אלא גם תפנית חדה בקריירה. פלדמן גרסת 2021 היא לא רק שחקנית, אלא מורה ומומחית לשפת גוף.

"תמיד ידעתי שאני צריכה לעשות עוד דברים לצד המשחק", היא מספרת, "אני בנאדם שחייב להיות כל הזמן בתנועה פנימית. אז התחלתי לביים, לכתוב, ללמד משחק. ולפני עשר שנים התחיל הסיפור שלי עם ההתמחות בשפת גוף. והוא דווקא לא הגיע מתוך יוזמה שלי או רצון לעשות עוד משהו, אלא נחת עליי בהפתעה באמצע החיים".

מה שקרה אז, באמצע החיים, היה מפגש קצר עם חבר עבר של אמה, שהבין מיד – רק לפי שפת הגוף שלה – שהיא הבת שהוא מעולם לא זכה להכיר ולגדל. נשמע מבלבל? להלן תקציר הפרקים הקודמים: פלדמן גדלה כבת יחידה לאם חד־הורית. כשהייתה בת 25 חלתה אמה בסרטן, ולאחר כמה שנים, כשהבינו שהסוף מתקרב, החלו בתהליך של פרידה. האם הזמינה חברים וקרובים מהעבר כדי לומר שלום, ובאחד הימים דפק על דלת משפחת פלדמן ד"ר קובי אסף, מומחה לשפת גוף, שפלדמן הכירה רק בשם ופגשה פעמים בודדות במהלך חייה.

"הוא בא ללחוץ לי את היד, אפילו לא היינו ברמה של חיבוק, והוא קצת נתקע", היא נזכרת. "הנשימה שלו פסקה לרגע, נראה לי שמשהו מוזר עובר עליו, אבל אמרתי שזה הגיוני בהתחשב בנסיבות שבהן הוא הגיע אלינו". פלדמן ניצלה את הביקור שלו ויצאה לסיבוב התאווררות קצר, וכשחזרה, בישרו לה יחד האם ואסף, כי יכול מאוד להיות שהוא אביה הביולוגי.

מה עבר לך בראש?
"חשבתי שהוא מרחם עליי שאני עומדת להיות יתומה ולבד, ושהוא רוצה לאמץ אותי בקטע של מעשה טוב. הסתכלתי עליו ואמרתי לו 'לא צריך. באמת שלא צריך'".

זמן קצר לאחר מכן, כשהחלה לעכל את העובדות, ולאחר שכנועים רבים, התחילה להאמין שאולי זו האמת. האם הלכה לעולמה, ובמהלך השבעה הגיעו תוצאות הבדיקה שאיששו את ההשערה – אסף הוא אביה הביולוגי של פלדמן.

"אני מצידי לא ידעתי איך לאכול את זה, והוא – מבחינתו נולדה לו ילדה עכשיו, אמנם בת 30, אבל ילדה. לא האמנתי שמישהו באמת ירצה להכניס אותי לחיים שלו. יש לו כבר ילדים, מה הוא צריך אותי? חשבתי שבמקרה הכי אופטימי הוא יזמין אותי פעם ב־ לארוחת שישי. נדהמתי לגלות שהוא ואשתו ממש רוצים אותי בקטע יומיומי. הם גרים חמש דקות הליכה מאיתנו, והם סבא וסבתא של הבנות שלי לכל דבר. הוא סבא פעיל מאוד".

את קוראת לו היום אבא?
"תראי, אנחנו מכירים עשר שנים. לפני שנה הבת האמצעית שלי שאלה אותי למה אני קוראת לאבא שלי קובי, היא מכירה את הסיפור. עניתי לה: 'תשמעי, באמת לא קל לי לקרוא לו אבא, לא קל לי להוציא את המילה הזאת מהפה' והיא אמרה לי: "אז את צריכה להתאמן'. ובאמת מאז אני קוראת לו אבא".

היורשת

אבל תחילת הקשר בין פלדמן לאביה הייתה מהוססת יותר. "הייתי בעיקר מאוד סקרנית להבין איך הוא עלה על זה שאני הבת שלו, מה הוא ראה בשפת הגוף שלי שעורר אצלו את החשד. זה מדהים גם כי זה כנראה מאוד גנטי. לא גדלתי עם האיש הזה ועדיין הוא קלט את הדמיון ברגע. בדיעבד אני חושבת שהסקרנות הזו הייתה הדרך שלי להגיע אליו, לייצר איתו דיאלוג אמיתי. את הרי אמורה פתאום לייצר קשר אינטימי וקרוב עם אדם בן 60, שלא הכרת קודם.

"כשהוא הבין שנושא שפת הגוף מאוד מעניין אותי הוא הציע שנעשה את זה כמו שצריך, שאביא מחברת ומחשב ונלמד לעומק. אבא שלי הוא דוקטור לשפת גוף. היה לו אפילו מוסד בשם 'מיניברסיטה' ללימודי שפת גוף. אני לא נכנסתי כתלמידה. במקום זה התחלתי להגיע אליו הביתה. זה התחיל בפעמיים בשבוע והפך להיות חמש פעמים בשבוע. הייתי צמאה ללמוד. לא חשבתי שאתעסק עם זה באופן מקצועי. חשבתי שבמקסימום זה יעשה אותי שחקנית יותר טובה".

"אני לא אתן עצה ממוקדת של 'מה לעשות בריאיון עבודה' או 'איך להתנהג בדייט'. אני באה מאסכולה רב–ממדית שאומרת שאם אתה רוצה ללמוד – אתה צריך ללמוד את הכול. כשבאים ללמוד שפה, לא לומדים עשרה משפטים וזהו"

ומהצד שלו?
"בדיעבד התברר שהוא זמם כבר אז שאירש את העסק שלו, את ה'חנות המשפחתית'. אחרי חמש שנים הוא שאל אותי אם ארצה להחליף אותו, ואני כעסתי ואמרתי 'מה פתאום, אני שחקנית'. רק אחרי שלמדתי את כל מה שהיה לו לתת לי ויצאתי לעולם האמיתי, הבנתי שזו לגמרי השליחות שלי. שזה כבר לא מעניין אותי רק כי הוא אבא שלי וכי זו דרך להתחבר אליו.

"לאט־לאט הוא התחיל להוריד נפח עבודה ולהעביר אליי, אז בעצם התחלתי לעבוד בתחום עוד לפני שהצהרתי על זה. ובשנת הקורונה העסק לשמחתי רק צמח כי המעבר לעולם הווירטואלי הכניס אנשים למצוקה גדולה מאוד בהקשר של שימוש נכון בשפת גוף. אני זיהיתי את העניין, ובכך התמקדתי: איך ממנפים את עצמנו במרחב הווירטואלי – שזו לא תהיה פשרה אלא אפשרות נוספת".

זה לא השינוי היחיד בתחום של שפת גוף שהקורונה הביאה איתה, הרי רוב הזמן היינו עם מסכות.
"ברור, יש לי גם קורס על תקשורת עם מסכות, שעכשיו הוא כבר לא כל כך רלוונטי", היא צוחקת. "השינוי העיקרי היה שהמסכה הזיזה את הפוקוס מהפנים לגוף. היה קל יותר כי לא היו כל הנתונים בפנים שצריך לקלוט. אחת הסיבות שאנחנו בפוקוס מלא על הפנים של האחר היא כי זו המוסכמה החברתית. זה מביא למצב שאנחנו מפספסים את כל מה שקורה בשאר הגוף. יש אנשים שיש להם תפיסה מרחבית מפותחת יותר ואז הם מסתכלים על הפנים, אבל מצליחים לקלוט מה קורה גם מעבר להם. המטרה שלנו היא לפתח את היכולת. להמשיך להסתכל על הפנים כי זה מה שמקובל, אבל להצליח לקלוט מסרים נוספים תוך כדי".

אין כאן אינסטנט

אתם ודאי זוכרים אותה כדריה מהסדרה "האלופה", שם שיחקה לצד יהודה לוי ועדי הימלבלוי. "שמעי, זה קטע, דריה זה התפקיד הראשון שלי ויזכרו לי אותו תמיד, לא משנה כמה תפקידים עשיתי מאז. אלה היו ימים שהייתה רק סדרה אחת לראות, לא היה סטרימינג, ואנשים נקשרו  יותר לסדרות ולדמויות שבהן".

מאז שגילמה את  דריה, שיחקה פלדמן בסדרות "מתים לרגע" ו"השוטר הטוב", ובסדרות הנוער המצליחות "החממה", "כדברא", "גאליס", "בית הכלבים", "PPS" ובימים אלה היא מצלמת עונה חדשה של "שקשוקה", סדרת טלוויזיה שמשודרת בכאן חינוכית.

במקביל לתפקידים על המסך היא כיכבה גם על במות התיאטרון בהצגות "מישהו ימות בסוף", "סיגל", "אם יש גן עדן" ועוד. בנוסף שיחקה לצד אביה בהצגה שנכתבה בהשראת סיפורם האישי, בשם "מישו ופועה", שגם ביימה בעצמה בתיאטרון תמונע.

את השינוי המקצועי של השנים האחרונות היא מתארת כמלא בחששות. הפחד שהעיסוק בשפת הגוף יפגע בקריירת המשחק שלה עוד לפני שצברה ביטחון וניסיון בתחום החדש, השאיר אותה בתחום דמדומים. "נכון, זה לא שעברתי ממשחק לפיננסים, ועדיין, מפחיד לעשות שינוי".

בשלב מסוים החלה לספר לתלמידים שלה למשחק שהיא מתמחה בתחום שפת הגוף וביקשה מהם להשתתף במחקר שעשתה. לאט־לאט החלו להגיע אליה פניות. "עוד לא יצאתי רשמית מהארון, ותלמידים התחילו להפנות אליי קולגות שלהם".

עברו שנתיים מאז "היציאה מהארון" כפי שהיא מגדירה את הקריירה השנייה שלה. במקביל, היא מסרבת להיפרד ממקצוע המשחק, ומגדירה את ימי הצילום כימי המנוחה שלה. "אני אוהבת לשחק, אני באה לצילומים בכיף, ומה שאני הכי אוהבת בתמרון בין שני הכובעים הוא שהוא מאפשר לי לברור את הפרויקטים שלי.

"כשלימדתי משחק, הרגשתי שהכלים של המשחק הם אמנם אדירים בעולם החיצוני, אבל שהם לא תמיד מספיק פרקטיים. היום אני יודעת שזה מה שהיה חסר: הלימוד הפרקטי של איך להשתמש בגוף ואיך לקרוא נכון את הגוף. יש כמובן נקודות ממשק בין זה לבין משחק".

"כשאבא בישר לי שהוא חושב שאני הבת שלו, חשבתי שהוא מרחם עליי שאני עומדת להיות יתומה ולבד, ושהוא רוצה לאמץ אותי בקטע של מעשה טוב. הסתכלתי עליו ואמרתי לו 'לא צריך. באמת שלא צריך'"

תסבירי.
"תמיד נמשכתי לשחק דמויות שהפיזיות שלהן לא דומה לשלי, רק קיוויתי לכמה שיותר הזדמנויות כאלה. מאז שיש לי את הכלים האלה, של לתרגם את שפת הגוף לתכונות אופי ולמבנה אישיות, הרבה יותר קל לי טכנית להבין איך כל זה ישרת נכון את הדמות שאני מגלמת".

כשמחפשים בגוגל מומחים לשפת גוף מתקבלות תוצאות רבות. נתון קצת מטריד, כי למעשה אין אף גוף מבקר או לשכה שמנהלת רישום מסודר של המומחים, ובסוף זה מקצוע שיש בו זווית טיפולית.

"בארץ אני במיעוט בין מי שמתעסק בתחום. אני לא אתן עצה ממוקדת של 'מה לעשות בריאיון עבודה' או 'איך להתנהג בדייט'. אני באה מאסכולה רב־ממדית שאומרת שאם אתה רוצה ללמוד – אתה צריך ללמוד את הכול. כשבאים ללמוד שפה, לא לומדים עשרה משפטים וזהו. לומדים את הדקדוק, את המילים, ורק אז אפשר להשתמש בשפה לבד. אני מצהירה מראש שזו חבילה, ולא תהליך אינסטנט. אתם מקבלים את הכלים, ואתם ממשיכים לעבוד איתם לבד. המטרה שלי היא שלא יצטרכו אותי. מבחינתי אם אני אתן טיפ קונקרטי של 'אל תעשה את התנועה הזאת' עשיתי יותר נזק מתועלת".

למה?
"כי אני לא מסרסת את עצמי ואני גם לא מלמדת איך לעשות את זה. אבל אני מנסה להיות בקשר עם הדחף לתנועה, ולזהות מה הוא אומר. אם מגרד לי בעין, גירדתי וזה נפתר – אז זה בסדר. אבל אם זה לא פתר לי את העניין, אני מתחילה להבין שאולי זה לא רק גירוד בעין. הפונקציה של עיניים היא לראות. אז אולי משהו מציק לי במה שאני רואה עכשיו. יש אנשים שהעיניים שלהם מאוד רגישות ויבשות, זו עובדה אובייקטיבית שלא מייצגת שום דבר על מי שהם, אבל הם כן צריכים לדעת איך מי שמולם עלול לפרש את זה".

פלדמן מאמינה שבשפת הגוף טמון פוטנציאל רב להבנת הסביבה – וגם להבנה שלנו את עצמנו. "שפת הגוף יושבת על הפער בין מה שבנאדם רוצה שיחשבו עליו לבין מה שהוא מבטא. הפער הזה קיים אצל כולנו. ככל שהפער הזה גדל אנחנו מתחילים לחוש בזיוף, ובלימוד של שפת הגוף השאיפה שלנו הוא לצמצם אותו כמה שיותר. היכרות עם שפת הגוף נותנת חיזוק לאינטואיציה שלנו. אנחנו הרי יודעים מי בא לנו בטוב ומי לא, כי המוח שלנו קולט את השדרים, אבל אנחנו לא יודעים להסביר לעצמנו למה. פענוח של שפת הגוף ייתן לנו אינדיקציה לסיבה".

אז אם הכול נמצא ברמת השדרים, איך אנחנו יכולים להשפיע על זה?
"אנשים באמת חושבים שזה דבר מולד. אז לא, זה ניתן לשינוי, וזה עניין של תרגול. באים אליי אנשים בני 50 שמאז שהם ילדים הקול שלהם עולה לטונים גבוהים כשהם במתח. אני לא מבינה למה הם באים רק עכשיו. מבחינתי זה כמו שהוא היה בא ואומר לי תפוס לי שריר פה ברגל כבר 20 שנה. כנראה בגלל שזה כל כך מחובר לנפש, ומספר עלינו הרבה, קשה לנו לחפור שם.

"כשאנחנו רואים את עצמנו בסרטון ולא אוהבים את מה שאנחנו רואים, אנחנו משכנעים את עצמנו שאחרים לא קולטים את מה שאנחנו קלטנו. זה אבסורד. אני לא רוצה לראות את עצמי – אבל אני כל הזמן מראה את עצמי החוצה. אם אנשים היו רואים את עצמם בסרטון ויודעים לפרק את המידע לחלקים – מה בדיוק הם לא אוהבים: הטון, האינטונציה, תנועות הידיים, החזרתיות – היה להם קל יותר לשפר. כשהם לא יודעים לעשות את זה, הם מקבלים את כל המידע באופן מציף וקשה להם לעבוד על זה".

כולנו מתייגים

פלדמן מספרת שאחת הסיבות המובילות לפנייה למומחה בשפת גוף, היא הרצון ליצור רושם ראשוני חיובי בריאיון עבודה. "זו הסיטואציה הכי בסיסית של שיפוט והערכה, כי יש לנו הזדמנות קצרה מאוד לשדר את הרושם הראשוני שלנו", היא מסבירה, "בגדול, כשאנחנו נכנסים לחדר יש לנו כמה שניות לפני שמתחילים, ונדמה לנו שזה זמן חסד, שרק אחריו מגיע הרגע שבו אנחנו אומרים לעצמנו 'אוקיי, ההצגה התחילה', לוחצים את היד, מזדקפים. אבל זו טעות. מהרגע שרואים אותנו, האדם שמולנו התחיל ללקט עלינו אינפורמציה. וזה נכון לכל סיטואציה בחיים.

"חשוב שנדע מה אנחנו משדרים בילט־אין. יש נתונים פיזיים שאנחנו לא יכולים לשנות, אם אנחנו גבוהים, רזים, מלאים. אבל אם נהיה מודעים נוכל לעבוד עם זה. האם אנחנו רוצים לגבות את השדר הראשוני שאנחנו מייצרים או לטשטש אותו.

"אחת המטרות שלנו כבני אדם היא להיות ורסטיליים. בזוגיות, בהורות, בעבודה. נרצה להראות שאנחנו גם סמכותיים וגם אמפתיים, בעלי גמישות מחשבתית אבל מאורגנים. איך אני יכולה לשדר ורסטיליות בעשר השניות הראשונות? בעזרת הצבעים שאני בוחרת ללבוש, החזקת הגוף, צירי התנועה שאני נעה בהם, קדימה ואחורה, לצדדים, באלכסון".

לא פשוט לשבת לריאיון מול מומחית לשפת גוף. אני חושבת לעצמי מה את חושבת עליי בכל פעם שאני משנה תנוחה.
"אנשים הרבה פעמים אומרים לי שהם בלחץ מולי, שכול תנועה קטנה שהם עושים גורמת להם לחשוב איך אני אפרש אותם. אני תמיד אומרת שביום שהנושא ינהל אותי ויפריע לי בתקשורת, אני אפסיק לעשות את זה. אנחנו פוגשים אנשים כל הזמן, בגינה, בסופר, בשכונה, לא עם כל אחד אני מתחילה עבודה עכשיו".

וזה לא מפריע לך?
"תראי, כל בני האדם יקלטו עלייך את מה שאני אקלוט, את כולם זה יפעיל בדרך כלשהי. מי שלא יבין לגמרי מה הוא קולט יבזבז הרבה יותר אנרגיה ממי שכן הבין. מי שהבין, דווקא יהיה פנוי יותר לתקשורת איתך ויהיה פחות שיפוטי.

"כולנו מתייגים, וכשאנחנו לא מבינים עד הסוף למה, אנחנו הולכים הרבה יותר לקיצוניות כי אין לנו כלים לאשש את הדבר הזה. הרבה פעמים אנחנו נכריע 'סומכים עליו או לא', 'אויב או ידיד', תיוגים מאוד קיצוניים. כשאני עם כלים והבנה של מורכבות, אני אמנם אתייג, אבל אדע שאני צריכה לקלוט עוד נתונים".

בזמן הריאיון מסתובב במטבח בן זוגה של פלדמן, סזאר, שביומיום עוזר בצד הטכני של העסק. "הוא כבר יכול להחליף אותי", היא מעידה, "זה הגיע למצב שהייתה לי הדרכה אחרי החיסון השני של הקורונה והייתי ממש חולה. הלקוחות היו צריכים ממני איזה משהו קטן שאני אדייק אותם. אז ישבתי לידו, העברתי לו את הטלפון ואמרתי להם 'תקשיבו, אני חולה, אני פה, רק שהוא הקול שלי'. והוא היה מדהים".

לבני הזוג שלוש בנות – איזבל, אליס ואמיליה. "מטרת העל שלי היא להיות איתן אחר הצהריים ובלי המחשב, אבל לצערי אני לא מצליחה בזה מספיק".

איך שרדתם כמשפחה את תקופת הקורונה?
"רוב ההרצאות שלי היו בזום, ובמקביל הבית היה מלא באקשן. בזמן הרצאות בערב הייתי צועקת ממש כדי שלא ישמעו את הרעש של ההרדמות והבלגן. זה הגיע למצב שהבת הגדולה שלי ובעלי יודעים בעל־פה את ההרצאות. זו הייתה מוזיקת הרקע של הבית כל תקופת הקורונה.

"הגדולה שלי תכף בת תשע, ולפעמים היא שואלת אותי שאלות קשות על מוות או על אינטימיות. יום אחד היא שאלה איזו שאלה כזו, והתלבטתי איך לענות לה ועד כמה לפרט, והיא קלטה את המוח שלי בצומת ואמרה לי: 'אמא, בלי רחמים', וכשסיימתי לענות לה היא אמרה: 'נכון שזו לא כל האמת?'. גם היא כבר קוראת שפת גוף טוב מאוד".