רוני דלומי מצליחה לשמור על חיוביות. עד שהיא לא

במרץ 2020, רגע לפני שהעולם נאסף אל תוך עצמו, עלתה הזמרת והשחקנית רוני דלומי לבמה בתפקיד סופי במחזמר "מאמא מיה". "ידענו שזהו, ממחר אסור להתקהל, ושלא יהיו יותר הצגות. אבל לא ידענו שאנחנו הולכים לקראת הפסקה של למעלה משנה".

איך הגבת להודעה שזו ההצגה האחרונה?
"בהתחלה הייתי בהלם, אבל מהר מאוד אמרתי לעצמי 'תתאפסי על עצמך, תיהני'. כי זה באמת התענוג הכי גדול שלי, להיות על הבמה. אז הצלחתי לעשות את הסוויץ', ולמרות החלק החושש, פשוט התמסרתי לרגע על הבמה".

באותה התמסרות מוחלטת קיבלה דלומי בת ה־29 את השנה שבה עולם התרבות היה סגור. מי שהייתה רגילה לעלות על במה כמה פעמים בשבוע, אם זה בהופעות שלה או בהצגות, מצאה את עצמה בבית, על הספה. אבל היא לא שקעה. "הגישה שלי היא לעשות את הטוב ביותר עם מה שיש. ניסיתי ללמוד בזמן הזה את כל השיעורים שתמיד רציתי ולא הספקתי. הייתי הרבה בבית, הצלחתי להיות הרבה יותר עם בעלי, מתמחה ברפואה, שלפני הקורונה היינו צריכים לקבוע דייט ביומן כדי להיפגש. הכרתי בעובדה שיש לי חלק באישיות שכרגע אין לו מקום, שזה בסדר, ואני אמצא את הדרך להביע אותו ולשמר אותו. הסתכלתי מסביב וידעתי שגם אם אין לי כרגע את הבמה, יש לי גם המון על מה להגיד תודה. וזה בסדר להגיד שזה לא אותו דבר, וצריך להתאזר בסבלנות".

"החרדה שלי לא באה מהמקצוע. הפוך, המקצוע זה ריפוי בשבילי, זה עושה לי טוב. זה התחיל כמתבגרת שמגלה את כל הצדדים באישיות שלה, ויש חלקים שהם מורכבים יותר. אצלי זה הרצון להיות בסדר כל הזמן"

מרגע הזכייה שלה ב"כוכב נולד", בגיל 17, היא על הבמה, עובדת באינטנסיביות. "אם יש לי יום פנוי אני ישר אקבע בו דברים. אם מתפנה לי איזה שבוע, מיד אני חושבת ללכת לאיזה קורס. זה תחום שבו צריך כל הזמן להתפתח ולהזין את עצמך. בקורונה לקחתי קורס בתסריטאות, למדתי פיתוח קול, למדתי משחק עם מורה מניו־יורק בזום, למדתי לנגן על קלידים".

ולמרות שתקופת הקורונה הייתה לא רעה עבורה, דלומי שמחה לחזור לבמה. עם פתיחת עולם התרבות היא חזרה לככב בחמש הצגות במקביל: "בוסתן ספרדי", "מאמא מיה", "גבעת חלפון אינה עונה", "סימני דרך" ו"עוד חוזר הניגון", שתעלה בחודש יולי.

לקאסט של "בוסתן ספרדי", ההצגה הוותיקה ביותר של התיאטרון שעלתה כבר למעלה מ־2,500 פעמים, היא הצטרפה בתום תקופת הקורונה, כאשר נכנסה לנעליה של גלית גיאת, שמילאה את התפקיד הטרגי של ויקטוריה, המואשמת שלא שמרה על בתוליה. המחזה מכניס את הצופה אל השכונה הספרדית התוססת אהל־משה, בירושלים של שנות השלושים.

"באתי לזה במין חרדת קודש, של 'אני רוצה לבוא לזה, ולא להרוס'. כי הדבר הזה כתוב היטב, והשירים והלחנים מדהימים, ופשוט הייתי צריכה לחשוב איך אני מביאה את עצמי. עשיתי הרבה מחזות זמר, וזו הייתה הפעם הראשונה שעבדתי עם צדי צרפתי. נהניתי מאוד מהעבודה המשותפת איתו, ויש לנו קאסט מדהים שיש רק מה ללמוד ממנו".

את בדרך כלל מגלמת ילדות ונערות, התפקיד של ויקטוריה הוא כבר של אישה בוגרת.
"הגיל מזמן את התפקידים היותר נשיים, ואני שמחה על זה. גם בתפקידי הילדות היו מורכבויות, אם זו אפונין מעלובי החיים, מרתה מאביב מתעורר או יעלי מגבעת חלפון. אבל לאט־לאט, באופן טבעי, הדברים משתנים. זה אולי התפקיד הכי נשי שלי, ומרגש אותי לחוש את ההתפתחות הזאת על הבמה, ואת זה שנותנים לי הזדמנות לעשות דברים שונים, שיכולים להוציא ממני משהו אחר. זה מרגש להתפתח".

כוכבת נולדה

דלומי גדלה ביישוב עומר. כילדה העדיפה ריקוד קלאסי על פני שירה, אבל תמיד ידעה שתהיה זמרת. בגיל הנעורים ביקשה מהוריה שירשמו אותה לשיעורי פיתוח קול. "הם לא הבינו מאיפה זה בא, אבל ידעתי שזה משהו שאני צריכה לעשות".

בגיל 17 הגיעה לאודישנים של העונה השביעית של "כוכב נולד", אחרי שחברים המליצו עליה. "לא הרגשתי מספיק מוכנה, חששתי", היא מודה, "אבל אז אבא שלי אמר לי 'תלכי לאודישן הראשון בשביל החוויה', ואז זה התקדם משלב לשלב. הבנתי שאני לא יכולה להיות מונעת מהפחד, וזה היה משהו משמעותי בדרך שלי לצעוד קדימה".

"הגיל מזמן את התפקידים היותר נשיים, ואני שמחה על זה. ויקטוריה ב'בוסתן ספרדי' זה אולי התפקיד הכי נשי שלי, ומרגש אותי לחוש את ההתפתחות הזאת על הבמה"

במהלך התוכנית היא לא הייתה המועמדת הטבעית לזכייה. לא פעם ספגה ביקורות קשות מהשופטים, אבל שרדה מתוכנית לתוכנית. "התבשלתי לתוך הרעיון הזה לאט־לאט. זה לא בא בבום קיצוני. אני מרגישה שיש משהו בלהיות לאורך זמן בתוכנית ריאליטי פעמיים בשבוע שמלמד אותך את הדרך. גם כשאת זוכה וביום אחד הופכת למוכרת, זה לא שאוטומטית נהייתי זמרת שקונים כרטיסים להופעות שלה, מבינים שזה משהו שצריך לבסס אותו ולתחזק אותו".

היא הייתה הזוכה הצעירה ביותר בתוכנית – אבל לא נתנה לזה לעלות לה לראש. "לא התמכרתי להצלחה, זה לא עשה לי מהפכה פנימית. אמרתי 'אוקיי, זה קרה, נתנו לי בוסט כזה של 'אנחנו מאמינים בך'. אבל ידעתי שעכשיו יש לי דרך לעשות, שאני צריכה להצדיק את הזכייה, להראות את היכולות שלי".

את הריאיון אנחנו מקיימות במשרדי טדי הפקות, הבית המקצועי של דלומי. במסדרון חולפת על פנינו מיוצגת אחרת, אחת נטע ברזילי.

איך היה המפגש הראשון שלך עם הברנז'ה?
"מה שמרגש אותי זה לשיר. גם בגיל צעיר לא ממש התרגשתי כשראיתי סלבס. אם שרתי עם עידן רייכל או עם שלומי שבת, שאני מאוד מעריכה מקצועית, התרגשתי מהחוויה".

אבל לא הכול מחויך ורגוע בעולמה של דלומי, שמתמודדת מגיל צעיר עם חרדות. "זה לא בא מהמקצוע", חשוב לה להדגיש, "הפוך, המקצוע הוא ריפוי בשבילי, זה עושה לי טוב. התמודדתי עם חרדות כבר כנערה, זה לא קרה עם הלחץ של החיים, זה משהו שקשור לאישיות שלי ולחיים, ולא למקצוע. זה התחיל כמתבגרת שמגלה את כל הצדדים באישיות שלה, שחלקם יותר מורכבים. אצלי זה הרצון להיות בסדר כל הזמן. זה לא בא מתוך פרפקציוניזם. יש לי חרדה שאם אני אעשה משהו לא בסדר, מישהו ייפגע ממני".

איך מטפלים בזה?
"אני נעזרת בפסיכולוג ועוברת טיפול. אני לא רוצה להיות מונעת מפחד ולא מחרדות. לא רוצה שזה יפעיל אותי בחיים ויגרום לי להימנע מלעשות דברים. אנחנו עובדים על איך יוצאים מהלופ של להיות לא בסדר, ולהיות נאמנה לעצמי".

וזה עובד?
"זה לא לקלוע סל וזהו, אלא תהליך איטי. הייתה תקופה שממש הרגשתי את העניין בעוצמה, היום יש לי כלים להתמודד. החרדה מלא להיות בסדר ליוותה אותי לאורך היום ואז צפה. הרבה דברים היוו טריגרים. עם הזמן והתהליך שעשיתי והכלים שקיבלתי, ובעיקר ההבנה על מה זה יושב, אפשר לטפל ולגעת בזה. כתבתי על זה את השיר 'כל הזמן': 'כל הזמן הרצון לגעת / החשש לפלוש / הרצון לשים גבולות / הפחד לנטוש / כל הזמן במה היה אם / למה באמת / כל הזמן לתת לעצמי / להגיד את הכול / ולהתחרט'".

ובכל זאת, את עובדת בצורה מאוד אינטנסיבית. חשבת לעצור כדי לטפל בקשיים?
"לא. אם אני לוקחת תקופה של הפסקה זה לשדר לגוף שהנה קרה משהו ובוא נעצור. הרעיון הוא להתמודד, ולהתמודד מבחינתי זה לשדר לגוף שבאמת קרה לו משהו אבל שלא ייבהל, שזה חלק מהחיים ושאני לא מפסיקה את שגרת חיי הרגילה בשביל שום דבר שבעולם, כי זה מה שעושה לי טוב".

מה המסר שאפשר להעביר לאנשים שמתמודדים עם אתגר דומה?
"תדברו. אל תשמרו בבטן. אני מאמינה שצריך לדבר מיד כשהתחושות האלה מתחילות לצוץ. דברי עם החברה הכי טובה או עם בני משפחה, כל מי שנותן לך כוח. תבחרי באלה שמסתכלים עלייך באהבה ולא בשיפוטיות, ולא פחות חשוב, אל תהיי שיפוטית כלפי עצמך. וכמובן עזרה מקצועית".

לא לדלג על מדרגות

אחרי כוכב נולד, התגייסה דלומי ללהקה צבאית ובמקביל עבדה על אלבום הבכורה שלה, "קצת אחרת", שכלל גרסאות עבריות לשירים בסגנון דרום־אמריקני וספרדי. בהמשך הוציאה שני אלבומים נוספים. היא קטפה את תואר זמרת השנה בתחנות הרדיו השונות כמה וכמה פעמים, התנסתה בדיבוב בסרטים ולוהקה כשופטת בריאליטי השירה לילדים "בית ספר למוזיקה".

לצד הקריירה המוזיקלית שלה כאמנית סולו, החלה דלומי לשחק במחזות זמר – "הקוסם", "פיטר פן", "צלילי המוזיקה" – בכולם שילבה את כישורי השירה והמשחק שלה. לפני ארבע שנים הגיעה להבימה לתפקיד אפונין ב"עלובי החיים" ומשם המשיכה לתפקיד נעמי שמר בצעירותה במחזמר "סימני דרך", לצד גילה אלמגור.

"אם יש לי יום פנוי אני ישר אקבע בו דברים. אם מתפנה לי איזה שבוע, מיד אני חושבת ללכת לאיזה קורס. בקורונה לקחתי קורס בתסריטאות, למדתי פיתוח קול, למדתי משחק עם מורה מניו יורק בזום, למדתי לנגן על קלידים"

"אני משחקת ליד אייקונים. זה מרגש מאוד. אני מתייחסת לזה כאל בית ספר, באה בצניעות, כתלמידה. אני בתחילת דרכי, ובאה ממקום של כבוד ענק לאנשים ומתוך תשוקה ענקית".

כשהגיעה ההצעה להיות שחקנית בית בהבימה, היא התלבטה. "ידעתי שאני מאוד רוצה לעשות את זה, אבל זה דורש לוותר על פרויקטים אחרים. התלבטתי. התקשרתי לאניה בוקשטיין, שהיא חברה טובה. התייעצתי איתה, אמרתי לה שאני רוצה להיות שחקנית, והיא אמרה לי משפט מדהים: 'יש מדרגות שאי אפשר לדלג עליהן'. היא הסבירה לי שאני לא יכולה לוותר על זה".

ובכל זאת דילגת על מדרגה משמעותית מאוד – בית ספר למשחק.
"זה לא מעסיק אותי יותר מדי, אני עושה מה שאני אוהבת, וזו הדרך שהחיים זימנו לי. ההתמקדות שלי בתיאטרון היא כי אני פשוט מאוהבת בתיאטרון. כשיום־יום עובדים עם הצוות הכי טוב, עושים חזרות להפקות כמו 'מאמא מיה' ו'עלובי החיים', ולוקחים שיעורי פיתוח קול ומשחק, רוכשים לא פחות ידע. העובדה שלא למדתי משחק גורמת לי לעבוד קשה ולהצדיק את זה. אני לא רוצה שמישהו ישב בקהל ויגיד 'היא לא ראויה לזה'".

בשנים שלך ב"הבימה" התיאטרון עבר משבר כלכלי קשה.
"זו תחושה לא נעימה, אבל יש בי האמונה שהדברים יסתדרו. מה שלא בשליטתי אני משחררת. אבל כשקורה משהו כזה במקום שאני מחשיבה בית, זה לא נעים".

בשלוש השנים הראשונות בתיאטרון היא התמקדה בבמה, ורק אחר כך התפנתה שוב למוזיקה. "'הבימה' הייתה בשבילי תהליך של התפתחות אישית ומקצועית. בשנה הרביעית חשתי שאני כבר יותר בשלה למוזיקה. לאורך כל הזמן הוצאתי שירים, ועכשיו אני מרגישה שאני יודעת טוב יותר מה מדויק לי. זה תחום של חיפוש אינסופי".

בשנה האחרונה שחררה דלומי שלושה שירים חדשים, שניים מהם בסגנון לטיני. הראשון, "רציתי שזה יכאיב", שיתוף פעולה שלה עם רון ביטון וג'וני גולדשטיין, יצא בתקופת הקורונה. השני "זה בא אליי" נולד דווקא מתוך רגע שבו הרגישה שהדברים לא מסתדרים בדיוק איך שהיא רוצה. "אני מנסה ומתעקשת, ולפעמים זה לא יוצא. ופתאום חשבתי על כל מה שכן מסתדר, על כל הטוב בחיים, והרגשתי שזו הוכחה. שכל מה שכן מסתדר בחיים שלי, הוא הוכחה לכך שמה שכרגע מתעכב ולא מוצא את מקומו – יסתדר בהמשך". השיר השלישי הוא "ספסלים", ובו שיתפה פעולה עם הצמד אמיר ובן.

למה דווקא מוזיקה לטינית?
"בשנים האחרונות אני מקשיבה בעיקר למוזיקה מקובה, ברזיל, ספרד וצ'ילה. יש שם המון נשמה, זה ז'אנר דרמטי מאוד ונשי מאוד, עם המון גרוב וחיים. אני מבינה ספרדית ויודעת לדבר באופן בסיסי, אבל בשנים האחרונות התחלתי ללמוד את השפה מתוך האהבה לתרבות הזאת".

בימים אלו משודרת "הכוכב הבא", גלגולה העכשווי של "כוכב נולד", התוכנית שגילתה את דלומי. בצוות השיפוט יושבות בין היתר נינט טייב ושירי מימון, גם הן בוגרות הריאליטי. דלומי מודה שעוד לא הספיקה לצפות בכוכבי העונה, אבל שתשמח בעתיד לשבת גם היא על כס השיפוט. "זה משהו שמרגש ומשמח וכיפי לעשות. התשוקה שלי היא קודם כול כלפי שירים ותפקידים בתיאטרון, אבל אם יסתדר לי בעתיד, להיות שופטת זה בונוס".

הילדה של כולם

כיום דלומי מתגוררת בגני־תקווה עם בעלה, אלון ויסמן, מתמחה ברפואת עיניים.

המקצועות של שניכם מאוד תובעניים.
"הייתי עם אלון לכל אורך הלימודים, רפואה זה כל הזמן ללמוד. תמיד צריך להתמקצע. אני יכולה להזדהות איתו מהמקום שלי".

הזוגיות הארוכה מובילה לא מעט אנשים לשאול אותה תכופות לגבי השלב הבא – הקמת התא המשפחתי. "שואלים כל הזמן", היא מחייכת. "וזה לא בהכרח אנשים קרובים. אנשים מכירים אותי מגיל 17, אז הם קצת מרגישים שאני הילדה שלהם. נגיד נהג מונית שאני אסע איתו יכול להגיד לי 'אני מרגיש כמו אבא שלך, אל תדחי את הבאת הילדים לעולם'. אני מקבלת את זה בחיוך. יכול להיות שאם הייתי מנסה ונאבקת עם זה, הייתי מרגישה אחרת, משהו כמו 'צאו לי מהרחם'".

הוריה של דלומי נפרדו אחרי 40 שנות נישואין, אחרי שהיא כבר התחתנה בעצמה. "אני בסדר עם זה. לא הייתי רוצה שיישארו יחד בגללנו, הילדים. אלו גם גירושים שנעשו בטוב. אז אולי לפני חגים יש קצת מתחים של 'אצל מי נעשה את החג', אבל באמת שזה עדיף על פני זה שההורים יישארו יחד אם לא מתאים להם".

אנחנו נפגשות יממה אחרי פרסום הריאיון עם משה אבגי בתוכנית "המקור", ואני שואלת אותה על הפרשה ועל הטרדות מיניות בעולם המשחק. "יצאתי לעולם עם מנהל שמאוד גונן עליי כל השנים, ואני מרגישה בסך הכול שאני נמצאת במרחבים מאוד מכבדים ובטוחים. מעולם לא הרגשתי מוטרדת, אבל לעיתים אני יכולה לשמוע הערות ששייכות לשטח האפור של הדברים. אני מאוד משתדלת לשמור על הגבולות שלי ולסמן אותם בצורה ברורה. זאת החשיבות של מי טו, ואני שמחה על זה שנשים ידעו איך להגיב".

מאז ששבה לשגרה סדר היום שלה מורכב מחזרות בוקר בהבימה, ובערב הצגות, כשבין לבין היא נשארת בתיאטרון, מנגנת על הפסנתר ועובדת על המוזיקה שלה.

יש לך לו"ז מאוד צפוף. מתי את נחה?
"כשאוהבים משהו זו לא הרגשה של עול, יש ימים אינטנסיביים יותר ופחות, אני יוצאת עם חברות, קובעת דייט ביומן עם אלון. זה נותן את האיזון. אני אוהבת ספורט, אוהבת לרוץ ועושה אימון פונקציונלי. זה עוזר לקול להתחמם".

תפקיד חלומותייך?
"אני רוצה לעשות תפקידים משמעותיים. כזמרת אין לי חלומות בינלאומיים. כשחקנית כן. הייתי מאוד רוצה לשחק את אלפבה, המכשפה הירוקה מהמערב במחזמר Wicked (מרושעת). אני רוצה לגדול, לא יודעת מה החיים יזמנו לי, אבל מצפה לזה בהתרגשות".