משפחת פוקס גרה בשוליים הדרומיים של ארה"ב. הילדים גדלים בחינוך ביתי, האבא ממציא גאון שיכול להפוך אש לקרח אבל עובד בעבודה זמנית כשיפוצניק, והם מקפידים על חוקים נוקשים כמו למשל האיסור על טלפונים סלולריים, חוקים שמאפשרים להם לחיות מתחת לרדאר. רק כשמישהו מהם מפשל או אולי כולם, וכל רשויות החוק מתחילות לרדוף אחריהם בבת־אחת, הם נאלצים לברוח מביתם ולנסות לחצות את הגבול אל מקסיקו השכנה.
הסדרה היא עיבוד מחדש של ספר מתח באותו שם שכתב פול ת׳רו, שכבר קיבל עיבוד לסרט בשנות השמונים, בכיכובו של האריסון פורד. כאן מגלם את אב המשפחה האנטי־קפיטליסט ג׳סטין ת׳רו ("הנותרים") שהוא גם אחיינו של הסופר וגם אחד המפיקים של הסדרה. העיבוד הוא די חופשי, ומנסה לעשות התאמה של הסיפור לזמננו ולתמות עכשוויות, כך שסדרת המתח מתובלת בדי הרבה התייחסות לתרבות הצריכה האמריקנית, הזחיחות האמריקנית כלפי שאר מדינות אמריקה הלטינית, ההתמודדות הכושלת עם מהגרים ועוד כל מיני רעיונות רדיקליים שנוגעים בכלכלה ושלטון. זה היה יכול להיות מייגע, אבל הסדרה עדיין מצליחה להיות מותחת מכדי שיהיה אכפת. צרה רודפת אסון, משטרה מתחלפת בסוכנים מתחלפים במאפיה, והמשפחה עודנה בורחת.
ת'רו ושאר השחקנים עושים עבודה מצוינת בגילום המשפחה האוהבת אך מורכבת שנקלעת למצבים מפחידים עד אבסורד. מליסה ג'ורג', שמשחקת את האם מרגו, מתגלה כדמות מסתורית לא פחות מהאב האידיאליסט אך ילדותי. היא אמנם לא נוטה כמוהו להיכנס בכוונה תחילה לקונפליקטים, סובלת הרבה פחות ממנו משיגעון גדלות, ושומרת על איזון כל עוד זה מתאפשר, אבל כשלא, ומישהו מאיים על הילדים שלה, היא מוכנה לא פחות ממנו ללכת עד לקצה. ביחד עם לוגן פוליש וגבריאל בייטמן שמשחקים את הבת המתבגרת והבן התמים, הם מצליחים לייצר פורטרט אמין של משפחה מתפקדת אבל א־נורמטיבית, שהמנוסה על חייה היא הדבק ומקור ההרס שלהם בו־זמנית. המסתורין סביב העבר של האב (או האם. ככל שהפרקים מתקדמים קשה להחליט למי מביניהם יש פוטנציאל מפוקפק יותר להסתיר סוד אפל) הוא כמו רובה מטפורי שמונח על השולחן כבר בפרק הראשון, וקשה להאמין שהמשפחה תוכל לשרוד את הרגע שבו יבוא לידי שימוש. אבל כרגע אין לאף אחד מהם את הפנאי לשים לב לדברים כמו מערכות היחסים ביניהם, כשהם עסוקים יותר מדי בלהישאר בחיים.
ואי אפשר גם בלי כמה מילים על האסתטיקה המרשימה של הסדרה. גם ברגעים המותחים והמפחידים ביותר, ואולי דווקא בהם, הסדרה שומרת על צילום קולנועי מוקפד שמעניק למתח שהיא יוצרת איכויות אמנותיות לא מעטות. נדיר למצוא סדרה כזאת שמצליחה לפעמים לגרום לצופה לעצור נשימה מרוב מתח ומרוב יופי בו־זמנית. גם עריכת הסאונד, והבימוי שמצליח לתת לכל סצנה שהות, מבדילים אותה מסדרות אחרות שממהרות מהר מדי לעבור הלאה. אחרי חמישה פרקים, ושני פרקים מסיום העונה, אפשר לומר שהסדרה אמנם לא מושלמת, אבל עבור חובבי סדרות המתח מדובר בחוויית צפייה איכותית, מיוחדת ומהנה.
מפרץ מוסקיטו, אפל טיוי
