המשלחת הישראלית לאולימפיאדת טוקיו, שתיפתח ב־23 ביולי, תהיה מורכבת מספורטאים במגוון רחב של ענפי ספורט, שבכמה מהם לא היה לנו נציג אולימפי כבר שנים רבות. ליהיא רז, תלמידת תיכון בת 17, תהפוך למתעמלת הראשונה שמייצגת אותנו במשחקים, מאז עשתה זאת ולריה מקסיוטה במשחקי לונדון 2012, וסיימה במקום ה־59 בתחרות הקרב־רב. "אני מאוד מתרגשת לקראת האולימפיאדה שמתקרבת בצעדי ענק", מודה רז. "אני עובדת קשה, עורכת שינויים אחרונים מבחינה טכנית ועושה הכול במטרה להגיע לטוקיו בפורמה הטובה ביותר. המטרה היא להתחרות שם בדרגת קושי גבוהה יותר מזו שבה התחריתי עד היום, עם תרגילים חדשים בקפיצות ובקרקע. יחד עם המאמנת שלי מורן קלפנר בנינו תרגיל חדש עם כוריאוגרפיה חדשה, ואני מקווה שאציג שם ביצועים נקיים וקרובים לשלמות".
בגילה הצעיר, רז היא כבר פורצת דרך בספורט הישראלי, לאחר שבדצמבר האחרון זכתה במדליית ארד בתרגיל הקרקע באליפות אירופה, שנערכה במרסין, טורקיה, והפכה לישראלית הראשונה אי פעם שעולה על הפודיום בתחרות בינלאומית בסדר גודל כזה. היא עלתה לגמר מהמקום השישי ותוצאה של 12.750 (הציון המוענק למתחרים בתחרויות ההתעמלות, ד"מ) העניקה לה ולנו רגע ספורטיבי בלתי נשכח. "ברגע שהבנתי שזכיתי במדליה הייתי פשוט בהלם, שהפך לשמחה והתרגשות גדולה יחד עם הצוות שלי, כשאני מקבלת סרטונים בזמן אמת שבהם רואים את המאמנת שלי מורן, שלא יכולה הייתה לבוא לתחרות, פורצת בבכי אחרי שהגיעו התוצאות הסופיות", משחזרת ליהיא את רגע השיא בקריירה שלה עד כה. "כשסיימתי את התרגיל בגמר לא הייתי מרוצה, היו לי כמה טעויות קטנות ולא הרגשתי שעשיתי את הכי טוב שלי, אבל גם המתחרות שלי קצת פישלו וזה עבד טובתי. כשהגעתי לתחרות המטרה הייתה לעלות לגמר, אבל לא ידעתי אם אצליח להתמודד על מדליה. ברגע שעליתי לגמר וקבעתי את הקריטריון למשחקים, הרגשתי קצת הקלה ומאוד שמחתי כי עמדתי במטרה הגדולה, ואני חושבת שהשחרור עזר לי לעשות את התוצאה הטובה שהגעתי אליה. היה מאוד מרגש להיות חלק מגמר אירופי, וכשנהנים זה עוזר להיות טובים יותר". זמן קצר לאחר הזכייה כבר עמדה רז על פודיום המנצחות. "לא בכל יום אני עומדת לצד כמה מהמתעמלות הטובות בעולם, ביניהן לריסה לורדץ' הרומניה, ששנים הסתכלתי עליה מתחרה ותמיד חלמתי להגיע לרמות שהיא נמצאת בהן.זה היה מרגש מאוד".
להפוך לחץ להצלחה
את הקריטריון הבינלאומי השיגה רז במפתיע כבר באליפות בשטוטגרט, גרמניה, באוקטובר 2019, אז הייתה בת 16 בלבד, כשסיימה במקום ה־82 בתחרות הקרב רב. אבל בפועל, כדי לקבל את הכרטיס המיוחל למשחקים, היא הייתה צריכה לעמוד בקריטריון הישראלי המחמיר יותר, שדורש העפלה לגמר באליפות אירופה או אליפות עולם, ובסופו של דבר העובדה שהמשחקים נדחו בשנה סייעו לה להגשים את החלום. "הקורונה עזרה לי להשיג את הקריטריון אבל בפועל גם לקחה אותי קצת אחורה", היא מנתחת. "זו הייתה הפעם הראשונה מאז שהתחלתי להתעמל שהייתי בבית במשך חודש וחצי בלי ללכת לאולם. אמנם הבאתי הביתה קצת ציוד, כולל קורה קטנה, התאמנתי ועשיתי כושר בכל יום בנוסף לאימונים בזום, אבל עדיין, זה אפילו לא היה דומה לעבודה הרגילה שאני עושה במשך שעות במשך שבוע רגיל. מה שכן, הזמן שקיבלתי נתן לי אפשרות לשפר את הביצועים שלי ואת דרגת הקושי, ובעיקר להתבגר בעוד שנה וללמוד לעבוד טוב יותר".
ברור שאני שואפת להגיע הכי רחוק שאפשר, אבל בשלב שבו אני נמצאת, עצם ההשתתפות הוא ההישג האמיתי
בטוקיו תתחרה רז בשלב המוקדמות בכל אחד מהמכשירים – קפיצות, מקבילים, קורה וקרקע, שמהווים גם את התחרות המקדימה של הקרב־רב, במטרה לעלות לגמר לפחות באחד הענפים. "אני בטוחה שמאוד אתרגש ומבחינתי המטרה היא קודם כול ליהנות, לייצג את ישראל בכבוד ולצבור חוויות וניסיון כהכנה טובה למשחקי פריז 2024", היא מציבה יעדים. "אני בטוחה שזו תהיה חוויה והתנסות מעולה בשבילי. מדובר במעמד ובלחץ שונה לגמרי, להתחרות לצד המתעמלות הטובות בעולם, וברור שאני שואפת להגיע הכי רחוק שאפשר, אבל כרגע, בשלב שבו אני נמצאת, עצם ההשתתפות כרגע הוא ההישג האמיתי".
עם ההצלחה גם עולה רף הציפיות, איך את מתמודדת עם זה?
"הצד המנטלי הוא חלק גדול מאוד מעולם ההתעמלות, כי חשוב שגם הראש יהיה מוכן. אז מעבר לאימונים הפיזיים אני עובדת באופן קבוע עם פסיכולוגית לספורט, עבודה שכוללת תרגול בהורדת לחץ, והמטרה היא להכין אותי להשתמש בזמן אמת בכלים שפיתחתי. אין ספק שזה מרגש וקצת מלחיץ, כשהלחץ מגיע ממני ומהסביבה, ואני מנסה לתעל אותו למקומות טובים של ריכוז במטרה".
איך את מתמודדת עם תחרויות פחות מוצלחות?
"זה חלק מהעבודה עם הפסיכולוגית – איך להתאושש מהישג פחות טוב, איך ללמוד מטעויות, להשתפר ועדיין לקחת את הטוב מכל דבר. גם באימונים יש ימים קשים שעייפים יותר, שאין כוח או שמשהו שאני מנסה הרבה זמן פשוט לא מצליח. עם הזמן למדתי מה לעשות כדי להרים את עצמי ולהמשיך הלאה".
ליהיא רז נולדה במנהטן ובגיל חודשיים חזרה עם משפחתה לרמת־השרון, שם גדלה ושם היא חיה עד היום. אביה הוא השף ניצן רז, שהתפרסם בכמה תוכניות ריאליטי, בנוסף למסעדות שפתח וסגר לאורך השנים, שחלקן זכו לתהודה תקשורתית. "ההורים שלי היו בארה"ב כי אבא למד שם ובהמשך שניהם עבדו שם, ולמרות שהייתי שם רק זמן קצר, העובדה שנולדתי בניו־יורק הקנתה לי אזרחות אמריקנית", היא מספרת. "למזלי אני חיה בבית שבו אוכלים אוכל טוב מאוד. אני יודעת להכין רק דברים בסיסיים אבל מודעת היטב לכל עולם התזונה, שקריטי מאוד לאיכות האימונים והביצועים שלי. לכל מה שאני מכניסה לפה יש השפעה ישירה על העשייה שלי, וזו הסיבה שאני עובדת באופן רציף עם תזונאית ומקפידה לאכול רק מה שבריא וטוב לגוף שלי".
לעולם ההתעמלות היא הגיעה כמעט במקרה, רגע לפני שעלתה לכיתה א'. "מורן הסתובבה אז בגנים ברמת־השרון וחיפשה לצרף מתעמלים לקבוצה שלה במועדון גוונים. היא הגיעה גם לגן שלי והזמינה אותי לבחינה אצלה. עד אז בכלל לא ידעתי מה זה התעמלות, אבל מהרגע שהגעתי לאולם התחברתי לזה מאוד ושם הכול התחיל", היא נזכרת. "אני חושבת שהתאהבתי בעבודה היומיומית הקשה למען מטרה מסוימת. אהבתי את העובדה שצריך להתגבר על קשיים ולהציב אתגרים, שברגע שמשיגים אותם חווים תחושה של סיפוק ואושר גדול". בשנים הראשונות התאמנה רז במשך שלוש פעמים בשבוע והשתתפה מדי פעם בתחרויות מקומיות. "בגיל 12 מורן הציעה לי לעבור למסלול האולימפי והחלטתי ללכת על זה. לא שעד אז התייחסתי להתעמלות רק כאל חוג, אבל לא היה לי באמת לאן להתקדם במסגרת הראשונה שהייתי בה. במסלול האולימפי נבנתה עבורי תכנית עבודה מקצועית יותר, ככל שהזמן עבר האינטנסיביות של האימונים הלכה וגדלה והתחלתי להתמודד מול מתחרות חזקות ואיכותיות יותר. השינוי המרכזי היה שאני לא עושה את זה רק למטרות כיף, למרות שעד היום אני נהנית מכל רגע, אלא כדי להשיג מטרות ספציפיות".
המאמנת מורן קלפנר מלווה אותך מההתחלה, ספרי קצת על העבודה איתה.
"למורן ולי יש קשר מדהים, ואחרי שנים ארוכות יחד אנחנו ממש כמו משפחה. היא מכירה אותי היטב, יודעת מה טוב ומתאים בשבילי ואני סומכת עליה לחלוטין. עם השנים הצוות שלי גדל והיום שותפים בו גם שירה סולומון ואילן גביש, שמשקיעים בי המון כדי שאגיע הכי רחוק שאפשר. ההצלחה וההתקדמות למקומות גבוהים יותר הובילה את איגוד ההתעמלות והוועד האולימפי לתמוך ולהאמין בי, הם נותנים לי את כול מה שאני צריכה כדי להצליח ואני מודה להם על זה".
את גם חלק מנבחרת טופ־טים של מיזם אתנה, לקידום ספורט הנשים. מה זה בעצם אומר?
"אתנה תורמת הרבה מאוד לקידום ספורט הנשים בישראל. לי באופן אישי הם עוזרים במימון טיפולים רפואיים נוספים, מעבר למה שאני כבר מקבלת, ובנוסף מדי פעם מתקיימים ימי גיבוש נחמדים עם פעילויות שונות, הרצאות וכיוצא בזה".
השקעה מסביב לשעון
המסלול התובעני שבו בחרה רז הפך את לוח הזמנים שלה לעמוס ביותר. "כל אימון שלי הוא בין ארבע לחמש שעות וכולל חימום ותרגול על ארבעת המכשירים שלי, בנוסף לאימוני כושר ובלט, שחשובים מאוד לנראות שלנו כמתעמלות", היא מתארת את סדר יומה. "במשך השבוע אני משלבת בין אימונים לבית הספר. אם יש לי אימוני בוקר, אני לומדת אחרי האימונים. לפני תחרויות גדולות כמו אליפות אירופה לקחתי הפסקה מהלימודים כדי שאוכל להתרכז רק בהתעמלות. בית הספר מאוד תומך ועוזר לי להשלים חומרים, ובקרוב גם אסיים את התיכון ואתפנה אך ורק לספורט". באופן טבעי, ההשקעה הגדולה גורמת לרז לוותר על הרבה פעילויות של צעירים בגילה. "ההתעמלות כרגע היא כל חיי", היא קובעת, "וזה דורש הרבה שעות של השקעה ולא מעט וויתורים. אני מבלה מעט מאוד זמן עם חברים, מפספסת הרבה חוויות ויצאתי למעט מאוד טיולים שנתיים, אבל אני ממש לא חיה בתחושת פספוס, למרות שאני מוותרת במודע על חלק מהילדות שלי. הייתי באליפות אירופה, אהיה באולימפיאדה, אלו חוויות שלא כל אחד זוכה להן".
בגיל 15 החלה רז להתחרות גם בתחרויות בינלאומיות מחוץ לישראל. "כבר מגיל צעיר הייתי חלק מליגה בישראל והשתתפתי בתחרויות, אבל היציאה החוצה הייתה עוד קפיצת מדרגה עבורי", היא מסבירה. "הטיסה הראשונה הייתה לתחרות קטנה בסרביה. אמא שלי הצטרפה אליי ומאוד התרגשתי. לא הייתי מספיק טובה מקצועית, אבל עדיין עליתי לגמר בקפיצות ובקרקע וזכיתי בשתי מדליות ארד. לא הייתי מרוצה מההופעה שלי שם אבל שמחתי לחזור עם מדליה מהתחרות הראשונה בחוץ לארץ. אני מאוד אוהבת את הטיסות וזה כיף בשבילי, למרות שרוב הזמן מוקדש שם לאימונים ותחרויות, ובמקרה הטוב יש לנו אולי יום אחד להסתובב קצת. בשנים האלה טסנו בעיקר ליעדים באירופה ואני מניחה שיפן תהיה המקום הכי שונה ומיוחד שאבקר בו".
עולם התזונה קריטי מאוד לאיכות האימונים והביצועים שלי. לכל מה שאני מכניסה לפה יש השפעה ישירה על העשייה שלי
את ההישג המקצועי הראשון שלה היא רשמה שנה קודם לכן, בגיל 14, כשזכתה במדליית הזהב לנוער במסגרת משחקי המכבייה ה־20. "זו הייתה השנה הראשונה שלי כחלק מנבחרת ישראל, לא הגעתי לתחרות הזו עם ציפיות גדולות והעובדה שזכיתי שם הייתה משמחת מאוד", היא נזכרת. שנה לאחר הישג הבכורה זכתה בסגנות אליפות ישראל לנוער בתרגיל הקרקע ובמדליית ארד בקפיצות. בשנה שעברה כבר הוכרזה כאלופת ישראל בקרב־רב ובנוסף זכתה בזהב במכשירים, קרקע ומקבילים מדורגים והוסיפה את מדליית הכסף בשולחן הקפיצות. "אני אוהבת את כל אחד מהמכשירים שאני מתעמלת עליהם, ובכל תקופה יש אחד אחר שאני מעדיפה יותר, למרות שכרגע, המקצוע החזק ביותר שלי הוא בתרגילי הקרקע".
על החוויה להיות חלק מנבחרת ישראל היא מספרת כי "רוב הזמן אני מתאמנת עם הצוות שלי באולם החדש והמקצועי במתנ"ס גוונים ברמת־השרון, אבל פעם־פעמיים בחודש יש לי אימונים במסגרת הנבחרת. לאורך השנים הציבו בפנינו מטרות שהיינו צריכות לעמוד בהן ולהציג במפגשים, וזה מאוד מיוחד בשבילי להיות חלק מהסגל הלאומי ולייצג את ישראל ברחבי העולם".
מי שמשמשת השראה גדולה לרז היא המתעמלת האמריקנית סימון ביילס בת ה־24, השליטה הבלתי מעורערת של עולם ההתעמלות בשבע השנים האחרונות, עם ארבע מדליות אולימפיות בריו, 19 מדליות זהב באליפויות עולם ורשימת הישגים שצפויה להתארך בקרוב בתחרויות בטוקיו, וכל זה בגובה 1.45 בלבד. "סימון היא פשוט לא מהעולם הזה, אין דברים כאלה", מכריזה רז. "מעבר להתעמלות המדהימה שלה אני מעריצה את היכולת שלה לעמוד בציפיות כל כך גבוהות בלחץ בלתי נתפס. לכל תחרות היא מגיעה בכושר נהדר, שומרת על יציבות ועקביות וממשיכה להשתפר כל הזמן".
לישראל יש נבחרת גברים מצליחה מאוד, יש לך קשר איתם?
"אנחנו מתאמנים במקומות שונים אז אין קשר רציף, אבל התאמנתי איתם לאורך השנים, כיף לראות אותם עובדים ולשמוע מהם עצה או מילה טובה. הם נותנים לי השראה והלוואי שאצליח להגיע להישגים שלהם. זה כיף לראות לאן הם הגיעו והם נותנים לי מוטיבציה לעבוד קשה כי אני רוצה גם".
על מה את חולמת?
"אני שואפת להתברג בגמר הקרב־רב באולימפיאדה, אולי לא בטוקיו אבל בטח בפריז, ורוצה להגיע למעמדי גמר באליפויות אירופה ועולם. ההתעמלות כרגע דורשת ממני את כל הזמן שלי, יחד עם הלימודים שאני מאוד משקיעה בהם, אז כרגע אין לי זמן לחלומות מעבר לזה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני די שמחה ומרוצה, בטח אחרי אליפות אירופה וההישגים האחרונים שלי. בזכות ההתעמלות למדתי איך לנהל את הזמן שלי נכון, זה עיצב את האופי שלי, לימד אותי להציב ציפיות גבוהות ולשאוף למצוינות. יש בזה משהו מאוד מבגר כי צריך לדעת לעבוד לבד, לא רק כשמסתכלים עליי, ולקחת אחריות על עצמי. אני שמחה שיש לי משפחה מאוד אוהבת ותומכת, שעוזרת לי להגיע הכי רחוק שאפשר, שהעבודה הקשה נושאת פירות ושאני נהנית. בקרוב אסיים ללמוד והחיים שוב ישתנו ואני מקווה שימשיך להיות טוב. אני בחמש".
