סינדרלה, שלגיה והיפהפייה הנרדמת נכנסות לזום. בתחילה הן קצת מבוישות, שותקות ומנופפות לשלום בעדינות. בכל זאת, נסיכות. ככל שהזמן עובר הן משתחררות ופותחות את ליבן בפני קהל הצופים הסקרן שבא לפגוש אותן וצמא לדעת איך זה קרה להן – כיצד הן למעשה הפכו לנסיכות. אבל קאט, לא רק נסיכות מסתובבות בזום – זוכרים את סימבה מ"מלך האריות", ודודו תאב השלטון סקאר? ובכן, גם הם התכנסו לאחרונה יחד בחדר משלהם, יחד עם צמד החברים הבלתי נלאה – טימון ופומבה. ולא, לא מדובר בסגירת חשבונות על אודות נסיבות מותו הכאובות של המלך מופאסה, אלא בסדרת מפגשי זום נוסטלגיים שכובשת את הרשת בחודשים האחרונים.
תופעת הנוסטלגיה והחזרה לסרטי ילדים ולתוכניות ילדים משנות השמונים־תשעים צוברת תאוצה בשנה האחרונה. את ההוכחה לכך קיבלנו בין היתר כשבגלגלצ ערכו מצעד מוזיקלי שדירג את 30 שירי דיסני של כל הזמנים, ובין לבין צצו הסכתים ופרויקטים נוספים כמו "דיבוב צפוף" ו"דיסניפורמציה", שגם הם שמו על ראש שמחתם את תוכניות וסרטי העבר.
הפרויקט הבולט בעולמות הנוסטלגיה החביבה הזאת הוא "קבלן קולות" – סדרת מפגשי זום חינמיים שבמסגרתה מתארחים היוצרים והמדבבים של התוכניות והסרטים הגדולים ביותר, מול קהל שצופה בהם בלייב. בין האורחים שעברו ב־17 השידורים החיים שנערכו בפרויקט בחצי השנה האחרונה: שלומית אהרון שדיבבה את דמותה של אריאל מ"בת הים הקטנה", עודד מנשה שדיבב את סנופקין מ"המומינים", אילנית שביצעה את שיר הפתיחה של "הלב" וגם דודו זר ועפרה ויינגרטן מ"פרפר נחמד", חני נחמיאס ונתן נתנזון מ"בלי סודות" והרשימה עוד ארוכה.
דביר מימון: "כילד חיפשתי את מאחורי הקלעים של סרטי דיסני, כדי להבין איך יצרו את הסרט"
הסיפורים שעולים במפגשים נעים בין חוויות של מאחורי הקלעים לתזכורות כיפיות ומפילות מצחוק למשפטים קליטים הזכורים מהיצירות ("אני רוצה להיות שם!"), כמו גם דיאלוגים מאולתרים לגמרי. כך למשל במפגש המחודש בין סימבה הצעיר (דורון בן־עמי) לבין סקאר (אלי גורנשטיין), שואל האחרון איך זה שהגור הקטן עדיין חי, ומוסיף צחוק מרושע. מיד אחר כך טימון (תומר שרון) תוהה בקול האם עדיף לו "להיות או לא להיות" וכל העסק הפך לבלגן קולי גדול וכיפי. בהסכת "דיבוב צפוף" סיפק שרון רגע משעשע נוסף כשסיפר גם על כנס בינלאומי של טימונים שהשתתף בו, שכמעט הידרדר לתקרית דיפלומטית כשנתקל בטימון האיראני. בתושייה רבה הוא פתר את העניין כשאמר לו בפשטות "האקונה מטטה".
הכול התחיל ביום הולדת
מי שיזם, מפיק ומנחה את מפגשי "קבלן קולות" הוא ירעם נתניהו (לא, אין קשר), יועץ לשון שעובד בין היתר עם "כאן חינוכית", ומנהל אתר שעוסק בעברית ושמו "לשוניאדה". מלבד עיסוקו בענייני השפה, נתניהו חש חיבה עזה לכל מה שקשור לתוכניות ולסרטים המצוירים שליוו את ילדותו בשנים המדוברות: "אני זוכר שמגיל צעיר התעניינתי בעולם הזה, בפרט בדיבוב. הייתי מצלצל לאולפנים ואומר שאני רוצה להיות מדבב ותמיד התשובה הייתה שלהיות מדבב זה יותר מאשר רק לעשות קולות, צריך להיות שחקן. באיזשהו שלב גנזתי את הרעיון".
ליליאן ברטו: "לקח לי זמן להבין שאנשים ממש מקשרים את הקול שלי לדמויות. נגע לליבי לגלות שיש אנשים שכל כך נרגשים מהעבודות של אחרים"
החלום נשאר, רק שינה צורה. הרעיון למפגשי הדיבוב צץ כאשר נתניהו, שמגיש הסכת בשם "קולולושה" בנושאי עברית, ביקש לראיין במסגרתו את שפרירה זכאי – מחלוצות הדיבוב בארץ, שביימה ותרגמה את מרבית הסרטים הקלאסיים של דיסני (כמו "אלאדין" ו"היפה והחיה"), וגם רבות מסדרות הילדים רבות ששודרו בחינוכית בערוץ הראשון (בהן "הלב" ו"כח המחץ"). המפגש היה מרגש מאוד: "דיברתי איתה והרגשתי שאני מגשים חלום. היא אישה עם קול מובחן מאוד שקריינה גם את הפתיח של 'הדרדסים' – 'בתוך יער עבות היה כפר נסתר…'. דיברנו על תרגום ועל העבודות שלה לאורך השנים, על איך מתרגמים לעברית משחק מילים באנגלית. בעקבות הפרק קיבלתי המון תגובות מאנשים בכל הגילים ששמחו מאוד לשמוע אותה ומפה לשם – החלטנו לחגוג לה מסיבת יום הולדת בזום. היא הייתה מרוצה מאוד וגם אנחנו, ופתאום קלטתי שאם זה כל כך כיף, למה שלא נהפוך את זה לדבר קבוע?"
איך התחלתם באופן רשמי?
"פניתי ליפה גבאי, שדיבבה את דמותו של מרקו. היא הסכימה להתארח וגיבשנו איזשהו קונספט שהלך והתחדד. אני, המנחה, פותח את המפגש בכמה שאלות ראשונות ולאחר מכן הצופים מקבלים את רשות הדיבור ושואלים שאלות. זה קצת כמו קומיקון, רק שאצלנו לא משלמים שקל. בתור מנחה אני משתדל להכין שאלות כדי שלא יהיו שתיקות, אבל אני כמעט לא נדרש לזה כי אנשים כל הזמן שואלים. אני אפילו אומר לעצמי 'תשאל פחות' כדי לתת הזדמנות לאחרים, אבל קשה לי, זה ממש מעניין!"
עם הזמן הקונספט הלך והתגבש – חלק מהמפגשים הפכו למפגשי איחוד מרגשים שזוכים למאות צופים בלייב ועוד כמה אלפים בצפיות מאוחרות (המפגשים עולים ליוטיוב), ולכל העסק נוספה גם גרפיקה מרשימה, פתיחים מושקעים וקטעי וידאו נדירים (נתניהו מבקש לציין בהקשר הזה את רפאל אדיר, גיא וזנה וגורדון שגורמים לכל אלה לקרות), בקיצור, הפקה של ממש. עם זאת, מעניין כיצד מגיבים השחקנים האורחים, שרבים מהם עשו דבר או שניים מאז התפקידים ההם, ולפתע מבקשים מהם לחזור ולהיות שוב סימבה או פומבה ולבצע חיקוי בתפקיד מלפני 30 שנה. השחקן איציק סיידוף, שדיבב את דמותו של גרגמל, הביע בריאיון לפאולה וליאון את מורת רוחו מהשתלטות הדמות שדיבב, על הדימוי שלו: "לא משנה מה עשיתי – כתבו גרגמל. ביימתי הצגה – כתבו 'גרגמל מביים שייקספיר', ביימתי דרמה טיפולית – כתבו 'איזה יופי, גרגמל מגיע אלינו'". עם זאת, הוא הודה שברבות השנים הוא למד לקבל את העובדה שהתפקיד מזוהה איתו מאוד. נתניהו מצידו חושב שהקולות הם בכלל לא מהות העניין, אלא רק תבלין קטן: "מה שמעניין זה הסיפורים שמאחורי הקלעים ועד עכשיו כמעט לא היו אנשים שאמרו לי לא. הרי אתה יושב שעה וחצי ואנשים מדברים עליך ועל העבודה שלך, מזכירים לך רגעים שאולי אפילו אתה עצמך כבר שכחת – זאת מחמאה נפלאה, כמו "חיים שכאלה". בסוף הם מבקשים ממני לשלוח להם את הקטעים שהראינו".
ומי הקהל שמגיע למפגשים האלה?
"תלוי במפגש. למשל, במפגש של 'הדרדסים' היה קהל מגוון, מילדים ועד מבוגרים – ממש משפחות שלמות עם ילדים. היה לנו גם מפגש עם זוג מבוגרים – גבר ואישה שממש ישבו ביחד קרוב זו לזה, זה היה מקסים ורומנטי. אולי מישהו פרסם את המפגש באיזה בית אבות".
ירעם נתניהו: "חלק מהרצון שלי הוא גם להרים לאנשים האלה ולהגיד להם תודה על חוויית הילדות"
אתה יודע להסביר מה מושך אותך לעולם הזה? אנשים שלא מתחברים לנוסטלגיה אולי ירימו גבה.
"אני אדם נוסטלגי ואני אוהב את זה. אני שומע את הקולות של האנשים האלה ומיד עולה לי חיוך. זה עדיין מרגש כל פעם מחדש. חלק מהרצון שלי הוא גם להרים לאנשים האלה ולהגיד להם תודה על חוויית הילדות. מעבר לכך שיש לזה חשיבות תרבותית והיסטורית בעיניי, יש פה גם ממד של הכרת הטוב".
ומה לדעתך מושך לזה אחרים? בשנה האחרונה יש גל של נוסטלגיה.
יש התעוררות של רצון בנוסטלגיה ולדעתי שנת הקורונה שעברנו תרמה לזה, היינו בבית ורצינו להתכנס לתוך משהו מוכר ונעים. בנוסף, גם עולם התרבות היה סגור והיינו צריכים למצוא כל מיני דרכים יצירתיות לחוות תרבות. יש להודות שזה גם עזר לקבוע את המפגשים הללו, כי חלק מהמדבבים הם אנשים עובדים, שחקני תיאטרון, וכיוון שהיו פחות הצגות והופעות הם יכלו לבוא".
מה אתה מתכנן למפגשים הבאים?
בתחילת החודש הבא יש לנו מפגש עם הילדים של דיסני, ביניהם עידו מוסרי (אוליבר וחבורתו), דורון בן־עמי (סימבה), טל בלכרוביץ' (מוגלי), ורונה דניאלי (נלה). לאחר מכן יהיה לנו מפגש מוזיקלי של פתיחי תוכניות כמו "מוש השור", "טוב טוב הגמר", "פיטר פן" ו"זהו זה", ואני חושב לעשות גם מפגש מוצ"ש – לא העיתון שלכם, אלא התוכנית בערוץ הראשון".
אנחנו בעד.
הקול שמאחורי הכול
אחד הצופים הקבועים במפגשי הזום הוא דביר מימון (25) מנוף־איילון, צייר וחובב קומיקס ופנטזיה. הוא בקיא מאוד בעולם הדיבוב ומאחורי הקלעים של התוכניות והסרטים ויודע לשלוף עליהם פרטים שספק אם השחקנים עצמם עדיין זוכרים. לפני כמה שנים הוא הפתיע את השחקן אלי גורנשטיין כשצייר עבורו את דמותו וסביבה כל הדמויות הגדולות שדיבב. הוא, כאמור, משתדל לא לפספס אף מפגש.
היה מפגש שזכור לך במיוחד?
"היה המפגש עם רותי הולצמן. היא שרה את 'גלגל החיים' ו'אהבה יש באוויר' וזה היה מבחינתי וואו – אלה שירים שעדיין מעבירים בי צמרמורת. גם המפגש עם הכוכבים של "בלי סודות" היה מרגש מאוד, גדלתי עליהם. הם סיפרו המון על מאחורי הקלעים והיצירה של התכנית וזה עולם שמאוד מעניין אותי. בתור ילד הייתי מחפש כל הזמן את 'מאחורי הקלעים' של סרטי דיסני כדי להבין איך יצרו את הסרט".
אילו דברים למשל?
"איציק סיידוף (גרגמל) סיפר שפעם כולם היו צריכים להקליט ביחד, על אותו ערוץ דיבור, ולא כמו היום שכל אחד מקליט בנפרד על ערוץ דיבור משלו ואז מחברים את זה בעריכה. זה היה כמו הצגה, והם היו צריכים להיות מתוזמנים. חלק גם דיבבו יותר מדמות אחת והיו צריכים לעבור בין הדמויות תוך כדי, לכן הם היו עושים ממש חזרות כדי שלא יהיו טעויות".
אלי גורנשטיין: "הדמויות של הרשעים הן בדרך כלל יותר עסיסיות ומעניינות. זה מאפשר לשחקן להוציא קצת מהשיגעון החוצה ואני חושב שכל אחד היה רוצה בזה"
מה מושך אותך בנוסטלגיה?
"בסוף מדובר בילדוּת שלנו, שהיה בה משהו כיפי, משוחרר, חסר דאגות, עליז. כשגדלים, מגיעים החיים והנוסטלגיה היא ארץ האגדות של כולם, ובגלל שכולם גדלו על זה – זה כל כך מצליח. זאת הסיבה שדברים כמו מעגלי דיסני הצליחו – זה מחבר אנשים למקום טוב".
יש דמות שאהובה עליך במיוחד?
"הדמות שאני הכי אוהב היא מיילו מ'אטלנטיס', שזה סרט קצת פחות מוכר של דיסני. אני מזדהה איתו כי גם אני, כמוהו, קצת חנון. מי שדיבב אותו הוא עודד מנשה ובמפגש איתו, שהיה סביב הדיבוב שלו ב'המומינים', אני שאלתי אותו דווקא על מיילו".
הנוסטלגיה של העתיד
השחקנים ליליאן ברטו (54) ואלי גורנשטיין (68) משחקים כבר עשרות שנים מעל בימת התיאטרון בתפקידים דרמטיים וקומיים, אבל איכשהו כשהם יושבים במסעדה ומזמינים משהו לאכול, מגיעה השאלה "מאיפה אני מכיר את הקול שלך?"
"ידעתי שיש קהל שלם של חובבי נוסטלגיה", מספרת ברטו, שדיבבה בעבר את דמותיותיהן של מומין־אמא וסנורקה מ"המומינים", "אבל לקח לי זמן להבין שאנשים ממש מקשרים את הקול שלי לדמויות. התרגשתי לגלות, דרך המפגש שבו השתתפתי, שיש קבוצה של אנשים שכל כך נרגשים מהעבודות של אחרים וזוכרים כל פרט ופרט, נהניתי מזה מאוד".
"המפגשים לא ממש מצליחים לחדש לי, אנשים לרוב שואלים את אותן השאלות", מודה גורנשטיין, שמזוהה מאוד עם דיבוב דמויות הרשעים של דיסני, כמו סקאר וג'פאר. "כמובן שנחמד לפגוש את הקהל, אז אני מה שנקרא 'משלם את חובי' ועושה את זה בכיף. אני שמח מאוד גם לפגוש שוב את החברים שלי ליצירה".
אתם מגדירים את עצמכם כאנשים נוסטלגיים?
ברטו: "אני, כעיקרון, לא אדם נוסטלגי. נוסטלגיה לפעמים גורמת לנו להישען על הצלחות העבר ועל דברים טובים שקרו לנו וזה יכול לגרום לתסכול ולתחושת החמצה. אני אומרת שמה שהיה – היה, ומעדיפה להסתכל איך אני יכולה להוציא מההווה את הכי טוב שאני יכולה. אני מרגישה שזה מגן עליי. מה שכן אני מאוד רומנטיקנית ולא צריך הרבה כדי לגרום לי לשמוח".
ירעם נתניהו: "הייתי מצלצל לאולפנים ואומר שאני רוצה להיות מדבב, ותמיד התשובה הייתה שלהיות מדבב זה יותר מאשר רק לעשות קולות"
גורנשטיין מסכים: "אני מעדיף להתגעגע לעתיד, תמיד מעניין אותי יותר מה יהיה התפקיד הבא. כשחקן אתה חייב כל הזמן להיות סקרן, לגלות עולמות חדשים ולא להישאר מקובע. אני כמובן גם מודע לכך שמבחינת המון אנשים יש משמעות רבה לדמויות שדיבבתי, ושהן הפכו להיות חשובות להם. אגב, כשהקלטתי אותן לא ידעתי שככה זה יתגלגל. מבחינתי זאת הייתה עבודה רגילה, בטח לא יותר מרגשת מהעבודה בתיאטרון".
יש דמות שאת זוכרת במיוחד, ליליאן?
"אהבתי מאוד את דמויות האופי שדיבבתי, למשל את האחות הרעה מ'סינדרלה' או את צמד החתולות מ'היפהפייה והיחפן'. אלו היו חתולות סיאמיות תאומות והייתי צריכה לתת לכל אחת מהן קול שונה".
אלי, כמה מהדמויות שלך שאהובות במיוחד הן דמויות הרשעים.
"בהחלט. עשיתי את הדמויות האלה כשהייתי צעיר יותר, סביב ה־40. עוד לא הייתי מבוגר, אבל בגלל שהקול שלי נמוך, זה התאים, כי בדרך כלל הבסים הם הרעים והטנורים הם הנערים המאוהבים. הדמויות של הרשעים הן בדרך כלל יותר עסיסיות, אקספרסיביות ומעניינות. זה מאפשר לשחקן להוציא קצת מהשיגעון החוצה ואני חושב שכל אחד היה רוצה בזה".
מה לדעתכם הפך אתכם לחלק מהזיכרון הנוסטלגי של הקהל?
"אנשים מזהים אותי משלל דברים, אבל אין ספק שהדיבוב תופס מקום מרכזי בסיבות לכך", מסביר גורנשטיין. "אני רק משמיע קול, ומיד מזהים אותי. הקול שלי הולך לפניי אפילו יותר מהגובה. אני חושב שכשילדים שומעים קול מסוים בילדות הוא נחרת בראש שלהם ולא יוצא".
ברטו מצטרפת: "בנוסטלגיה יש משהו כמו ריח, כמו טעם. זה מזכיר לך דברים שהם מעבר לקול עצמו – זה מזכיר את הילדות ומחבר אותך להרגשה אחרת, אולי מוגנת יותר. כזו שאמנם אי אפשר לחזור אליה, אבל נעים להיזכר".
גירסא דינקותא לא משתכחא.
"יפה… חשבתי שהמצאתי איזו תיאוריה, אבל בעצם זה הופיע לפני אלפי שנים בתלמוד".
