החטא הקדמון של השמאל

כל תרבות מתבססת על מיתוסים; בני האדם מוצאים משמעות לחייהם באמצעות הכללתם בסיפור גדול מהחיים, שהוא המיתוס התרבותי. המיתוס מספר את סיפורם של עם, של האנושות, של העולם, והאדם מוצא את מקומו כפרק בסיפור הזה. מכאן עוצמתם הרגשית של המיתוסים, ומכאן החרדה האוחזת במי שהמיתוס שלו נמצא בסכנה. כשמיתוס מאבד את יכולתו להעניק משמעות, קיומה של התרבות מצוי בסכנה. כך אירע, למשל, לאימפריה הרומית במאה השלישית והרביעית. היא איבדה את אמונתה במיתוס הפגאני הקדום, ובעקבות זאת איבדה את חיוניותה ולבסוף נפלה.

התחושה היא שאנו נמצאים היום בעיצומו של משבר כזה, המאיים על התרבות המערבית כולה ובתוכה גם על ישראל. לפני כחודש התקיים סבב לחימה נוסף בין ישראל לאויביה ברצועת עזה. מעולם, בכל תולדות המלחמות, לא עשה צבא מאמצים רבים כל כך למניעת פגיעה באזרחי האויב, אך הדבר לא מנע מאנשי אקדמיה מלומדים לתאר את המתרחש כהתקפה מרושעת וחסרת הצדקה על עזה חסרת המגן. ידידים ששוחחתי עמם התמרמרו בזעם מוסרי אמיתי על "רצח ילדי עזה". זוהי תפיסה מוזרה, שלא לומר מעוותת, שסחפה עימה חלקים לא זניחים של החברה, האקדמיה והתקשורת. קל לגנות אותה אבל חובתנו להתמודד עמה, ולפני הכול להבין את שורשיה.

לא מדובר בעיוות מיוחד לישראל; זוהי תופעה שמלווה את תרבותנו מאז אמצע המאה הקודמת. היא בולטת יותר בשמאל, אבל רק משום שרוב האינטלקטואלים המערביים השתייכו, מאז ומעולם, לחוגי השמאל. לאמיתו של דבר, משבר החשיבה בשמאל הוא משבר התרבות המערבית כולה.

בתקופת המלחמה הקרה, למשל, הדמוקרטיה האמריקנית נמצאה בשפל נורא. רבים הושלכו לכלא בגלל עמדותיהם הקומוניסטיות, רבים יותר איבדו את מקום עבודתם. השמאל העולמי כולו התגייס – לרוב בצדק – למאבק בעוולות הללו. אלא שבאותה תקופה ממש היו עיניהם של הוגיו עיוורות לרצח מיליונים על ידי סטלין. רומן רולאן, חתן פרס נובל, טען שמצא בבריה"מ "התעצמות ממשית של זכויות הפרט". אינטלקטואלים שניסו לשחות כנגד הזרם נודו ללא רחמים. סארטר ניתק את קשריו עם רמון ארון, חברו מנוער, בגלל עמדתו הביקורתית כלפי בריה"מ. בהמשך ניתק את קשריו עם ארתור קסטלר, מאותה סיבה. אותו סארטר הביע הזדהות גמורה עם טענתו של פרנץ פאנון שהאלימות היא דרכם של המדוכאים לבטא את אנושיותם. האלימות, הסביר, היא ההומניזם של המדוכאים. בהמשך, בשנות השבעים, כתב פוקו שיר הלל לחומייני.

כאשר עיוורון כזה פוקד הוגים נפלאים כאלה, הוא חייב לנבוע ממיתוס רב־עוצמה. אדם השבוי במיתוס, מתקשה להבחין בעובדות החורגות מגבולות המיתוס שלו. מהו אפוא טיבו של המיתוס, המעוור עיניים כה חדות?

זעם קדוש

כדי להבין זאת, נתבונן מעט באידיאולוגיה הפוסט־קולוניאליסטית, מעמודי התווך של ההגות העכשווית. אידיאולוגיה זו מאשימה את "האדם הלבן" בפשע היסטורי – הקולוניאליזם, וטוענת שעליו לכפר על אשמתו. על פי התפיסה הזו, למדוכאים – כמו השחורים בארה"ב והפלסטינים במזרח התיכון – מותר לגלות גזענות (בארה"ב יש כבר דרישה לייחד מעונות סטודנטים לשחורים בלבד, שהרי אי אפשר לצפות מהם לגור יחד עם הלבן המדכא), או לחולל מעשי אלימות נרחבים (ראו המהומות שהוביל בארה"ב ארגון Black Lives Matter לפני כשנה בעקבות הרג ג'ורג' פלויד, והתפרעויות הערבים בישראל בתקופה האחרונה). הפוסט־קולוניאליזם, בחסדו, מעניק ללבנים אפשרות לקבלת מחילה אם יתאמצו. לשם כך עליהם לחיות בתודעה מתמדת של אשמה, שכדי לכפר עליה הם צריכים להיאבק בבני דמותם – הלבנים האחרים, הכופרים באשמתם.

מכיוון שישראל נתפסת כמדינה לבנה, אירופית בתרבותה, עשירה וחזקה, היא אשמה מעצם היותה. היא אשמה כפליים אם היא כופרת באשמתה ומנסה להתגונן מול "זעמם המוצדק" של המדוכאים. כל אלימות שהם נוקטים מוצדקת, ואף מהווה ביטוי חיוני לאנושיותם. מאידך, כל אלימות הגנתית שישראל מפעילה, רק מגלה את רשעותה הבסיסית.

קל לחשוף את הכשלים הלוגיים והעובדתיים של עמדות כאלה. אבל בעיני הדבקים בהן מדובר בעיקר אמונה, לא בתזה שאפשר להפריך. והשאלה עולה ביתר תוקף: מהו המיתוס שהם דבקים בו?

נראה שהמיתוס הפוסט־קולוניאליסטי משחזר את המיתוס הנוצרי הישן, מיסודו של פאולוס. המיתוס הפאוליני מדבר על החטא הקדמון, שבגללו כולנו  ארורים וראויים לעונש. אלא שהבורא בחסדו שלח את בנו שיסבול בעבורנו, ולנו נותר רק להכיר בכך שסבלו של ישו נובע מחטאנו, ולעבוד אותו בכל יכולתנו. מי שנוהג כך זוכה לכפרה וחטאו נמחל; מי שמתכחש לחטאו נותר ארור, וכל אכזריות מותרת כלפיו. תחושת החטא המהותי – בסיס המיתוס הפאוליני – הושלכה על אותם כופרים, והפכה כל עונש המוטל עליהם, אכזרי ככל שיהיה, לראוי ומוצדק.

התבוננות קלה מגלה קווי דמיון מדהימים בדיוקם בין המיתוסים. האדם הלבן נמצא במקום שבו הוצבה האנושות הארורה במיתוס הפאוליני, זו שלאחר החטא הקדמון. השמאל נמצא בעמדתה של הכנסייה, שיכולה להנפיק "כתבי מחילה" לחוטאים. השחורים והפלסטינים מוצאים עצמם בעמדתו של ישו הסובל בגלל חטאינו. רק היהודים, אגב, לא זזו ממקומם כ"רוצחי האל". בלשון פסיכולוגית מדובר ב"השלכות" – אותם תכנים נפשיים "מושלכים" על אובייקטים חדשים, בלי לשנות את המבנה הבסיסי.

ההנחה הזו מאפשרת להבין מדוע גן ילדים הנבנה ב"התנחלות" הוא פשע מלחמה, בעוד שהניסיון לרצוח את ילדי הגן הזה ניתן להבנה. היא מאפשרת להבין את השנאה ה"פרוגרסיבית" לתרבות האירופית ה"לבנה", ואת הסלחנות האינסופית להתנהגותו של ה"אחר" המדוכא. כמה זעם (מוצדק, פעמים רבות) מושלך על כל מי שנתפס כפוגע בלהט"בים אם הוא אדם מערבי, ואיזו סלחנות מופלאה מגלים האינטלקטואלים שלנו כלפי רדיפת הלהט"בים ב"עולם השלישי"! האם אפשר להתעלם מהדמיון לתהליכים שהתרחשו בעידן הסטליניסטי? קל לראות שהשנאה הפרוגרסיבית היוקדת כלפי תרבות המערב, מקבילה לשנאתו של הנוצרי לעברו הפגאני המקולל.

אלא שהתובנה הזו בעצמה דורשת הבנה: מהו מקורו הנפשי של המיתוס הפאוליני? ומדוע הוא חוזר ומתעורר כיום?

דחף אובדני

אם נעמיק במבנה המיתוס הפאוליני, נוכל להבחין בו במבנה עוד יותר תשתיתי. לשם כך ניאלץ להיעזר בפרויד ובתיאוריה שלו על המאבק הנטוש בין ארוס לתנטוס (במאמרו המופלא "מעבר לעקרון העונג").

פרויד טוען במאמרו שמכיוון שהמציאות הדוממת קדמה לחיים, "עולם החי" מכיל בתוכו את המציאות החומרית, הדוממת, ובעצם המתה, שקדמה לו. מכאן, לטענתו, קיימות בנו שתי כמיהות מנוגדות: האחת היא לפתח את החיים, והאחרת היא לחזור למנוחתו המוחלטת של הדומם. לטענתו, התבוננות בחיים מגלה בהם מאבק מתמיד לא רק כנגד המוות האורב "מבחוץ", אלא גם כנגד זה המאיים עלינו "מבפנים". משימתנו הראשונה היא לבחור בחיים ולמנוע את השתלטות יצר המוות. אנחנו עושים זאת על ידי השלכה, ההופכת את יצר המוות ליצר תוקפנות: אתה תמות ולא אני!

החיים הם מאבק, העפלה, צמיחה. "יצר החיים" אינו אלא אהבת החיים: אהבת היצירה, האהבה, העונג. אבל יצר החיים חייב להיאבק בלי הרף עם יצר המוות, הבוחל בכל אלה. במציאות, כל עוד אנחנו חיים בטוב, זוכים לאהבה ולעונג, קל לנו לבחור בחיים. אבל כשהחיים מתסכלים את מאוויינו העמוקים, יצר המוות עלול להתפרץ. במצב כזה מערכת הערכים מתהפכת, ומתפתחת שנאה לכל גילוי של חיוניות.

המציאות התרבותית מקבילה לחלוטין למציאותו הנפשית של הפרט: התרבות במיטבה היא יצירה מופלאה, המעניקה לנו משמעות ערכית ומוסרית. כל עוד היא מתפקדת, היא מעניקה תמורה נפלאה למאמץ הכרוך בטיפוחה. אבל כשהיא משתבשת, יצר המוות מתחיל לבקוע בין הסדקים ויוצר תפיסות עולם המבוססות על מערכת ערכיו.

אפשר לטעון שהמיתוס הפאוליני משקף את עולמו של יצר המוות. כמותו הוא רואה את האדם כמקולל בגלל יומרתו לחקור, לדעת, ליזום, ליצור ולבנות (להיות "כאלוהים"). כמותו הוא מנסה להיחלץ מהקללה על ידי השלכתה על מישהו אחר. מי שאינו חש אשמה על היותו חי נתפס כמקור הרוע, ולו בגלל סירובו להכיר ברוע הזה. בעולמה של הכנסייה, הכופרים תפסו את המקום הזה (לצד היהודים, שסירובם לקבל את ה"בשורה" היה בעצם ניסיון לרצוח אותה).

המיתוס הזה התפשט באימפריה הרומית בתקופת קריסתה, תקופה שבה אבד הביטחון הקיומי והכלכלי, והעתיד נעשה מפוקפק וחסר משמעות. תחושת ייאוש פשטה בכול. הצלחתה של הנצרות נבעה מיכולתה לתת מענה לאותו ייאוש: היא הסבירה את מקורו – החטא שביומרה האנושית – והציעה דרך להימלט ממנו (אבל רק אחרי המוות, כמובן). הכנסייה ידעה להשליך את חוויית הייאוש על מתנגדיה, השתלטה על התרבות כולה, ורדפה באכזריות כל גילוי של חיוניות שאיים לחרוג מהגבולות הצרים שהתירה; היא רדפה כל יוזמה אישית, חשיבה מקורית, יצריות. כך זה נמשך עד שאירופה הצליחה לשקם את הביטחון הקיומי, אוששה את הכלכלה, וכוחות חיים מחודשים החלו להפציע. הכנסייה נאבקה בהתחדשות הזו בכל כוחה, אבל הפסידה בקרב. החל העידן המודרני.

היום אנו נמצאים לכאורה במצב הפוך לזה ששרר בתקופת קריסתה של האימפריה הרומית. השפע החומרי מציף הכול והביטחון האישי בשיאו, אבל הכול צבוע בצבעים עזים של חוסר משמעות, בתחושה שאיבדנו את היכולת לשלוט במציאות שיצרנו. התזזית הבלתי פוסקת של המציאות אינה מאפשרת רגע של הרהור, או ניסיון להתעמק במשמעות הקיום. ויניקוט, מגדולי ההוגים הפסיכואנליטיים, כבר השווה את התזזית הבלתי פוסקת הזאת להתקף מאני, המסתיר מאחוריו דיכאון עמוק. ואכן, אחוזי הסובלים מדיכאון מטפסים, שיעורי הילודה צונחים וערכי המשפחה מתפוררים, ובתוך השפע מתעצמת תחושת חוסר התכלית.

פתאום מתגלה שהמיתוס הפאוליני הישן לא מת עם הופעת המודרנה. הוא פשוט נדחק לצל, ועם תחילת ההתערערות החברתית־תרבותית חזר ויצא אל האור. מלחמות העולם סימלו יותר מכול את אוזלת ידה של התרבות המערבית להגשים את האידיאלים שלה. מיד לאחריהן הופיעו בעולמנו העיוותים שעמדתי עליהם בראשית המאמר. המיתוס הפאוליני חזר לתחייה, אבל הפעם הוא אינו מתייחס לאנושות בכללותה אלא לתרבות המערבית בלבד. ושוב מתבוססת האנושות בהאשמה עצמית חסרת מנוח, המשקפת דחפים אובדניים. ושוב נופלת האשמה על היהודים, המתעקשים לדבוק ביצר החיים.

בזכות ההעזה והחידוש

ההצבעה על עיוותי המיתוס הפרוגרסיבי עלולה ליצור רושם שמצד ימין הכול בסדר, ולא היא.חולשתו התהומית של הימין אינה נופלת מזו של השמאל. נוכח יצר המוות ה"פרוגרסיבי", היה מקום לפתח כלים חדשים ליצר החיים, אך הדבר לא קרה. הימין התבצר ב"שמרנות" חסרת אונים, שכולה היצמדות מפוחדת למבנה החברתי־תרבותי הקיים – פשוט לשמור על הקיים מפני שהוא קיים. אילו שלטה תפיסה כזו בימי הביניים היינו עדיין שורפים מכשפות, ואילו שלטה בעידן הפרהיסטורי – היינו חיים במערות.

התרבות המערבית התאפיינה מראשיתה בחשיבה נועזת, בנכונות לחפש מבנים חברתיים חדשים. העזה זו היא שהולידה את הדמוקרטיה, את חירויות הפרט, את כלכלת השוק. אם כך, מדוע נפסקה? מסתבר שהימין חולה באותה מחלה שזיהינו מצד שמאל. השמרנות הקפואה והטירוף הפרוגרסיבי משולים להתקפי החום והקור של חולה קדחת. סימפטומים שונים לאותה מחלה עצמה.

ישראל, כותב רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי, הם כ"לב באיברים". כל מחלה, הוא מסביר, מגיעה ללב דרך זרימת הדם, והלב חייב להתמודד עימה שמא ימות הגוף כולו. פירוש הדבר הוא שאנחנו חלק מהתרבות העולמית, וחולים בכל חולייה – גם במחלותיה של התרבות העכשווית. הטירוף הפרוגרסיבי והקיפאון השמרני אוכלים בנו ללא הרף. אלא שיש בנו כוחות חיים, כך מבטיח הכוזרי, היכולים להתמודד עם החולי.

יש צורך לבסס מחדש את הערכים שיצרו את העולם המודרני, תוך התמודדות עומק עם החסרונות שהביאו, בסופו של דבר, לקריסתם. עלינו לעצב חזון חדש, ולפתח כלים חדשים ליצר החיים. אנו מצויים בנקודת מוצא מעולה למהלך כזה: כולנו בני בית בעולם החשיבה המערבי, ובו בזמן עומדים לרשותנו כל אוצרות העומק של היהדות. אוצר שלם של תרופות מונח על שולחננו, ועלינו "רק" ללמוד להשתמש בו – להבין את המחלה ואת מקורותיה, ומתוך כך להתבונן במרחבי עולם הרוח ולחפש להם תרופה.