"רחוב אגריפס": קושר עבר ועתיד ומבטאת את מעגל הקיום היהודי

יְרוּשָׁלַיִם עִיר נָמֵל עַל שְׂפַת הַנֵּצַח./ יְרוּשָׁלַיִם הִיא פּוֹמְפֵּי מְמָאֶנֶת./ יְרוּשָׁלַיִם, מָקוֹם שֶׁהַכֹּל זוֹכְרִים/  שֶׁשָּׁכְחוּ בּוֹ מַשֶּׁהוּ/ אֲבָל הֵם אֵינָם זוֹכְרִים מָה שָׁכְחוּ

…וְהַשְּׁאֵלוֹת שֶׁשּׁוֹאֲלִים בֶּהָרִים הָאֵלֶּה/ נִשְׁאֲרוּ כְּתָמִיד: רָאִיתָ אֶת הַצֹּאן שֶׁלִּי?/ רָאִיתָ אֶת הָרוֹעֶה שֶׁלִּי?/ וְדֶלֶת בֵּיתִי פְּתוּחָה/ כְּמוֹ קֶבֶר שֶׁמִּתּוֹכוֹ קָמוּ לִתְחִיָּה.

(יהודה עמיחי, מתוך "שירי ירושלים")

"הובקעה העיר", כך מתארת המשנה במסכת תענית את אחד הגורמים המרכזיים לצום שבעה־עשר בתמוז, שיחול ביום ראשון הקרוב. זהו התאריך שבו פרצו הרומאים את חומות ירושלים, לקראת החרבת בית המקדש השני.

חומה אחר חומה נבנו סביב ירושלים המשגשגת והמתרחבת של שלהי הבית השני. האחרונה, השלישית, הקיפה שכונות מצפון וממערב לעיר העתיקה של היום, והגיעה עד אזור מגרש הרוסים ורחוב הנביאים. מי שהחל לבנות אותה הוא המלך אגריפס הראשון.

וכך מספר עליה יוסף בן מתתיהו, בחיבורו "מלחמת היהודים":

ראשה של החומה השלישית היה במגדל היפיקוס, ומשם נמשכה עד מגדל פספינוס, ומשם… התאחדה שם עם החומה העתיקה, שהיתה מסתיימת בעמק קדרון. חומה זו נבנתה על ידי אגריפס כדי להקיף את החלקים שנתווספו על העיר, שהיו נטולים כל הגנה: כי העיר שהיתה גדושה תושבים היתה הולכת ומתפשטת ועוברת את החומות… ומאחר שתושבי האזור ההוא היו באמת זקוקים להגנה, עמד אגריפס, אביו של המלך של היום שנושא אותו השם, והתחיל לבנות את החומה הנזכרת לעיל.

אבל הוא חשש שמא יחשוד בו המלך קלאודיוס שהוא זומם מרד והפיכה, מחמת גודל הבנייין, [ולכן] הוא הפסיק את העבודה אחרי שהניח רק את היסודות. ואמנם, אילו נגמרה החומה כפי שהתחילה, לא היתה העיר ניתנת לכיבוש. כי היתה בנויה אבנים שארכן היה עשרים אמה ורחבן עשר אמות. והיו מתואמות זו בזו כל כך, שאי אפשר היה לחתור תחתיהן לא במכשירי ברזל ולא במכונות הרעשה. החומה עצמה היתה רחבה עשר אמות, וגובהה היה רב מזה אלולא נשתבש חפצו של זה שהתחיל בה. ולאחר מכן, אף על פי שהיהודים הקימוה בחפזון, היא הגיעה לעשרים אמה.

מהדברים מסתמן סיפור של החמצה. יוספוס מציין שהמלך אגריפס עצר את ביצור העיר כי חשש שהקיסר קלאודיוס יחשוד בו שהוא מתכנן מרד ברומאים. במקום אחר באותו ספר הוא מתרץ את הפסקת בניית החומה במותו הפתאומי של אגריפס. יוספוס מדגיש שאילו הושלמה בניית חומת אבני הגזית, עובייה היה אמור להיות עשר אמות (כחמישה מטרים) לפחות, וירושלים הייתה נעשית עיר שאינה בת כיבוש. אמנם אנשי ירושלים השלימו את בנייתה כעבור עשרות שנים, סמוך לפרוץ המרד הגדול, אך הם עשו זאת בחופזה. החומה הייתה רופפת, וכך הובקעה בידי הרומאים בי"ז בתמוז.

תוואי החומה נעלם במרוצת השנים; אך יש וכאשר חופרים יסודות למבנה מגורים או לרחוב, צצים ומתגלים ברחבי ירושלים הבנויה שרידים מן החומה השלישית. סמוך לאחד מאתרי החפירה הללו הונצחה החומה בשמו של הרחוב: "החומה השלישית".

זכה לאהדת העם

אגריפס הראשון (10 לפני הספירה – 44 לספירה) היה בנם של ברניקי ואריסטובולוס, ונכדם של הורדוס ומרים החשמונאית. כשאגריפס היה ילד קטן נרצח אביו בידי סבו הורדוס, ואימו לקחה אותו ואת אחיו לרומא. אגריפס גדל ברומא הקיסרית ונהג כנסיך רומאי. לאחר תהפוכות בחייו מינה אותו ידידו, הקיסר העריץ והאכזר קליגולה, למלך יהודה האחרון.

כשבע שנים מלך אגריפס הראשון; פחות ממחציתן שהה בארץ. מלכותו הקצרה עוררה תקוות ביהודים, והיו שראו בהמלכתו חזרה לימות החשמונאים. את אהדת העם קנה בזכות בניית החומה השלישית ובזכות פועלו לביטול גזירת קליגולה להציב פסל בהיכל, בבית המקדש. זו כנראה הגזירה שמנו חז"ל כאירוע נוסף שהתרחש בי"ז בתמוז. אגריפס הראשון המשיך במסורת סבו, הורדוס, בנה מקדשים וקישט ערים הלניסטיות. באמפיתיאטרון שבנה בבארות (הלוא היא ביירות) נטבחו בידי טיטוס כעבור שנות דור שבויים יהודים רבים, כחלק מחגיגות הניצחון של הרומאים על היהודים.

אגריפס השני (27־92 לספירה) היה בנו של אגריפס הראשון. אף הוא מלך בחסות הרומאים, אך רק בצפון הארץ ולא באזור יהודה. הוא ניסה לבלום את פרוץ המרד הגדול. בזמן המרד עצמו סייע לאספסיינוס בדיכויו, ולאחר החורבן ניהל את חגיגות הניצחון לטיטוס שנערכו בקיסריה שבבניאס.

בתלמוד ובמדרש מוזכר אגריפס פעמים אחדות. לא תמיד ברור אם הכוונה היא לאב או לבנו. בספרו "אגריפס הראשון: מלך יהודה האחרון" כותב פרופ' דניאל שוורץ: "ואולי לא הבחינו חכמים בין שניהם, כי הם ניטשטשו בזיכרון ההיסטורי והיו לדמות ספרותית אחת". אגריפס מוזכר במשנה מפורסמת:

פָּרָשַׁת הַמֶּלֶךְ, כֵּיצַד? מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג, בַּשְּׁמִינִי בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, עוֹשִׂין לוֹ בִּימָה שֶׁל עֵץ בָּעֲזָרָה, וְהוּא יוֹשֵׁב עָלֶיהָ… חַזַּן הַכְּנֶסֶת נוֹטֵל סֵפֶר תּוֹרָה וְנוֹתְנָהּ לְרֹאשׁ הַכְּנֶסֶת… וְכֹהֵן גָּדוֹל נוֹתְנָהּ לַמֶּלֶךְ, וְהַמֶּלֶךְ עוֹמֵד וּמְקַבֵּל וְקוֹרֵא יוֹשֵׁב. אַגְרִפַּס הַמֶּלֶךְ עָמַד וְקִבֵּל וְקָרָא עוֹמֵד, וְשִׁבְּחוּהוּ חֲכָמִים. וּכְשֶׁהִגִּיעַ לְ"לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי" (דברים לא, יז) זָלְגוּ עֵינָיו דְּמָעוֹת. אָמְרוּ לוֹ: אַל תִּתְיָרֵא אַגְרִפַּס, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה, אָחִינוּ אָתָּה (סוטה ז, ח)

במשנה נוספת מתואר אגריפס כשהוא עולה לבית המקדש כאחד האדם ומביא ביכורים:

הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם… הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל אֶת הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנַס, עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לָעֲזָרָה (ביכורים ג, ד)

כאמור, קשה לדעת לאיזה אגריפס מתכוונים חז"ל, וקשה אף יותר להתחקות אחר כוונותיהם. האם הוא מתואר כמי שהחשיב את מוצאו הכוהני יותר מאת כוחו הפוליטי, או שהוא מייצג במשנה זו את הכוח הפוליטי הרומי, ובא לחלוק לא־לוהי ישראל כבוד כנציג השלטון השנוא? ולְמה התכוונו חז"ל בתגובתם לאגריפס "אל תתיירא… אחינו אתה"? האם ביקשו לנחם אותו על צערו בהיותו בן למשפחת גרים אדומיים? ושמא תגובתם אירונית, שהרי האדומים (צאצאי עשיו) מכונים בתורה "אחים", אך ההקשר שבו מופיע הביטוי אינו חיובי, "לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא" (דברים כג, ח)?

אפשרות נוספת היא שחכמים בקשו להחניף לאגריפס ולכן הריעו לו ואמרו "אחינו אתה אחינו אתה", ועל כך נענשו בחומרה. דעה זו מופיעה באגדת התלמוד על אירוע זה: "באותה שעה נתחייבו שונאי ישראל [לשון סגי נהור, הכוונה לחכמי ישראל] כליה [נהרגו במרד הגדול], שהחניפו לו לאגריפס" (סוטה מא, ע"ב).

אז מי היה אגריפס הראשון? מלך חסות רודף כבוד שמשרת את אדוניו הרומאים, או מלך שפוגש את שורשיו היהודיים ורוצה לסייע לאחיו במצוקתם? חלפו אלפיים שנה, והמלך אגריפס הראשון הונצח בלב ירושלים. רחוב מסחרי הומה אדם נקרא על שמו. ברבות השנים זכרו לו כנראה את מעשיו הטובים, את השתדלותו למען היהודים בפני השלטונות הרומיים, את בניית החומה השלישית ואת עלייתו לרגל לבית המקדש – ולא את אורחות חייו הרומיים הפרועים או את בוגדנותו של בנו.

גחלים לוחשות

הצייר והדיפלומט אריה ארוך בחר להקדיש לאגריפס יצירה. יצירתו, המכונה "רחוב אגריפס", מורכבת משני חלקים: ציור על גבי לוח עץ מלבני, ושלט רחוב המורכב מעליו. לוח העץ מתחלק אף הוא לשניים: שטח בהיר, שצורתו מעין האות ר', חובק מלבן קטן. על ה־ר' שרבוטים בעיפרון ובצבעי שמן ופסטל, וכן חריטות בצבע. המלבן הכהה מתחלק לריבוע בגוון חום אפלולי, ומלבן בעל גוון חום־בורדו הצמוד אליו מתחתיו. אשר לשלט הרחוב, זהו שלט ישן עשוי אמייל הנושא את השם "רחוב אגריפס" בעברית, באנגלית ובערבית. ארוך קיבל אותו ממחסני עיריית ירושלים. יצר אותו יעקב איזנברג, אמן ומורה בבצלאל שעיצב שלטי רחוב רבים; ארוך עבד בצעירותו בסדנה של אייזנברג.

אריה ארוך (1908־1974) נולד בחרקוב (כיום בשטחה של אוקראינה). הוא עלה ארצה בנעוריו עם משפחתו ולמד אמנות בבצלאל, בפריז ובאמסטרדם. ב־1971 זכה בפרס ישראל. יצירתו מושפעת מהזרמים האמנותיים המודרניים שאליהם נחשף כששהה באירופה. הוא משלב ביצירותיו אמנות מופשטת עם תכנים ביוגרפיים וערכים היסטוריים – יהודיים וציוניים. בכך שונה דרכו מהאמנות הישראלית שהייתה מקובלת במחצית המאה העשרים, אמנות ששיקפה בעיקר ערכים ישראליים־חילוניים או אוניברסליים.

חוקר האמנות יגאל צלמונה, בספר "100 שנות אמנות ישראלית", הגדיר אותו "האמן הישראלי המודרניסט הראשון שעסק בנושאים מן ההווי והמסורת היהודיים". ב"רחוב אגריפס" הוא רואה אחת מיצירות האמנות הישראליות החשובות ביותר.

ארוך החל לצייר את "רחוב אגריפס" בעת ששימש שגריר ישראל בשוודיה, וסיים כעבור שנתיים בירושלים. הצורה המופשטת ביצירה דומה למשקוף ולמזוזה של פתח שמתוכו ניבט חלל הבית הכהה. היא מייצגת לדעת פרשנים את בית הוריו בחרקוב. ייתכן שהאמן, שחי חיי נדודים כאמן וגם כדיפלומט, מבטא ביצירה את געגועיו לבית הוריו, לילדותו בארץ מולדתו הרחוקה – כמו גם לביתו שבארץ ישראל. שלט הרחוב המתנוסס מעל "הפתח" אכן מעניק תחושה שמדובר בפתח של בית. מקום עשייתו האמיתי של השלט מוסיף עוד נדבך ביוגרפי: זכר לתקופת לימודיו בבצלאל.

העין נמשכת אל השלט. מה מקומו ביצירה? האם הוא חלק מהתמונה, או נושא את שמה? נוצר דיאלוג חידתי בין הציור המופשט ובין השלט והדמות ההיסטורית שהוא מייצג. השלט המרופט מתנוסס מעל הציור כמו כתר לראש מלך שירד מגדולתו. היצירה זכתה לפרשנויות רבות. הבחירה דווקא ברחוב אגריפס משַווה ליצירה ממד היסטורי־לאומי. לדברי האוצרת שרית שפירא, בקטלוג "מסלולי נדודים", "השלט מייצג את הנדודים ומסמן את ירושלים כמקום זיכרון, רגע לפני החורבן ולפני הגלות, רגע לפני שירושלים איבדה את תפקידה כמרכז של טריטוריה מוגדרת".

"ודלת ביתי פתוחה / כמו קבר שמתוכו קמו לתחיה", כתב עמיחי. פתח הבית המצויר נדמה גם כקבר פתוח, או כמצבה לבית שחרב, זיכרון שהוא מעין חור שחור. אך הזיכרון הזה עדיין חי. לרגע אף נדמה שניבטות מתוכו עיניים שחורות. האדום הכהה שבקרבו מרמז על הגחלים שעדיין לוחשות, ואולי אפילו על האפשרות לחידוש המלכות שארגמן הוא הצבע המסמל אותה.

הגאולה שבתוך הגולה

היצירה מחברת בין חומרים שונים ובין סגנונות אמנותיים שונים. בבחירה בטכניקה מעורבת המשלבת ישן וחדש, ובחיבור אובייקט "מן המוכן" ((Ready Made עם ציור מודרניסטי, אני רואה רמז אפשרי לחייו של אגריפס המלך שנע בין התרבות היהודית לתרבות הרומית. החיבור ביצירה נראה רופף וזר, אולי בדומה למצב הפוליטי המורכב ששרר בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה ולמצבו הפוליטי של אגריפס עצמו.

השם אגריפס מזכיר ימים של תקווה מהוססת, ימים שלפני החורבן. אך כמאמר השיר של אהוד בנאי, "איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. כן, כולם יודעים". אחרי מותו של אגריפס הראשון הידרדר המצב הפוליטי בארץ. שתי מרידות התחוללו בתוך כמה עשרות שנים, המרד הגדול ומרד בר־כוכבא. בית המקדש חרב, יותר ממיליון יהודים נספו. הארץ שָממה, ורבים מהיהודים שנותרו בה גלו אל התפוצות ממזרח וממערב.

השימוש בשם המלך המזכיר את חורבן הבית אך מתנוסס בירושלים שהתנערה מעפר ולבשה בגדי תפארת, מעיד על מעגל הקיום היהודי. אומנם גלינו מארצנו, אבל בזכות החורבן והגלות עוצבה מחדש הזהות היהודית. נוצרו המשנה והתלמודים, ולאורך הדורות התפתחה תרבות יהודית עשירה ומורכבת שהושפעה מהתרבויות שבתוכן התקיימה, ויותר מכך אף השפיעה עליהן. גירוש ספרד היה מכה איומה לעולם היהודי, אך הוא קשור בנימים גלויות וסמויות לגילוי אמריקה שהתרחש באותה שנה. ברבות השנים הפכה אמריקה זו למקלט בטוח ליהודים הנרדפים, ומקום לצמיחה מחודשת של תרבות יהודית. בין "גולה" ל"גאולה" מפרידה אות אחת בלבד; בתוך הגולה טמון פוטנציאל הגאולה ולהפך.

ומה בנוגע לתרבות הרומית שייצג אגריפס? עד כמה היא נוכחת בחיינו? לעניות דעתי, אם היינו שואלים את ארוך הוא היה מסרב לענות. האמן העיד על עצמו: "אינני מצייר, אני עושה זאכען" (ביידיש: דברים). היצירה איננה משדרת החלטיות. היא אינה מרשימה, אינה מחוברת היטב, ועשויה במכוון מחומרים דלים: שלט מהוה, שרבוטי עיפרון ילדותיים, עילגים. באופן הביצוע הרשלני ובתוכנה העמום יש אפילו ממד פרובוקטיבי, מתריס. והנה, בקצה השמאלי של "המשקוף" מצויר פס אדום מוארך המסתיים בעיגול; לי הוא נדמה כסימן קריאה. אך מי יפענח את משמעותו?

אין לנו אלא לצאת לרחוב אגריפס, אל לב העיר ירושלים הבנויה והתוססת, ולהכריע על פי שיקול דעתנו.