מרדכי שפירו חלם בכלל להיות זמר חתונות: "הייתי צריך לגייס מאה אלף דולר לאלבום, ליצור מעין כרטיס ביקור, שאנשים יבינו שאני יכול להיות זמר חתונות. הגיע סוף שבוע שבו הופעתי עבור משפחה אמידה, וסיפרתי לאורחים שאני מגייס כסף להקליט אלבום. כמה אנשים מיוחדים מאוד נתנו לי הלוואה, וקפצתי מיד אל תוך זה". החלום להיות זמר חתונות התגשם, אבל ממש לא רק זה. אחרי שלושה אלבומים, עשרות שירים ולהיטים שהגיעו למיליוני צפיות והאזנות, שפירו הוא הדבר הכי לוהט במוזיקה היהודית־אמריקנית; הוא רוקד, שר בעברית ובאנגלית, ורוב להיטיו עם קצב ועיבודים שנדיר למצוא במוזיקה היהודית־חסידית בארה"ב. לא בכל יום תראו קליפ שבו מככב זמר יהודי־אמריקני שמקבץ את חברי הילדות שלו, שוכר אוטובוס מיושן ויוצא איתם למסע דרכים מעורר קנאה: שיִט, מכוניות מתנגשות, פיינטבול וצניחה חופשית.
דווקא האלבום הראשון, שהופק מההלוואות שקיבל באותו אירוע, ונקרא "כל הדרך", כולל בעיקר שירים על בסיס פסוקים, שרובם עומדים בכללי הז'אנר החסידי־אמריקני בלי יותר מדי הפתעות. גם הקליפ שהפיק עבור האלבום לא שונה מאוד; הוא אמנם מופיע על יאכטה, וחלקו צולם באמצעות רחפן, אבל שפירו נראה כמו בחור ישיבה קלאסי, בחולצה מכופתרת לבנה, ציציות בחוץ וחליפה. הפאות שלו בולטות, והוא מתנועע כמו שאר הזמרים החסידיים. במבט לאחור, הקליפ הזה מסמל את הדרך שעבר בשנים שחלפו מאז. בקליפים ובשירים שהגיעו מאוחר יותר הוא כבר משתחרר – והופך לחיה אחרת, כזו שהקהילה היהודית טרם הכירה.
שפירו, רק בן 31, הספיק לא מעט בחייו. הוא התפרסם בחמש השנים האחרונות, בהן הפך להיות אחד הזמרים היהודים־אמריקנים העסוקים והמכניסים ביותר בארה"ב.
"עבדתי מאוד קשה והרווחתי 25 שקלים לשעה. לא היה לי תואר כשעליתי לארץ. בחודש טוב אמרנו 'השבת נוכל לקנות בשר'. זה היה לנו מאוד קשוח"
בניגוד לרוב הזמרים במעמדו, אין לו סוכן או מנהל מוזיקלי. "אין לי מנהל. אני אוהב להתחבר לאנשים ולדבר איתם. ברור שאני לא עונה לכל טלפון, אז אני מקבל הרבה הודעות קוליות והרבה פניות מהאתר שלי. זה לא שאני עובד לבד. אני עובד עם מפיקים ויש מישהו שאחראי על הזמנת הטיסות שלי – אבל בגדול קשה לי לסמוך על אנשים אחרים".
מה זה ויראלי?
לשפירו (31) חמישה ילדים, והמשפחה מתגוררת בנורת'־וודמיר שבלונג־איילנד. הוא נולד למשפחה בת שבעה ילדים ממונסי, והמוזיקה הייתה חלק מחייו מהרגע הראשון. "כולם שרים במשפחה שלנו; אבא שלי היה חזן במשך ארבעים שנה, ואמי, שהוכשרה כזמרת אופרה בחרה בחיים דתיים ובגידול משפחה במקום לפצוח בקריירה מוזיקלית. שרנו זמירות שבת בבית כל האחים, זה חלק מהחיים שלי". בגיל שמונה, למרות שעדיין היה צעיר, הצטרף למקהלת הילדים הידועה "פרחי מיאמי", שם הוא צבר נסיון והסתובב בעולם.
איך הגעת ללהקה?
"אמא שלנו לקחה אותי ואת האחים שלי לאודישן. אהרן היה בן 13, דובי היה בן 10 ואני הייתי בן 8. לאהרון אמרו שהוא גדול מדי, ודובי התקבל מיד. לגביי המנצח, ירחמיאל ביגון, אמר שאני צעיר מדי, אבל אמא שלי אמרה לו, 'זה או שניהם או אף אחד מהם'. במשך שש שנים היא הסיעה אותנו לחזרות בברוקלין, שעתיים לכל כיוון, וחיכתה לנו בזמן החזרות".
בפרחי מיאמי הפך שפירו לכוכב מהיום הראשון. הוא היה אחד הסולנים המרכזיים של המקהלה, ובמהלך אחת ההופעות הגדולות שר בדואט עם הכוכב העולה דאז, יעקב שוואקי, את שירו "רַחם". "רחם היה אז שיר מאוד מצליח, ושוואקי היה זמר חדש שכולם צפו לו גדולות. שנים לאחר מכן, ב־2005 או 2006, כשיוטיוב עלה לאוויר לראשונה, העלו את הדואט הזה לרשת, ומישהו סימס לי ש'יש לך שיר ויראלי עם יותר ממיליון צפיות ביוטיוב' ואני השבתי 'מה זה ויראלי ומה זה יוטיוב?' אחר כך נכנסתי לאינטרנט וראיתי שיש אתר חדש שיש בו רק סרטונים. זה היה ממש קול".
בגיל 14 עזב שפירו את המקהלה, לאחר שקולו החל להשתנות, אז גם החל ללמוד בישיבה תיכונית מעורבת, בנים ובנות יחד. הוא שיחק בקבוצת כדורסל בתיכון ולימודיו דרשו ממנו יותר זמן משחשב. "בתיכון לא שרתי בצורה מקצועית בכלל. רק קצת ניגנתי בפסנתר משמיעה, לא הייתה לי סבלנות ללמוד תווים עם מורה פרטית".
אחרי התיכון הגיע לשנת ישיבה בישראל, ולמד בישיבה הציונית־דתית "נתיב אריה" שמול הכותל המערבי. משם הוא עבר לישיבה נוספת "נר ישראל". בסוף השנה השנייה חזר לארה"ב והתחתן עם רחל, חברתו מהתיכון. תשעה חודשים אחרי שנישאו, נולד ילדם הראשון "ניסיתי אז לפתח את הקטע המוזיקלי ולהתחיל להופיע, כשבמקביל למדתי בכולל בקווינס. אלא שאשתי לא עבדה באותו זמן, והיינו בעיצומו של תהליך עלייה לישראל דרך "נפש בנפש", אז זה לא צלח. שנה לאחר נישואינו כבר היינו בארץ. שלחנו את כל החיים שלנו בקונטיינר לישראל".
הסלע היציב שלנו
בישראל הם התגוררו בשכונת רחביה בירושלים, ובמשך שנה וחצי ניסו לשרוד מבחינה כלכלית – ללא הרבה הצלחה. "לימדתי בבית ספר לילדים אוטיסטים, ובלילה העברתי שיעורים פרטיים לילדים בבית הספר בהלכה ובגמרא". בהמשך עברו בני הזוג לשכונת רמת אשכול בבירה, מתוך מחשבה שזה אזור שיתאים להם יותר. "עבדתי מאוד קשה וזה היה מספק, אבל הרווחתי 25 שקלים לשעה. לא היה לי תואר כשעליתי לארץ. השלמתי הכנסה בלילות בעבודה מול ארה"ב, כך שראיתי את אשתי ואת ילדיי בסופי שבוע ובמשך שעה אחת במהלך היום. בחודש טוב אמרנו 'השבת נוכל לקנות בשר'. זה היה לנו מאוד קשוח".
אחרי שלוש שנים בישראל, אשתו של שפירו אמרה לו "אתה עובד שעות משוגעות, אני לא רואה אותך. בארה"ב אולי תהיה לך הזדמנות להגשים את החלום שלך בתחום המוזיקה". הם הלכו לרב אברהם ברנדווין ז"ל, שאליו התחברו בזמן שהותם בירושלים, והוא העניק להם את ברכתו. "הוא אמר לי, 'אתה תצליח כמוזיקאי בניו־יורק – ובעזרת ה' אתה תחזור לישראל'. זמן קצר לאחר מכן הוא נפטר מסרטן. זה שבר לי ולאחי את הלב. הוא היה הסלע היציב שלנו".
"אני לא רוצה לסגור את עצמי לאף שוק – מבחינתי שכולם יוכלו להקשיב לי: בני־ברק, לייקווד, פלאטבוש או מונסי. מתחתי אמנם את הגבולות, אבל אני משתדל שלא לאבד אף אחד בדרך"
עם חזרתם לניו־יורק, החלה דרכו של שפירו לקבל את המפנה המיוחל, לאט אבל בטוח. "במשך חמש שנים עבדתי כמורה למוזיקה בבית ספר יהודי. קניתי מקלדת עם שני רמקולים – הכי זולים שהיו בחנות, הדפסתי כרטיסי ביקור בכמה דולרים, והתחלתי לנגן בימי הולדת, לאחר מכן בבר־מצוות ורק אחר כך השתדרגתי לאירועי אירוסין. בהתחלה היו לי שני אירועים בשבוע ותמחרתי את השירות שלי ב־300 דולר לאירוע, לאחר מכן הגענו לשלושה אירועים בשבוע, והעליתי את המחיר ל־600 דולר".
הקליפ הראשון, כאמור, רק רמז על הבאות, ונראה רגיל למדי, וכך גם האלבום הראשון שהפיק. בקליפ הבא, "שכר מצווה", שהפך להצלחה מסחררת עם מיליוני האזנות, הוא כבר היה לבוש באופן משוחרר יותר, הרשה לעצמו לרקוד, להתפרע ולהעביר מסרים חינוכיים לדור הבא. "גדלתי עם מוזיקה לא יהודית. אמנם שמעתי קצת אברהם פריד ומרדכי בן־דוד, שהיו אז הכוכבים הגדולים. אבל התחברתי יותר ללהקות כגון 'שלשלת' ו'לב טהור' (ששרו שירים נוגים יותר, עם אלמנטים עדינים של פופ, צ"ק). רוב המוזיקה שהאזנתי לה הייתה לא יהודית; מייקל ג'קסון, בקסטריט בויז, פרנק סינטרה, מייקל בובלה, הביטלס, האיגלז. הפופ זרם לי בדם, אבל באותה נשימה ידעתי שיש דרך שזמר יהודי אמור להיראות – לא חסידי כזה".
בעצם עברת אבולוציה לא רק בלבוש, אלא גם בשחרור המוזיקלי ובפתיחות לסוגים שונים של עיבודים ולחנים.
"נכון. עכשיו, למשל, אני עם חולצה לבנה" הוא מצביע. "אבל זו כבר חולצת פולו, ואני לובש מכנסי סקיני", מרים שפירו את רגליו למצלמה. "אני לא רוצה לסגור את עצמי לאף שוק – מבחינתי שכולם יוכלו להקשיב לי: בני־ברק, לייקווד, פלאטבוש או מונסי. מתחתי אמנם את הגבולות, אבל אני משתדל לא לאבד אף אחד בדרך".
מרדכי, תהיה בשקט
השיר "שכר מצווה" הפך אט־אט ללהיט, והקליפ מציג סיטואציות של ילדים במהלך מחנה קיץ, "קמפ" יהודי בפנסילבניה. "לא אהבתי את השיר בהתחלה, אבל המפיק שכנע אותי. אחרי שקיבלנו את העיבוד, השתגעתי על זה. לא ידעתי גם איך העולם היהודי יקבל שיר כזה – שהוא כל כך קצבי ושונה. אין ספק שבישיבות היו קצת בהלם". את הקליפ המדובר יצר לאחר שהופיע ב"קמפ", ומי שצילם וערך אותו היה אז תיכוניסט, אחד החניכים במחנה. "השיר הפך לוויראלי, ושנה לאחר מכן הקלטנו במחנה עוד קליפ, 'מחר', מהאלבום השני שיצא ב־2017". "שכר מצווה" נכתב בעברית יומיומית – משהו שרוב האמנים החסידיים לא ממהרים לעשות. ושפירו מסביר כי נמאס לו מכך שרוב השירים החסידיים מבוססים על אותם פסוקים, ולכן רוב שיריו שהצליחו הם דווקא כאלה בעברית מודרנית ("וכל מה שקורה זה סבבה") ובאנגלית.
איך הקהל היהודי־אמריקני מגיב לשירים בעברית?
"מוצאים פתרונות. כיוון שלא כולם מדברים עברית, אני דואג שהפזמון יהיה חזק וקליט. שיהיה כמו בוקס לפנים". הוא שר את השיר "הכול משמיים" ומסביר: "יש את המשפט 'יודע מה אני עושה היום, אבל הכול משתנה פתאום'" הוא שר לי. "הרוב לא מבינים מה קורה בבתים, אבל מי מהם לא יבין את הפזמון 'הכול משמיים'? ככה זה גם בשיר 'אין עוד מלבדו' שהוא קליט בפזמון, אבל רוב האמריקנים לא יבינו את מילות הבתים". לטענתו, בבתי הספר היהודיים בארה"ב לא הבינו איך ללמד עברית. "זה עצוב מאוד", הוא אומר. "הרי אנחנו מתפללים בעברית, לומדים תורה בעברית ועדיין לא מדברים עברית. אני זוכר היטב את המורות שלי לעברית, נשים ישראליות שעברו לאמריקה. הדבר המרכזי שאני זוכר זה 'מרדכי תהיה בשקט'" הוא מחקה אותן.
גם הסגנון של שפירו חורג מהמקובל בקרב המוזיקה היהודית בארה"ב. "בכל אלבום שהוצאתי, הנפח של שירי הפופ הלך וגדל. באלבום הראשון הם היו אולי עשרה אחוזים, באלבום השלישי שלי, 'הכול משמיים', הפופ שולט במשהו כמו 80 אחוז מהשירים". לכך, כמובן, יש גם מחיר. שפירו מזכיר כי יש מי שקוראים להחרים אותו ואת המוזיקה שלו. "יש ישיבות שלא מוכנות שהתלמידים שלהם יקשיבו למוזיקה שלי או יגיעו להופעות. היו גם מוסדות שהיו איתי בקשר לגבי הופעה, וביטלו אחרי שקיבלו לחצים מרבנים או עסקנים. מה שהם לא מבינים הוא שהצעירים והצעירות שלהם כבר מקשיבים למוזיקה שלי".
"יש ישיבות שלא מוכנות שהתלמידים שלהן יקשיבו למוזיקה שלי או יגיעו להופעות שלי. היו גם מוסדות שהיו איתי בקשר לגבי הופעה, וביטלו כיוון שקיבלו לחצים מרבנים או עסקנים"
מה בעייתי בעיני אותם גורמים במוזיקה שלך ובהופעות שלך?
"מבחינתם המוזיקה שלי נשמעת חילונית, ויש להם בעיה עם איך שאני רוקד ומענטז. יש לי קטע שאני ממש מתקשר עם הקהל, ועושה שמח. אני זוכר שכשגדלתי הייתה איזו תנועה סטריאוטיפית של איך זמר חסידי אמור לכאורה 'לרקוד', אבל זה היה בעיקר להתנועע ולהזיז את היד. אמרתי לעצמי: אני רוצה לרקוד, אני יודע לזוז ולענטז, ואני רוצה לגשת לכל הסיפור הזה אחרת".
בשיר "לך", שיצא אף הוא ב־2017, לוקח שפירו את הענטוזים שלב אחד הלאה. בפתיח לקליפ הוא נראה מתאמן בסטודיו לריקוד עם מאמן אפרו־אמריקני, ולאחר מכן עמיתיו לסטודיו רוקדים איתו בסנכרון מושלם. "האמת היא שתמיד רציתי שיהיה לי מאמן לריקוד, אבל עד כה זה רק היה עבור הקליפ הספציפי הזה".
בקליפ של "לך" אתה רוקד ומקפץ על שולחנות וגג בית ספר יהודי, איך הגיבו לכך?
"זו הייתה פריצה של עוד גבול, שעשיתי אמנם בצורה רגישה ואסטרטגית, אבל זה לא היה לגמרי מכוון, אלא באמת התפתחות טבעית. ידעתי עמוק בלב שאני רוצה לעשות פופ, אבל גם שהעולם היהודי עוד לא לגמרי מוכן לזה".
גם באחד משיריו האחרונים, "אין עוד מלבדו" הקצבי, משתתפים רקדנים, שרובם כלל לא יהודים. "שניים מהם במקרה יהודים", צוחק שפירו, "הבאתי להם ציצית וכיפה כדי שייראו כמו יהודים. אני לא מפרסם את זה – חלק מהצופים מבינים. הם אחלה חבר'ה".
מה הגבול האדום שלא תחצה אותו?
"לא אשיר, למשל, עם בחורה. אני בגדול משתמש בשיפוט האישי שלי. אני חלילה לא מנסה להכעיס. אני פשוט אוהב מוזיקת פופ עם טעם יהודי. ראפ, אגב, זה משהו שאני לא עושה, וזה עוד גבול שיש לי".
מעריץ של עומר אדם
"אין עוד מלבדו" נכתב במהלך מגפת הקורונה, אז נאלץ שפירו לבטל את כל ההופעות ולשבת בבית. "ישבתי ליד הקלידים וביקשתי מה' שיהיה לי משהו. רעיון. כי הייתי במעין מחסום כתיבה. הרעיון הוא שיש לנו חיים טובים אבל אנחנו לא שמים לב לזה עד שקשה. כמה שהייתי מסודר כלכלית, פתאום לא היו לי עבודה או משכורת. הילדים שלי כמובן שמחו, הקשר המשפחתי שלנו התחזק, כמו אצל כולם".
כעת, עם דעיכת המגפה, חזר שפירו לעניינים, הוא מופיע שלוש או ארבע פעמים בשבוע בחתונות או בהופעות משלו, והוציא לאחרונה אלבום עם להקת החתונות הניו־יורקית המצליחה "פרייליך". "המטרה של האלבום היא להראות את עצמי באור אחר. זה יותר 'היימיש'. יש שלוש רצועות של שירי ריקודים אבל גם רצועה של שירים לארוחה ושירים לחופה".
חשבת אי פעם לפרוץ את חומות הקהילה היהודית ולהופיע מול קהל לא יהודי?
"בעיניי זה בלתי אפשרי לשווק את עצמך לשני קהלים שונים במקביל. אני גם לא מכיר סיטואציה שבה אדם דתי הופיע מול אנשים לא יהודים כחלק מהקריירה שלו ונשאר דתי".
אם בכל זאת היית מנסה, נראה לך שהיית מצליח?
"אני חושב שכן. זה אולי נשמע יהיר, אבל יש לי כריזמה וקול שיכול באמת להגיע לשם. אבל זה לא שווה את הניסיון הזה. אני רוצה להופיע מול קהל יהודי, ושבעקבות כך אנשים יהיו קרובים יותר לבורא עולם".
שפירו מעיד על עצמו כי הוא מחובר למוזיקה הישראלית, מכיר שירים ישראליים רבים ומופיע בארץ מפעם לפעם. בין הזמרים הישראליים שהוא מכיר את שיריהם ועם חלקם אף הופיע נמצאים ישי ריבו, חנן בן־ארי, נתן גושן, יונתן רזאל ועומר אדם, שעליו הוא אומר: "אני מעריץ גדול שלו".
אתה מרגיש שפרצת לשוק הישראלי?
"אני לא בטוח לגמרי, אבל היי, אני עדיין זוכר את מספר תעודת הזהות שלי". הוא צוחק ומקריא בטון נמוך את הספרות, במבטא ישראלי. "אנשים בארץ שולחים לי כל הזמן הודעות על כך שמשמיעים את השירים שלי ברדיו קול חי ובקול ברמה. 'אין עוד מלבדו' היה במקום הראשון במצעד במשך כמה שבועות. מישהו סימס לי ש'יש לך שיר ויראלי עם יותר ממיליון צפיות ביוטיוב', ואני השבתי 'מה זה ויראלי ומה זה יוטיוב?'
הופעתי בעבר בארץ ואני מתרגש מכך שבקרוב אחזור לישראל; בקיץ אופיע בבנייני האומה וגם בבית־שמש ובנתניה. אני גם עובד על האלבום החדש שלי. הוא יהיה צעיר, מגניב, טרי והכי קול שיכול להיות".
