מיד אחרי שסיים את לימודיו, קיבל עופר ולודבסקי מכתב רשמי ממשרד הרווחה, שבישר לו בחגיגיות שהוא רשום כעת בפנקס באופן רשמי כ"עובדת סוציאלית". "זה קורה הרבה, הפנייה אליי בלשון נקבה בגלל המקצוע שלי. אני שומע את זה גם בבדיחות. למשל חבר שעבד איתי בתקופה שבה הייתי תחקירן בטלוויזיה, ואז כשנפגשנו אחרי תקופה אמר לי 'אתה כבר עובדת סוציאלית'".
ולשון הנקבה מפריעה לך?
"במכתב רשמי של מדינת ישראל – כן. זה נשמע לי מגוחך. בבדיחה שנאמרה כבדיחה מחבר צוות? לא ממש".
אם לוותר רגע על התקינות הפוליטית, עולם העבודה רחוק מלהיות ניטרלי מגדרית, ובמקצועות רבים קל לזהות רוב גברי או רוב נשי. נשים שמסיימות קורס טיס הן נושא לידיעה בעיתון, ומספר הנשים בדירקטוריונים ובתפקידים טכנולוגיים יוקרתיים בחברות הייטק עדיין נמוך. אבל מה עם המקרה ההפוך? גם בשנת 2021, גברים מעטים עוסקים במקצועות "צווארון ורוד", כאלו שנחשבים נשיים. למשל תחום העבודה הסוציאלית, כפי שמדגים סיפורו של ולודבסקי (41), שעובד בבית החולים הדסה עין־כרם.
אלחנן חכמון, שינן: "בעולם התורני, גבר אמיתי הוא אחד שיודע להתגבר על עצמו. כשמטפלים – אני צריך להתגבר על עצמי, להחזיק את עצמי, להיות סבלני אין קץ"
איך בכלל הגעת למקצוע?
"בתחילת הדרך עסקתי בתקשורת ובעיתונות עם נגיעות של פוליטיקה. הגעתי לשם כי רציתי להיות במקצוע נחשב, אבל גיליתי שכדי להצליח בו צריך כוחנות. בהתחלה היה לי קשה להשלים עם כך שאני לא כזה, ואז דווקא עשה לי טוב להבין שאין לי את התכונות הרעות שבלעדיהן אי אפשר להצליח שם. מכאן היה לי קל להגיע למקצוע 'נשי'".
במקרה של שמואל ארצמן (35), קלינאי תקשורת מנוף הגליל, הבחירה במקצוע "נשי" לוותה דווקא בחוסר מודעות. "לפני שנכנסתי לתחום, לא ידעתי שקלינאות תקשורת נחשב למקצוע של נשים", הוא מודה, "השתחררתי מהצבא ואשתי, שעבדה בתחום, אמרה שלדעתה זה יתאים לי. במחזור שלי בתואר התחלנו עם מספר שיא של ארבעה סטודנטים מתוך 50 תלמידים. בשנה שמתחתיי לא היו גברים בכלל, ושנתיים מתחתיי היה אחד".
הגבר היחיד בחדר
בין המקצועות שנחשבים נשיים, בולט גם תחום החינוך. אבל בזמן שגברים שפונים לתחום ההוראה אינם מחזה נדיר, התמונה שונה לחלוטין במקרה של הגיל הרך. יוסף דוד (35) מתל־אביב, הוא גנן בגן ילדים. "עבדתי בחוות עיזים ולבעלת המשק היו שתי ילדות", הוא נזכר בתחילת דרכו המקצועית, "לי היה כיף עם הילדים יותר מאשר עם העיזים. לפני שבע שנים שמעתי מידידה שמחפשים מחליפה בצהרון. אז קיבלתי קבוצה משלי והחלפתי גננות. היום אני עושה קייטנות באוגוסט ויש לי תיק במשרד החינוך".
דוגמה נוספת למקצוע שנחשב לנשי ניתן למצוא בספרי איגוד השינניות בישראל. מתוך כ־2,000 חברים רשומים, רק שמונה הם גברים. אחד מהם הוא אלחנן חכמון (33) מחדרה. מגיל צעיר התעניין בתחום הרפואה. כאשר חזר בתשובה החליט לגנוז את החלום להיות רופא, אבל המשיך להתעניין בתחום.
למה בחרתם דווקא במקצוע הזה?
חכמון: "חיפשתי תחום שבו אני יכול לראות אנשים, להכיר אותם. רציתי שהמשכורת תהיה מכובדת ושאוכל לעבוד בבוקר וללמוד תורה ולהיות עם המשפחה בערב. לא ידעתי כמה איהנה מהבחירה".
"זה פשוט התאים לי", מוסיף ארצמן. אני אוהב לטפל, לעזור לאנשים – וזה תחום מדעי. יש פה שמיעה, דיבור, זה מקצוע בתחום הבריאות".
גם דוד מדבר על החיבור למקצוע: "זה זורם לי. אף פעם לא קרה לי שהתבאסתי ללכת לעבודה. אני אוהב את הילדים, ויש לי קליק טבעי איתם. אני חצי חבר, חצי גנן".
יוסף דוד: "הגיוני שבגן תהיה נוכחות גברית, כמו שברוב הבתים יש. הילדים נמצאים במסגרות רוב היום, בבית הם שלוש שעות והולכים לישון. לנשים, במיוחד גננות אולד־סקול, יש לא פעם ברירת מחדל לעבוד עם ילדים או להיות מטפלת. אם גבר הולך לשם, כנראה הוא ממש אוהב את זה"
ולודבסקי, לעומתם, שם דגש על התפוקה: "רואים כל יום תוצאות מיידיות. אני לא יכול להיות, נניח, מדען שיחקור משהו נישתי שאולי בעוד מאה שנה ישנה את העולם בצורה משמעותית. אני לא מסוגל. אני חייב לקבל פידבק מיידי".
ואיך זה להיות במיעוט, גבר במקצוע "של נשים"?
"לפעמים מתקיימות ישיבות הצוות הגדולות של כל העובדות הסוציאליות, ומביאים מרצים שפונים לקהל בלשון נקבה, ואז הם רואים אותי ועוברים ללשון זכר". מספר ולודבסקי. "אני צריך בעצם לאשר להם להמשיך להשתמש בלשון נקבה. עד שלא שמים על זה זרקור ומצביעים עליי מתוך הקהל, אני לא מרגיש שום מוזרות".
חכמון: "למדתי בהדסה והייתי גבר אחד בין 25 נשים. הפתעתי אנשים בדרך שהתייחסתי לזה: פונים בלשון נקבה לחדר ואז מזכירים אותך בדרך אגב, אבל אף פעם לא ראיתי בכך משהו מיוחד".
ארצמן, לעומתם, כן הרגיש מוזר. "הגעתי מהישיבה ומשירות צבאי לצד מעט מאוד נשים לכיתה עם 50 תלמידות. זה היה קצת שוק תרבות. אני שומר מצוות, עם זקן ופאות – האם אני יכול להתייחס אליהן כחברות שלי? עברתי את הלימודים די לבד, קצת מבחירה וקצת מכורח. גם הייתי במצב משפחתי שונה. הן היו לאחר טיול שאחרי צבא, ואני הייתי עם שלושה ילדים.
"אחרי הלימודים עבדתי בגן תקשורת לילדים עם אוטיזם. אחת הסיבות שלא המשכתי לעבוד שם היא בגלל המגדר. לא שחלילה מישהו עשה לי משהו רע, אבל משהו באוריינטציה שלי לקה בחסר. לא יודע אם בגלל שאני גבר או שאני אני, אבל הייתי קצת אאוטסיידר כזה. הצלחנו להתקדם, הגענו להישגים – אבל מבחינה חברתית היו כל מיני פערים".
למשל?
"נשות הצוות היו יושבות ומדברות כמו חברות על נושאים שלא מעניינים אותי, או שסתם העדפתי לא להיות חלק מה'בונדינג' כי השיחה היא 'של בנות'. כשהיה איתי עוד גבר אחד, הייתי יכול לעשות איתו שיחות יותר ארוכות, אבל כשהוא הלך היה לי יותר קשה".
והיום?
"היום אני אחד משלושה קלינאי תקשורת גברים במחוז שלי. שאלתי פעם את הבוסית שלי על מילואים והיא אמרה 'לא יודעת, אתה הראשון שעובד תחתיי ושואל את זה".
ואין תחושת בדידות?
"פחות מעניין אותי לשבת עם חברים מהעבודה על בירה, לאכול אסאדו, לצאת לפיינטבול ולדבר על בחורות. אני פחות אוהב את הגבריות הזאת".
אחד משלנו
שלושה מהמעגלים שמשפיעים על התחושה שלנו במקום העבודה הם הקולגות שנותנים את הטון החברתי בעבודה, הלקוחות שאנחנו עובדים מולם, והאנשים בסביבה האישית שלנו, שהמבט החיצוני שלהם על המקצוע שלנו קשור להערכה העצמית.
אילו תגובות אתם מקבלים מהאנשים שאתם עובדים מולם?
"בציבור הדתי יש נשים שקצת מתביישות להיעזר בי", מודה ארצמן. "אני פולש להן לטריטוריה הביתית כשאני מציע איך לעבוד עם הילד ואומר 'בבית תעשי ככה, במקלחת תעשי ככה, לפני השינה ככה'. לא תמיד זה נעים להן. אני נכנס להן לאורח החיים. מצד שני, זה שאני דתי מרכך את זה קצת, כי אני 'אחד משלהן' וחלק מהקהילה".
חכמון: "יש הרבה מטופלים שאומרים שזאת פעם ראשונה שהם פוגשים שינן. טיפלתי ברופא שאמר שיש לי ידיים של מנתח. יש ממד של הפתעה, אבל המטופלים מגיבים לביטחון שלי. אם אתה משדר שאין אישיו – אין אישיו".
דוד מדבר על העבודה הפיזית עם הילדים: "יש המון מגע בגן, אי אפשר להימנע מזה. בהתחלה היה מוזר וזיהיתי מבטים חושדים. זה לא היה לי נעים, מן הסתם. בשלב מסוים הכירו אותי, צברתי מוניטין וכבר ידעתי שאוהבים אותי ומעריכים אותי, אז קצת שחררתי. אני לא מתנצל, מי שחושד – שיחשוד. אני בטוח במקום שלי. אני אוהב ילדים, זה מה שאני עושה, בזה אני טוב. היום כבר אין עניין כזה, זה שאני גבר לא משחק שום תפקיד".
ולודבסקי: "הייתה תקופה שבחדר שישבתי בו היה שלט 'עובדת סוציאלית'. הגיע אדם ושאל איפה העובדת הסוציאלית. רק בפעם הרביעית הוא השתכנע שאני זה שאמור לעזור לו. אבל זה סיפור מהחודש הראשון לעבודה. היום גם המטופלים וגם חברי הצוות מתרגלים לזה מהר. אני כבר חלק מהמקום ולא רואה תגובות חריגות".
לדבריה של ד"ר סיגל אופנהיים־שחר מהתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר־אילן, גבר שרוצה לפרוץ את החסמים המגדריים – חייב להרגיש מאוד בטוח בגבריות שלו, או מראש לוותר על הצורך להוכיח אותה. "יש גברים שנכלאים בתפקידים שהם לא בהכרח אוהבים כי הם צריכים לפרנס, להיות גבר־גבר. שוק התעסוקה מתגמל יותר מקצועות מסוימים. במקרה או שלא במקרה, מדובר במקצועות שנקשרים לגברים. אם גבר שבוחר במקצוע 'נשי' לא חי בקהילה תומכת שרואה ערך בעבודה שלו, הוא עשוי לשלם מחיר אישי וחברתי גדול, והוא צריך להיות מאוד חזק כדי להתמודד עם הביקורת עליו. התביעה החברתית כלפי גברים אינה הוגנת כלפיהם. בארה"ב יש ממצאים שמעידים כי סיבה מאוד דומיננטית לדיכאון אצל גברים היא אובדן עבודה או פגיעה ביכולת לפרנס. גברים מזדהים מאוד עם התפקיד שלהם ועם הצורך לפרנס ולהביא כסף הביתה".
אתם מרגישים שהבחירה המקצועית פוגעת לכם בגבריות?
"ברור לי שאני לא הטיפוס של זכר אלפא, גבר קלאסי של פעם", מסביר דוד. "אף פעם לא הייתי. אני לא נראה ככה ולא מדבר ככה. בעבר היו לי יותר רגשי נחיתות והיום אני שלם יותר עם המקום שאני נמצא בו, ואני יותר טוב בעבודה עם אנשים ובאמנות מאשר בנגרות ובמקדחות. אני לא מרגיש שהגבריות שלי מעורערת, בטח לא בגלל שאני עובד עם ילדים. זה אני".
עופר ולודבסקי: "יש גברים שאני לא כל כך מבין איך הם קמים בבוקר. בשביל מה? רק בשביל להגיד שיש להם יותר כסף והם מצליחים? הם חיים באיזשהו עולם שאני לא בו"
גם חכמון מרגיש דומה: "אני לא חושב שזה מוריד לי מהגבריות. להפך. אני חושב שהמקצוע שלי מחזק בי תכונות גבריות. בעולם התורני, גבר אמיתי הוא אחד שיודע להתגבר על עצמו. כשמטפלים – אני צריך להתגבר על עצמי, להחזיק את עצמי, להיות עם סבלנות אין קץ".
איך אתם מרגישים מול גברים במקצועות שנחשבים יותר גבריים?
דוד: "תמיד הרגשתי שונה מהסטנדרט. כל החיים בערך. אבל כבר פיתחתי את הדרך שלי ואני שלם עם המקום שאני נמצא בו. יש לי את הצבעוניות והייחודיות שלי ואני מוצא את המקום שלי. כשאני אוהב את מה שאני עושה, ושלם איתו, היתר לא משנה".
ולודבסקי אפילו חריף יותר: "אני לא כל כך מבין איך הם קמים בבוקר. בשביל מה? רק בשביל להגיד שיש להם יותר כסף והם מצליחים? הם חיים באיזשהו עולם שאני לא חי בו. לא כל כך אכפת לי מה אחרים עושים. זה לא מעניין אותי".
חכמון: "אני חושב שכל אחד צריך לעשות את מה שמתאים לו. אם אדם נמצא במקום שלא מתאים לו, גם אם זה מקצוע שהוא יותר 'אלפא' וזה לא מתאים לו – הוא לא יהיה מרוצה מזה אף פעם. אני רואה בעבודה ממד של שליחות".
זה באמת הכסף? הוא כל כך מקושר לגבריות?
"אני חושב שיש הרבה שיח על השורה התחתונה בתלוש השכר". טוען ולודבסקי, וארצמן מסכים: "כשאשתי אומרת לנשים שאני קלינאי תקשורת, הן אומרות שאני יכול גם לעבוד אחרי הצהריים ולעשות טיפולים פרטיים ולהרוויח מלא כסף. זה יושב על זה שהגבר, לפי הסטריאוטיפ, משוחרר אחר הצהריים ויכול לעשות המון כסף בניגוד לקולגות הנשים שלו – שכביכול לא יכולות, ומרוויחות רק את הכסף של משרד החינוך".
גם חכמון מדבר על אותה תחושה: "ברור. גם בהלכה – הגבר צריך לזון את אשתו ולפרנס אותה. לביטחון הכלכלי יש משמעות גדולה. יצר הרע אומר שהייתי יכול להרוויח יותר כרופא ולהקנות יותר ביטחון כלכלי לבית, אבל יותר מכמה אתה עושה כסף – זה מה אתה עושה עם הכסף. אני מרגיש שיש שליחות גדולה בעבודה שלי ואני שמח בחלקי".
ד"ר אופנהיים־שחר מסכימה עם התחושות של המרואיינים. "בתחומים שנחשבים נשיים בהכללה יש פחות פרנסה ועובדים פחות שעות. מגבר מצופה לפרנסה, וכשהוא בוחר במקצוע 'נשי' הוא כאילו מכריז על עצמו כמי שמוותר על העניין. כמפרנסת שנייה, אם אני בוחרת לעבוד במקצוע נשי – זה לא נורא כי ההנחה שבן הזוג 'יפצה' על זה. אבל אם אני הגבר שמביא 5,000 שקל וגם אשתי מביאה סכום דומה – זה מחייב בחירה באורח חיים אחר או בחיים עם פחות רווחה כלכלית. כשעבודה, פרנסה וגבריות קשורות חזק, בחירת המקצוע משפיעה מאוד גם על האטרקטיביות של גברים בדייטים".
ככה אתם מרגישים? איך נשים מגיבות למקצוע שלכם בדייטים?
"אני לא חושב שיש השפעה", טוען ולודבסקי, "אבל כשהן שומעות שאני עובד במכון האונקולוגי עם חולי סרטן, זה נותן נקודות זכות".
דוד: "אני לא הייטקיסט שמביא ים כסף הביתה, אבל יש בנות שנמסות מזה ברגע הראשון. זה קלף שמעלה חיוך בדרך כלל, וכשהוא לא מעלה חיוך – סימן שזה לא מתאים".
ולעובדה שאתם רווקים יש קשר לבחירה המקצועית?
דוד: "לא".
ולודבסקי: "ממש לא. יש סיבות אחרות, אין לזה שום קשר".
מבחן שבע השנים
ד"ר אופנהיים־שחר מאמינה שבחירה של גבר במקצוע שנחשב נשי לא נעשית כלאחר יד. "כדי שגבר יעבור לתחום כזה הוא צריך שלא תהיה לו ברירה", היא קובעת, "למשל שהוא ישתייך לקבוצת מיעוט שאפשרויות התעסוקה שלה מוגבלות. עוד אופציה היא שיהיה איזשהו ערך מוסף סמלי: שליחות, כיבוש, הישג".
המרואיינים בכתבה דווקא אמרו שהם אוהבים את העבודה שלהם, ולא דיברו על כיבוש והישגיות.
"כי בעבודה הם מבטאים את תפיסת העולם שלהם. אצל נשים, גם אם הן אוהבות את העבודה שלהן, רבות מהן בוחרות במקצועות צווארון ורוד מתוך נוחות, ופחות בגלל אידיאל או כדי לממש את התשוקה המקצועית הגדולה שלהן. הגברים שם הם מיעוט – אבל הם שם בדיוק בגלל הסיבה הזאת".
האם יש יתרונות דווקא בלהיות גבר במקצוע שלכם?
"כל הנשים שאיתי במחוז – כולן אמהות, והן לא עובדות אחר הצהריים ויוצאות לחופשות לידה, אז יש לי יתרון יחסי בשוק", אומר ארצמן. "בתקופת הקורונה האמהות שסביבי היו עם הילדים ואני עבדתי בשלושה מכוני שמיעה שונים. אם לא הייתי גבר, יכול להיות שהייתי נשאר עם הילדים בבית".
שמואל ארצמן: "כשאשתי אומרת לנשים שאני קלינאי תקשורת הן אומרות שאני יכול גם לעבוד אחרי הצהריים ולעשות טיפולים פרטיים ולעשות מלא כסף. זה יושב על זה שהגבר, לפי הסטריאוטיפ, משוחרר אחר הצהריים ויכול לעשות המון כסף בניגוד לקולגות שלו"
דוד מתייחס להבדל בגישה: "ככל הנראה גבר מביא איכות אחרת. הגיוני שבגן תהיה נוכחות גברית, כמו שברוב הבתים יש. הילדים נמצאים במסגרות רוב היום, בבית הם שלוש שעות והולכים לישון. יש משהו טבעי שהם יראו נוכחות גברית. לפעמים לנשים, במיוחד גננות אולד־סקול, לא פעם יש ברירת מחדל לעבוד עם ילדים או להיות מטפלת. זה מובן מאליו. אם גבר הולך לשם, כנראה הוא ממש אוהב את זה או בעניין של זה. מראש המוטיבציה שונה".
חכמון: "אני חושב שלא מעט גברים יכולים לעשות את זה טוב. אני לא חושב שיש פה יתרון נשי במקצוע. כגבר אני כן מרגיש שאני טוב בלהשרות ביטחון על המטופלים שלי, ובמקצוע הזה – זה פלוס, אבל זה אינדיווידואלי. אין יתרון מובנה לגבר או לאישה. אני חושב שיותר גברים יעסקו במקצוע הזה בעתיד. אין סיבה שלא".
לדברי ולודבסקי, במקרה שלו מדובר ביתרון משמעותי: "כשנרשמתי ללימודים עדיין התלבטתי ולא הייתי בטוח אם אני אתקבל. בקבלה אמרו לי 'אם אתה גבר ואתה עם אינטליגנציה סבירה וציונים סבירים – אין סיכוי שלא תתקבל'. גברים שיש להם סרטן במערכת הרבייה הגברית או במערכת שקשורה למיניות גברית – מעדיפים שילווה אותם גבר. אז קל לי יותר להתקבל כי יש לי ביקוש ואני מצרך הרבה יותר נדיר".
נשים מחזיקות מעמד בממוצע שבע שנים בעולם ההייטק הגברי, אתם רואים את עצמכם נשארים במקצוע לאורך זמן?
"כן, אני מאמין שתמיד אעבוד עם ילדים", אומר דוד, "אבל לא בטוח באיזו מסגרת". גם ולודבסקי מצטרף: "לגמרי. אני אחרי הסבה מקצועית ממקצוע אחר, ולגמרי מצאתי את מקומי".
חכמון מתייחס גם לנושא השכר: "כמו הרבה מקצועות, עם הזמן אתה נהיה יותר ויותר טוב, וגם השכר לא נשאר אותו דבר. אין סיבה שלא אמשיך". גם שמואל רואה את עתידו במקצוע, אבל מעוניין להשתדרג: "ודאי, אבל אולי יותר בתחום של מחקר ופיתוח. האמת ששם יש באמת קצת יותר גברים".
