"כשאני מפסיקה לנסות שלא יכאב לי
כשאני מקבלת את זה שהכול זז תמיד
כשאני באמת מקבלת את זה
החיים מתחילים לנגן"
בקטע דיבור זה נפתח אלבומו החדש של אביתר בנאי. אם להודות על האמת, חיכיתי מאוד לצאת אלבומו הנוכחי, ואפילו יותר אחרי שבישר כי תמיר מוסקט – מפיק, יוצר וחלק מההרכב בלקן ביט בוקס – יפיק את האלבום כולו. מוסקט, שהגיח לראשונה ביצירתו של בנאי באלבום הקודם ("לשונות של אש") והפיק את רוב השירים בו, לקח הפעם את מפתחות ההפקה באופן מלא.
לפני שנתיים, עם צאת הסינגל "רחמים" מתוך האלבום הנוכחי, כתב בנאי: "זו פעם ראשונה בשבילי שאני חווה זוגיות מוזיקלית כזו. עד כדי כך שהרגשנו שנינו שנכון יהיה לצאת מהריכוז העצמי שלי ולקרוא לפרויקט הזה על שם שנינו".
בחזרה לפתיחת האלבום. עצם הימצאות הפתיח חריגה ביחס לאלבומיו של בנאי עד כה. בכלל, קטע דיבור באלבום הוא אלמנט שכיח: הדיבורים יכולים להיות איזשהו חיבור בין השירים, סוג של קישור, או סתם רגע של אווירה. ובכל זאת, באלבומיו של בנאי עד כה זה לא קרה, ואולי יש סיבה לכך. ככל שמתקדמים בשמיעת האלבום מגלים עוד קטעי דיבור בדמות הקלטות של בני משפחתו של בנאי, לפני שירים או ברקע שלהם.
מלבד קטעי הדיבור הלא אופייניים אצלו, בנאי, שנע סביב עולם מוזיקלי ספציפי בדרך כלל (למעט האלבום "שיר טיול" שהיה מעין טיול בעולם האלקטרוני) חורג מהגבולות המוכרים. הוא טועם שוב את העולם האלקטרוני, ומביא להפקה המוזיקלית גוון אחר ושונה שגולש בין עולמות של היפ הופ, אר־אנד־בי ועוד.
מעבר להפקה של מוסקט, חברו לאלבום יוצרים מוכשרים נוספים: איתמר ציגלר, שותפו של מוסקט, הגיע לנגן בו והשתתף בעיבודים, דודו טסה תרם קולות וגיטרות ("לא רואה אותי") ומוזיקאים נוספים תרמו נגינה בקטעים שונים.
החידוש המוזיקלי והקונספטואלי מתכתב עם מילות השירים ועם הרצף שבו הם מתנגנים, ונדמה כי שם האלבום, "החיים מתחילים לנגן", מסמל את השינויים האלה.
בנאי רוקם מסלול שמרחיב את הממד האישי שנוכח בעוצמה בשאר אלבומיו, לפן המשפחתי שהתחיל להתגלות כבר באלבום הקודם. העניין נוכח במילים המשתקפות דרך עיניהם של ילדיו ("ילדה אישה", "לא רואה אותי"), בקטעי הקול של אשתו ("חיבורים") ובקולות הרקע של המשפחה כולה ("שיר חמלה").
בנוסף לאלה, ישנם אלמנטים דומים לאלו שהיו באלבומיו הקודמים, כמו מזמור שעבר הלחנה מחדש ("מזמור לדוד"), או מוטיבים מוזיקליים כמו גיטרות המהדהדות בחלל, תופים מהירים שנותנים תחושת טיול או קטעים אינסטרומנטליים בסוף השיר, שבהם רק קולו מרחף ממעל. בין הפתיח – שמלא בהבנה עמוקה שנרכשה אחרי משברים ומאבקים – ל"שקט", השיר הסוגר של האלבום – שבו נראה כי בנאי מדבר על נקודת המוצא למאבקים הללו – עובר קו פתלתל.
גם כאשר בנאי בוחר לבחון עוד ועוד את הגבולות המוזיקליים והאמנותיים שלו, המנהיג שמאחוריהם נשאר הקול שבוקע מגרונו, מעניק נופך מיוחד לכל אלבום, צובע אותו בעוד גוון וממקם אותו בפסיפס המוזיקה שלו.
בקטע שכבר הוזכר כאן, ונכתב על ידי בנאי בצאת השיר "רחמים", הוא הוסיף: "בשבילי יש בשירים האלה הישג גדול. מעולמות של ספק ובירור נפשי ורוחני, בשירים האלה יש אמירה תקיפה, שלמה, אוהבת, מאמינה". ובאמת נראה כי משהו התחבר באלבום הזה. אולי זו ההפקה המוזיקלית, אולי התעוזה לנסות דברים חדשים – באלבום ניכרת תוצאה שלא מתיימרת להתעלם ממה שהחיים מביאים איתם, אלא לחבק את כל מה שכרוך בהם ולהוציא מהם יצירה.
בנאי יוצא למעשה בקריאה להשלים עם חוסר היכולת שלנו לשלוט על המציאות ועל כל פרט בה. דרך הפתיחות והחידושים שהוא מביא באלבום, נראה כי החיבור השוזר את יצירתו לאורך השנים הגיע לכדי תוצאה נוספת ומעניינת. החיים כנראה, בנקודה מסוימת, באמת מתחילים לנגן.
