ספרי ריגול הם מהז'אנרים הפופולריים ביותר, לצד ספרי הבילוש והרומנטיקה. ז'אנר הריגול הוא במידה רבה תוצר של המלחמה הקרה, שבה החזית המודיעינית הייתה מרכזית במיוחד וסיפקה שלל הזדמנויות לבגידות ולתפניות מרעישות. אבל עולם הריגול בעשורים האחרונים הוא מקום שונה מאוד: טכנולוגיות החליפו סוכנים במשימות רבות, עולם המודיעין הפך לטכני ואפרורי בהרבה, ושירותי המודיעין נמצאים תחת זכוכית מגדלת. "סוסים איטיים" הוא ספר ריגול שמותאם לעת הזו. הוא עוסק בבירוקרטיה האפרורית של השירותים החשאיים, בפאשלות ובניסיונות הטיוח ובוועדות החקירה; בעולם שבו מלחמות המודיעין "מתנהלות כמו שקוקה קולה נאבקת בפפסי" (עמ' 302).
בית סלאו הוא המקום שסוכני MI5 – המקבילה הבריטית של השב"כ – הולכים אליו כדי למות. המקום שמחזיק את הסוכנים השרופים, הלא־יוצלחים, האלכוהוליסטים; אלה שפישלו בגדול, אבל לא מספיק בגדול כדי לקחת להם את הפנסיה. משם הם מנהלים את המבצעים שאף אחד אחר לא רוצה לנהל: מעקב אחרי רישומים של סטודנטים שנעדרו מהקמפוס במשך זמן ממושך, חיפוש אנומליות ברישומים טלפוניים וחיטוט בזבל של עיתונאים בעלי נטיות לאומניות. בראש הארגון הנועז הזה עומד ג'קסון לאמב: אדם דוחה וגס רוח, סוכן אגדי מימי המלחמה הקרה שעתידו מאחוריו. ולשם מגיע ריבר קרטרייט, סוכן צעיר ומבטיח שעשה טעות מביכה ופומבית מאוד במבדק כשירות.
הכול משתנה כשבית סלאו נעשה מעורב במבצע אמיתי, או לפחות מה שנראה ככזה. צעיר נחטף וקבוצה קיצונית מאיימת לערוף את ראשו, ובצירוף נסיבות בלתי סביר, נראה שדווקא הסוכנים בבית סלאו הם אלה שמסוגלים להציל אותו. החטיפה, כמובן, היא לא מה שנראה מלכתחילה, והגיבורים נאבקים להבין האם האשמים הם טרוריסטים אסלאמיים, קבוצת ימין קיצונית – או דווקא ה־MI5 עצמו.
כפי שאפשר כנראה להבין, זה רחוק מלהיות מותחן ריגול סטנדרטי. האווירה בו צינית והומוריסטית בהרבה, וכמעט אף אחד לא יוצא ממנו כשהוא נראה טוב. בנוסף ללא מעט עיסוק בפוליטיקה הבריטית, שמעניין בדיעבד: הספר, שיצא ב־2010, כולל דמות שיותר מאשר מרמזת לבוריס ג'ונסון, ובמידה רבה חוזה את הפיכתו לראש ממשלה.
חובבי הז'אנר ימצאו כאן נקודת מבט מרעננת, כזו שהיא בו בזמן פרודיה על ספר ריגול וביצוע לא רע שלו. נקודת חוזק נוספת היא דמויות שנחוות כאנשים אמיתיים ושתגובותיהן לאירועים גם הן משכנעות למדי.
זה לא ספר שאי אפשר להניח מהיד – למעשה, החולשה המרכזית של הספר היא העובדה שהשליש הראשון שלו מוקדש ברובו להצגה של סביבה רדומה ומשעממת וזה, ובכן, נוטה להיות מעט מרדים ומשעמם. הספר תופס תאוצה בהמשך, ויש בו כמה טוויסטים מוצלחים מאוד, אבל בשום שלב אינו לוקח את עצמו ברצינות מספקת כדי ליצור מתח עוצר נשימה. בסופו של דבר מדובר בספר מהנה, גם אם לא כזה שסוחף את הקורא או מותיר בו חותם עמוק.
סוסים איטיים
מיק הרון, תרגום: נעה שביט.
לסה,
350 עמ'
