"על הדרך לברוקלין אני מתרגש. האם יש בה את מה שליבי מבקש", חרז אהוד בנאי על הרובע ואני שאלתי ממנו את השאלה. כל הדרך לניו־יורק תהיתי האם יש בה את מה שליבי מבקש. נפרדתי מהחברים למשך שבוע וחצי ותהיתי איך התקופה הזאת תיראה. במשך כמעט חודשיים טיילתי בשלושה, ועכשיו אני לבד. במשך הזמן טיילתי באזורים שכוחי א־ל בתוך היבשת העצומה שמתקראת ארה"ב, ועכשיו הייתי בדרך לסמל הציוויליזציה האנושית.
כשיצאתי משדה התעופה על שם קנדי קיבל את פני משב רוח ספוג בלחות ובריח של שתן בכניסה למסוף המוניות. עליתי על מונית צהובה ששרקה פרסומות לאורך כל הדרך עד לביתו של דודי האהוב, אח של אמא שלי, חגי. זה המקום לומר שהמשפחה שלי היא העבר, ההווה והעתיד שלי. אני משוקע בה עד צוואר גם מצד אבא וגם מצד אמא. עוד מילדות חגי היה סימן ודגם לרצון שלי להיות מיוחד; לא רק באורחות החיים, אלא גם בצורת החשיבה האמנותית ופורצת הדרך שלו על כל דבר בעצם: החל מאמנות וכלה בפוליטיקה.
הגעתי אל ביתו באחת משכונות ההיפסטרים של ברוקלין. בבית היה ריח מתוק של טבק מעושן, ומוזיקת ג'אז שקטה וזורמת התנגנה מבעד לרמקולים המוחבאים בין הספרים.
אכלנו אוכל תאילנדי, וישבנו משמונה בערב עד שלוש בבוקר על כוסות יין שהתמלאו אחת לחצי שעה. מה אגיד לכם – אני מת על דוד שלי. במשך כל השבוע טיילנו וחרשנו את ניו־יורק לאורכה ולרוחבה, על המוזיאונים שלה ועל הרכבת התחתית עם ריח הפלסטיק הזול והמתקתק ועל האנשים שמרכיבים אותה. דרך חגי זכיתי לקבל הצצה גם מעבר למסלול התייר הרגיל.
הלכתי איתו אל הברים שיוצרים מוזיקה סלאבית מחתרתית, אל הגלריות של צ'לסי ואל תחנות סאבוויי שמציגות תערוכות רחוב. בילינו יחד במשך שבוע וחצי תמימים ולא נמאס לנו זה מזה. ראינו סרט על הגג, אכלנו פיצה זולה והמון אוכל תאילנדי וביום שישי קנינו אוכל יהודי מסורתי משכניו החסידים והתימנים בבורו פארק.
לא רק את העיר חרשנו, אלא גם את הנפש של שנינו. מדי יום ישבנו במרפסת הנהדרת שלו עמוסת הצמחייה, ושוחחנו על הכול. תמיד עם כוס יין וסיגריות, יושבים, שותים ומדברים. עבר, הווה, עתיד. דת, אהבה, פילוסופיה, ספרות ואמנות.
החיים עצמם
יש דף פייסבוק שנקרא "בני האדם של ניו־יורק", והוא מבוסס על ספר בעל אותו שם. אל עמוד הפייסבוק נחשפתי רק לאחרונה, אבל אני חושב שהוא מתאר את העיר הזאת בצורה די מדויקת. ניו־יורק היא עיר שמורכבת מבני אדם. היא בנויה על קידוש מגוון התרבויות. בני לאומים שונים ותרבויות שונות שלא מוחקים את הזהות שלהם כדי להיות אמריקנים.
השחורים חיים כשחורים, יהודים כיהודים, אמריקנים כאמריקנים, אירופאים כאירופאים וכן הלאה. אף אחד לא מוותר על המטען התרבותי שלו. להפך – זה מה שמחיה את העיר ומזרים את החשמל בין האנשים ברחובות. נראה שהעובדה שהעיר חזרה רק בשבועות האחרונים לפעילות נוסכת על פני האנשים ברכבת וברחוב אור חדש. מוזיקאים מנגנים בסאבוויי וברחוב, אמנים תפרנים ממשיכים ליצור אמנות, חנויות הספרים מלאות והקולינריה מתפוצצת.
הקהילה היהודית בניו־יורק היא גם עניין יוצא דופן. אמא שלי גידלה אותי על ברכיים ציוניות ביותר, אך במקביל הן פזלו אל עבר היהדות האמריקנית המתקדמת והמפוארת. בשבת הלכתי לבית כנסת שוויוני בנוסח שירה חדשה – "דרכי נעם" – וראיתי עד כמה השוויון הוא חלק אינטגרלי ופשוט מהחיים. הקהילה לא עסוקה בשאלות אפולוגטיות לגבי המיקום הדתי שלה ביחס לחרד"לים או לחרדים או לרפורמים. המודרן־אורתודוקס בניו־יורק מנהלים חיים יהודיים ענפים במקביל להשפעה המטורפת שלהם בחברה ובמיוחד באקדמיה ובעולם העסקים.
קצרה היריעה מלכתוב. רק אגיד שבכל יום כמעט פגשתי חברים. חברים של דוד שלי שכל אחד מהם הוא פיגורה מעניינת בפני עצמה. חברים מהישיבה שגדלו בניו־יורק ועכשיו בונים את חייהם, כמו ג'ייקוב, דיוויד ונוח. חבר אהוב מהישיבה, דוידי, שאחרי ארבע שנים ותשעת אלפים קילומטר סוף־סוף יכולנו להיפגש ולבלות שלושה ימים יחד בעיר. וחברה יקרה, דניאל, שאירחה אותי בפעם שעברה בניו־יורק ושאיתה ביליתי יומיים נהדרים. כולם אנשים קורנים ומפיצי אור ומעלי חיוך ומעמיקי שיח. עם כולם יכולתי להישאר לעוד שעות ארוכות של שיחה ושתיקה. כי האנשים האלה, הנוף של העיר הזאת, הפכו לי את הבטן וגרמו לי לחשוב על מה הלאה, לאן בדיוק אני שייך והאם נמצא פה מה שליבי מבקש.
