ויליאם פוקנר מוכר בעולם, לצד ארנסט המינגווי וסול בלו, כאחד מגדולי הספרות האמריקנית במאה העשרים: חתן פרס נובל לספרות ושני פרסי פוליצר, שפרסם מספר לא מבוטל של רומנים, סיפורים קצרים ואף תסריטים. ולמרות שהתברכנו בלא מעט סופרים שמאחוריהם ארסנל מרשים שכזה של פרסים והישגים, פוקנר בכל זאת ראוי ליחס מיוחד.
מדובר בסופר מדרום ארה"ב, המייצג בסיפוריו את הצד המפסיד – עובדה מעניינת בעידן שבו אנו חיים. עלילת הסיפורים מתרחשת בתקופה שאחרי מלחמת האזרחים האמריקנית: הדרומיים מובסים, אצילים, גאים, סוחרי עבדים וגזענים בלי קשר לצבע עורם. אלו החומרים שבהם מתעסק פוקנר. לאורך השנים אכן נשמעו תלונות על העמדה הגזענית והשוביניסטית שהוא לכאורה נוקט, אך תהיה זו פשטנות בלתי־נסלחת לראות את פוקנר כגזען וכמיזוגן: העמדה הגזענית המשתקפת מסיפוריו איננה העמדה של פוקנר עצמו, כמחבר, אלא העמדה של הדמויות שעליהן הוא כותב.
זהו עניין מיוחד בסיפוריו של פוקנר: רובם – ובעיניי המוצלחים שבהם – מסופרים מתוך נקודת מבט ספציפית, ויתרה מכך: לא מנקודת המבט של אחת הדמויות הראשיות בעלילה, אלא מנקודת המבט של אחד הצופים מן הצד. כך, למשל, ב"ורד לאמילי", הסיפור המפורסם ביותר בקובץ והראשון של פוקנר שפורסם בתפוצה רחבה, הקורא מתוודע לאמילי, אישה גלמודה וגאה, שקורותיה מסופרים דרך עיניהם של בני קהילתה, המתבוננים ביצור המוזר החי בקרבם. או, למשל, ב"שני חיילים", הסיפור הפותח את הקובץ, בו מסופר על ילד קטן מן העיירה שמגיע לעיר הגדולה ממפיס, ונכנס לחדר ובו "כושי לבוש במדים הרבה יותר נוצצים מאלה של החיילים"; כשהחדר מתחיל לעלות באוויר, גם הקורא נדהם, כמעט כמו הילד עצמו, שנתקל בפעם ראשונה במעלית. נקודת המבט הזו של הצופה מן הצד מאפשרת לקורא לחוות את הסיפור בצורה לא שגרתית, מפני שהוא לא מזדהה עם המושא של העלילה, אלא הופך גם הוא להיות מתבונן מן הצד. כך מתאר פוקנר באופן מעמיק במיוחד את הווי החיים הדרומי שלאחר המלחמה, בלי להתחייב לסך הערכים שלו, בלי לשלול אותו ומבלי לאשר אותו.
נקודה נוספת לזכותו של פוקנר, שעלולה להיות גם לרועץ בעיני חלק מן הקוראים, היא העמימות הרבה שבסיפוריו. הם לעולם לא מתחילים בהתחלה; בשלב שבו הסיפור מתחיל, הקורא כבר מוצא את עצמו עמוק בתוך יער של רגשות, יחסים סבוכים והיסטוריה עשירה. כשאנו מתחילים לקרוא את חוויותיו של הילד בסיפור "אסם מבוער", אנו עוד לא יודעים מדוע הוא נמצא בבית משפט, אנו עוד לא יודעים מי הנאשם ועל מה הוא מואשם. לא מדובר בסיפור מתח, ולבסוף, כשיתגלו הפרטים, לא נשחרר אנחת רווחה או זעזוע (עוד נזדעזע, אך לא בשלב זה): מדובר בסיפור שנכנס לתוך נקודה בזמן, ומתוכה מגלה בפנינו רגשות אנושיים עזים.
הרגשות הללו, חשוב לציין, אינם רגשות יומיומיים המוכרים לכל אחד. פוקנר איננו סופר של היומיום, אלא מי שמספר את סיפורן של דמויות עזות נפש, נמוכות וגבוהות. דמויות בעלות "דם אפל ועתיק", המוביל אותן למעשים קיצוניים. הגאווה בסיפוריו של פוקנר, המשולבת עם עוני, זוועות מלחמת האזרחים או עם אירוע מסתורי מהעבר, מותירה אחריה שברי אדם עם ראש מורם. ולמרות זאת, הסיפורים מתאפיינים בריאליזם חמור, הרגעים הדרמטיים בסיפורים אמינים במיוחד, והיכולת לתווך אותם לקורא באופן ישיר כל כך היא מרשימה במיוחד.
נקודה נוספת לזכות קובץ זה היא המבחר הנפלא שבו, וגיוון הנושאים והדמויות: ילדים, נשים, אינדיאנים, שחורים ועוד. המצב האנושי המתגלה בסיפורים – בעיקר של אנשי הדרום המובס, אך לא רק – מרגש במיוחד, ואמין מאוד. מדובר במבחר של 12 סיפורים שכולם טובים, וכמעט כולם לא מוכרים לקורא העברי. תרגומם לעברית הוא רגע ספרותי נדיר ומיוחד, שכדאי מאוד לכל חובב ספרות להתוודע אליו.
12 סיפורים ויליאם פוקנר, תרגום: רחל פן, ספרי פן וידיעות ספרים, 272 עמ'
