בחול המועד סוכות 2041 פרץ עימות לא צפוי בתהלוכה תמימה שנעה לעבר הכותל המערבי… הדוחק בכותל גרם למאבטחי המעלה להר הבית לפתוח את השער, במטרה למלט אנשים דרך הר הבית, שחלילה לא יימחץ מישהו למוות בחגיגות. צעירים ערבים ששהו בהר הבית חשבו שהיהודים מתחילים לעלות אליו כדי לכבוש אותו מידיהם והחלו להתפרע… מפקד המשטרה אישר לדחוק את העולים לרגל הכותל המערבי… בעיני הימין היו אלה עלבון לאומי וחוצפה אזרחית…
בתרחיש העתידני הזה, מלחמת אזרחים שתתחולל כאן בעוד כעשרים שנה, נפתח ספרו החדש של פרופ' דוד פסיג. התיאור, ריאלי לחלוטין, מצמרר ומעורר אימה בדיוק כפי שהוא מתיימר להיות. למעשה, הוא מזכיר אירועים שכבר התרחשו פה בחודשים האחרונים. בהמשך תרחיש האימים מתחילה המשטרה לפנות בכוח את המפגינים מכל הצדדים, ובמהלך הפינויים האלימים עורקים שוטרים וחיילים אל שורות האזרחים שמתגוששים עם המשטרה. לאחר מספר שבועות של עימותים נמנים 67 הרוגים ומאות פצועים בקרב מפגיני הימין. וזוהי רק סצנת הפתיחה; הדברים עוד הולכים ומידרדרים.
"המפלה החמישית", ספרו הרביעי של פסיג, אינו רומן דיסטופי אלא ספר עיון פופולרי וריאלי. מטרת התרחיש שבפתיחה היא להכניס את תוכן הספר להקשר הראוי, להבהיר כי מטרת הספר היא ממשית, וכי הדברים נועדו לגרום לנו לפעול. אחרת, המציאות עלולה לעלות על כל דמיון.
חזה את המגפה
פרופ' פסיג הוא חוקר בסוגה שנדמה שתמיד דורשת הסבר וביאור. הוא מגדיר את תחום עיסוקו כ"חקר עתידים", ומציג אותו כשילוב מגוון רחב של תחומי ידע – כלכלה, חברה, היסטוריה, תרבות, מדע ועוד. בכל אחד מאלה אפשר לבחון תהליכי עבר, לזהות בהם מאפיינים חוזרים, ולעשות בהם שימוש מושכל כדי לגזור עתידים אפשריים שונים: סבירים, אפשריים, פרועים או רצויים. קל להאשים את פסיג בשרלטנות או בהמצאת תחום מדע שהוא למעשה אסטרולוגיה לחכמים, אך זלזול זה יחטא לאמת.
בספריו הקודמים הוכיח פסיג כי הוא מנתח היטב את המציאות הפוליטית, הכלכלית, הגיאוגרפית והגיאו־פוליטית, ומצליח לייצר ממנה תחזיות רלוונטיות שמאפשרות להתכונן טוב יותר אל העתיד. לפני כמעט 15 שנים הוא חזה, על פי ניתוח הגילאים של אוכלוסיית ישראל, את משבר מחירי הנדל"ן שפוקד אותנו בשנים אלה. הוא כתב על האפשרות שסוריה תתפרק הרבה לפני תחילת מלחמת האזרחים בה, ודיבר רבות על מגפה שעלולה לקטול חלק ניכר מהעולם, כשכולם חשבו שמגפות הן פאסה. אין צורך להתייחס לתחזיותיו כאל "מדעים מדויקים", אך כדאי לקחת אותן ברצינות, לכל הפחות כקריאות כיוון מושכלות.
בספרו הנוכחי מבקש פסיג להזהיר מפני הידרדרותה של מדינת ישראל למלחמת אחים ולהתפוררות מוחלטת של הממלכה. ניכר כי הכותב מפחד מהתגשמות התחזית שלו, ורואה במניעתה את המטרה המרכזית של הספר. הוא מעוניין לעצור את כולנו מלהידרדר אל עבר תהומות מלחמת האחים, רגע אחד לפני, ונדמה כי אין מתאים מימים אלה לקריאה הזו.
העידן הריבוני
שיטת הניתוח בספר היא בעיקרה היסטורית, ובמסגרתה מתוארות ארבע תקופות מרכזיות בהיסטוריה היהודית. הראשונה היא תקופת האבות, שהלך הרוח המרכזי בה היה שבטי. התקופה שמתחילה באברהם אבינו מסתיימת בסוף ספר שופטים באסון נורא – מלחמת אחים וכמעט הכחדתו של שבט שלם מישראל.
התקופה הבאה היא תקופת המלכים, שמתחילה כאלף שנים לפני הספירה ומסתיימת עם חורבן הבית הראשון. תקופה זו מתאפיינת בניסיון לבטל את הלך הרוח השבטי, המאפשר לכל שבט לשמר אופי ייחודי ועצמאי, ובשאיפה לגבש את עם ישראל תחת שלטון אחיד, חזק ואימפריאליסטי יותר. גם גישה זו לא מחזיקה מעמד זמן רב. הממלכה מתפצלת לשתיים, וסופה של התקופה הוא בגלות ממלכת יהודה.
בתקופה הבאה מושל הלך הרוח הכוהני, והיא מסתיימת בחורבן הבית השני על מלחמות היהודים שקדמו לו. עם התפזרותם של ישראל לכל קצוות תבל מתחילה התקופה הרביעית – התקופה הרבנית. תקופה זו הגיעה לסוג של סיום בשואה הנוראה. עם הקמת מדינת ישראל החל הדור החמישי, ובשלב הנוכחי של המדינה מתחיל לחזור על עצמו המוטיב החוזר שניפץ את עם ישראל פעם אחר פעם – השבטים השונים מתחילים לריב, להתפצל ולאבד את החוט המקשר והמאחד אותם. האם אנחנו בדרך לחורבן נוסף?
כאמור, ספרו של פסיג לא נכתב כדי לייאש אלא להפך. הוא חש שאנחנו על סיפו של עידן חדש, העידן הריבוני, ושכדי להצליח לצעוד בו בלי ליפול ולהתרסק, על העם היושב בציון לאמץ תפיסות חדשות. מדינת ישראל הוקמה על תשתית "ברית הגורל" של העם היהודי. הבריחה מכבשני המוות של אירופה ומהצרות שאפפו את היהודים בכל רחבי תבל הביאה אותם ארצה, כאשר ברית הגורל מאחדת וצורבת אותם יחדיו. באופן טבעי, ברית זו שורדת כשלושה דורות. מרגע שקם דור צעיר, שכבר נולד בארץ ואינו מכיר סבים וסבתות שנולדו טרם הקמת המדינה, ברית הגורל מתקשה להחזיק את כולם יחדיו, ומתחילה להיפרם. זהו בדיוק הזמן ליצור "ברית ייעוד" חדשה לעם היושב בציון; נרטיב חדש שיאחד את כולם תחתיו, שייצוק רוח ותקווה חדשה, שיפיח חיים.
מדען, עיתונאי ורב
שני ספרים חשובים נוספים, שנכתבו ברוח כמעט זהה, ראו אור ממש לאחרונה. הראשון הוא ספרו של הרב יונתן זקס, "בלשון עתיד" (מגיד, 2021), שאמנם נכתב לפני כעשור ורק כעת תורגם לעברית, אך קריאתו מהדהדת גם עכשיו בקול רם ובהיר. הרב זקס משמיע את אותה קריאה בדיוק, ומשתמש אף הוא במטבע הלשון של הרב סולובייצ'יק בדבר הצורך לעבור מברית הגורל לברית הייעוד. לשיטתו, היהודים סובלים מהרגל מגונה רב־שנים להיות "היהודי הבודד", הנרדף, המסכן והבזוי. תפיסה זו, שהפכה להיות חלק מתפיסת עולמו ומהרגל חייו של היהודי, איננה מאפשרת זו לצאת משלב ה"סור מרע" ולעבור לשלב ה"עשה טוב".
הרב זקס קורא ליהדות לנסח את תפיסת עולמה החיובית, ולקרוא בשם ה' בעולם בקול גדול. לטענתו, כל עוד נמשיך לחפש רק מקלט לעם היהודי – נמשיך להיות מותקפים על ידי אומות העולם. כדי להפסיק את המתקפות האנטישמיות, על העם היהודי להשמיע לעולם את בשורתו הגדולה ולתפוס את מקומו בקדמת ההיסטוריה האנושית.
ספר נוסף, שראה אור ממש עכשיו, הוא ספרו של העיתונאי והפובליציסט ארי שביט, "בית שלישי" (ידיעות ספרים, 2021). בספרו סוקר שביט את מלחמות החברה והתרבות שמלוות את ישראל מיום הקמתה. המרד המזרחי, הדתי־לאומי, החרדי, הערבי, הליברלי, הרוסי ועוד. בדומה לפסיג, שביט דואג מאוד ללכידות החברתית בישראל, ומרגיש כי אנחנו נמצאים בצומת דרכים קריטית. שם הספר, "בית שלישי", רומז לדרמה המתחוללת לדידו מתחת לפני השטח, ואת חשיבות השעה, רגע לפני חורבן הבית שלאחריו לא תהיה תקומה נוספת, חלילה. שביט מתרכז בשבטיות שמאפיינת את החברה הישראלית היום, ומבקש מהשבט "הלבן" להיות קשוב יותר לשבטים האחרים, במקום להתנשא ולנסות לחנך אותם. שביט ריאלי. הוא אינו שואף למציאות אוטופית, אלא לרצף של פשרות חברתיות שיאפשרו לכולנו לשכון בארץ הזאת לבטח.
הרב זקס, ארי שביט ודוד פסיג מייצגים גישות שונות לחלוטין. האחד רב, השני עיתונאי והשלישי איש אקדמיה. הם גדלו בחברות שונות, על מצעים שונים, מגיעים מתחומי דעת נפרדים ועוסקים בעשייה שונה. כקורא בוחן ומתבונן, הקריאה המשולשת הזו יצרה בעבורי מצג של זעקה גדולה ומרה. כשאותה הקריאה מגיעה שוב ושוב, מכיוונים שונים – "אנחנו על סף אסון, זה הזמן להתעורר!" – קשה יותר להתעלם ממנה, והזעקה הופכת לאמינה ומעוררת יותר.
את הצעת הפתרון, בדמות ניסוח ברית הייעוד, בונה פסיג כקומה חדשה על גבי בריתות ייעוד קיימות. ייעודה של ארה"ב מבוסס במידה רבה על חירות הפרט ושוויון. בבסיס חזון חירויות הפרט עמדה המלחמה בעולם המשעבד, המדכא והפטריארכלי. בעולם של עבדות הייתה בחזון החדש פריצת דרך משמעותית, וזו עדיין נצרכת גם היום, יותר ממאתיים שנים מאז הכרזת העצמאות האמריקנית. אבל בכך אין די. האומות הדמוקרטיות, שבהן חירויות הפרט שולטות לבדן בכיפה, הולכות ומאבדות את כוחן וקסמן. התפוררות פנימית, בעיות לכידות קשות ותחושה של אובדן עמוד השדרה הולכות ומכרסמות בהן. חירות הפרט הולכת ומתעצמת על חשבון הכלל, ומפרקת מבפנים את המבנים החברתיים, כמו בניין קלפים מתמוטט.
את ברית הייעוד הישראלית מציע פסיג למקד בבניית חירות הכלל. זהו רעיון מרחיק לכת שמובע בספר בתמציתיות ובאופן גולמי יחסית, בבחינת תן לחכם ויחכם עוד. עיקרו הוא ליצור תגמול חברתי, פוליטי וכלכלי לא רק למי שיודע להצליח באופן אישי, אלא למי שרעיונותיו מוצלחים יותר גם מבחינה כללית. מבחנם של מנהיגים לא יהיה דווקא ביכולת להשיג רוב של קול אחד בכנסת, אלא ביכולתם ליצור בריתות פוליטיות רחבות יותר ויותר. כשהמערכת הפוליטית מתגמלת את מי שיודע לנסח בבהירות רק צד אחד של המפה, היא גורמת בעצמה לחידוד עמדות והסתגרות בשני הצדדים. הסתגרות זו היא שגרמה למפלות בעבר. אם המערכת החברתית תדע לתגמל על יכולת מתקדמת של יצירת בריתות, דאגה למגזרים שונים ורחבים, והעלאת הצעות המיטיבות עם קבוצות רבות ככל האפשר – הרי שכל השיח הפוליטי ישתנה, וייווצר אקלים חברתי חדש ומגובש יותר.
בפרקי הסיום של הספר טוען פסיג כי מי שיוביל את המהפכה הבאה הן נשות ישראל. הן שצריכות להוביל מהפכה רוחנית ופוליטית וליצור את ההנהגה הנדרשת בימים אלו, שכן הנשים מתאימות יותר להובלת ברית הייעוד המוצעת – חירות הכלל. הניתוח הזה, כמו כל דבריו של פסיג, הוא אפשרי, אך ממש לא מחויב המציאות. הוא מציע אופציה אחת מני רבות, אך פותח צוהר מעניין להסתכלות שתהיה כנראה רלוונטית לכל מי שמעוניין להוביל את ישראל לחוף מבטחים בעשורים הבאים.
ידיעות ספרים, 2021 ,288 עמ'
המפלה החמישית
כיצד מדינת ישראל יכולה להימלט בעתיד מהמלכוד של ההיסטוריה היהודית?
דוד פסיג
ידיעות ספרים, 2021, 288 עמ'
נדב רט הוא יועץ לקבלת החלטות אסטרטגיות בארגונים ובצמתי קריירה, ועורך מיזם התוכן "וואלה, רעיון!"
