נותרה רק צעקה: ספר שירה שהוא מסע מהאימה אל הרצון

אני מתקשה לכתוב על ספרה של קים מידן. זהו ספר של משוררת שאת שמה לא הכרתי עד שקראתי, ומהרגע שפתחתי את הספר לא הנחתי אותו והוא הכאיב לי ונגע בי. איני יודעת דבר על הכותבת, אם כי על פרטי הביוגרפיה שלה אפשר להתחקות כמו אחר אניצים שעפו מצמח. חוויית הקריאה דומה לנפילה למערבולת, נפילה אל כאב שלא נותנת שום נקודת משען להיאחז בה. הגוף מתמוטט, על הקרובים ביותר לא ניתן לסמוך; כל שנותר הוא הצעקה שבקרביים.

רסיסים רסיסים נפרש עולמה של קים מידן, הנכתב בשפה שהיא שסועה מכאב וגם עזה ופיוטית מאוד. זהו ספר ביכורים המלא בשירה אמיצה וחשופה, המתארת את החיים שאחרי האלימות והאלימות המינית, אך אין בו חולשתו של הקרבן. הספר קשה מאוד לקריאה לא רק בשל תכניו, אלא גם בשל האינטנסיביות הפואטית של מידן כמשוררת, ששירתה דחוסה, ארוכה לפרקים ואינטימית. עוצמת החוויה המתוארת בו כה עזה עד שהיא עמוקה מההקשר הביוגרפי, שלא לחינם לא ניתן למפות אותו. כמו שירתה של אן סקסטון או אפילו סילביה פלאת׳, היא רחבה מהקשריה הביוגרפיים.

זו אינה שירה וידויית וגם לא מסע טיפולי אל השיקום. ״במקדש הזה היחיד, בבשר״ הוא ניסיון אמיץ לכינון שפה חדשה של הדברים שמטבעם נידונים לאלם. מידן חופרת בכאב לא כדי לדור בו אלא כדי ליילד ממנו ביטוי, שעוד רבים ורבות יודו לה עליו.

הספר, שמאורגן ללא פרקים או שערים, נקרא בנשימה אחת ומתאר מסע מהאימה אל הרצון. אם השירים הראשונים בספר עוסקים בחוויית האנורקסיה והרצון להיעלם לחוויה מוחלטת של היעדר, השירים החותמים אותו הם הימנונות לרצון ולבחירה של המשוררת בחייה. הבחירה הזו נואשת ועמוקה כל כך, שכמו שיריה של מידן היא חורגת מההקשר הביוגרפי המיידי שמוליד אותה ונקראת כאודה לעושר שבחיים והבחירה בהם. כמו השיר המצורף בהמשך ונושא את השם היווני Νίκη, כשמה של ניקה, אלת הניצחון; ניצחון הקורא שהגיע אל סוף הספר, אך בעיקר ניצחונה של המשוררת המיילדת שפה לדברים שאין להם שמות.

אִשָּׁה מְפֻתֶּלֶת כְּמוֹתֵךְ עוֹמֶדֶת תָּמִיד לְמוּל הָרוּחַ
בּוֹחֶרֶת לְאַט בָּמֶה לְהִתְלַבֵּשׁ
אַתְּ תְּכוֹפְפִי לַיֹּפִי אֶת הַצַּוָּאר
הוּא יָקוּד לָךְ וּכְשֶׁהוּא יִזְדַּקֵּף
יָקוּם שׁוֹנֶה
אוֹתוֹ הַכְּאֵב הֶעָמוּם הִצְמִיחַ שִׁנַּיִם, שָׁדַיִם, כְּנָפַיִם
בַּכְּלוּב הַזֶּה, בַּמִּקְדָּשׁ הַזֶּה הַיָּחִיד, בַּבָּשָׂר
שָׁנִים הֵם מְנַסִּים לִנְעֹץ עַצְמָם בָּךְ
לִתְבֹּעַ בָּךְ מָקוֹם
אֲבָל יָם רַב וַאֲדָמוֹת וְכָל מִינֵי הָאֱלֹהִים
נֶאֱסָפִים מִפִּנּוֹתַיִךְ לוֹמַר לָהֶם לֹא
אֵין לָכֶם רְכוּשׁ בִּי אֲנִי שַׁיֶּכֶת לַשַּׁיִשׁ
רִשְׁתוֹתֵיכֶם שׁוּב וָשׁוּב יָשׁוּבוּ רֵיקוֹת אֲלֵיכֶם
אֲנִי פֶּתַח הָרוּחַ אֲנִי הַמַּחְצָבָה הַהַתְחָלוֹת
כֻּלָּן מִתּוֹכִי אֲנִי הָאֵם מִמֶּנִּי הַמִּלִּים
אֲנִי הַקָּתֶדְרָלָה

במקדש הזה היחיד, בבשר
קים מידן
מקום לשירה, 57 עמ׳