מדוע המנהיגות הערבית מתעלמת ממעמדם האישי של ערביי ישראל?

מיכאיל קרייני הוא פרופסור בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית ודיקן לשעבר של הפקולטה. ספרו האחרון, שכותרתו "דת ומדינה בקרב הערבים הפלסטינים בישראל" ושראה אור באנגלית בהוצאת קיימברידג' היוקרתית, בוחן את מעמדם של ההסדרים בענייני מעמד אישי הנוגעים למיעוט הערבי בישראל, או ליתר דיוק את האופן שבו הם מומשגים ונדונים בשיח הציבורי בישראל.

קרייני מוליך את קוראיו, צעד אחר צעד, לביקורת כלפי מה שהוא תופס כניסיון של ההגמוניה היהודית במדינת ישראל להחליש את זהותו הלאומית של המיעוט הערבי, באמצעות חלוקתו לקהילות דתיות נפרדות. להלן אבקש לתאר את המהלך הביקורתי של קרייני על כל שלביו, ואבחן את מידת תקפותו.

בתחילת הספר טוען קרייני שהשיח הישראלי בתחום יחסי הדת והמדינה אינו כולל את "הערבים־הפלסטינים". בשלב זה לא ברור באופן מלא לאיזה מעגל שיח מתייחס קרייני. מכל מקום, מההקשר שבו הדברים נאמרים לראשונה ניתן להבין שכוונתו של קרייני בעיקר לאקדמיה, שכמעט אינה משייכת את עניינם של חברי קבוצת המיעוט לתחום של יחסי דת ומדינה; ולשיח הציבורי, שבמסגרתו המאבק נגד מה שמתואר ככפייה דתית מתמקד במגזר היהודי בלבד. כאמור, חלק ניכר מהספר מוקדש לניסיון לברר ממה הדבר נובע.

בשלב שני, קרייני מציג תחילה את מה שהוא מתאר כהסבר המקובל: החברה הערבית מסורתית ולכן היא נוטה פחות לערער על הסמכות של הדין הדתי. אם החברה הערבית עצמה אינה מערערת על ההסדר הקיים, אין סיבה שהשיח האקדמי־ציבורי־פוליטי יעסוק בכך. קרייני דוחה את ההסבר הזה משתי סיבות: ראשית, במחקרים דומים במדינות אחרות המצב בקרב קהילות מיעוט נדון, גם אם חברי הקהילה עצמם לא העלו את העניין. שנית, יחידים מקרב הקהילה הערבית דווקא ערערו מדי פעם על ההסדר הקיים.

עיון בחלק מהראיות שקרייני מביא לשתי טענותיו מעורר תהייה מסוימת. בתמיכה לטענה הראשונה, קרייני מביא שורה של פסקי־דין בארה"ב שעסקו בנוהג בקרב חברי קבוצות מיעוט דתיות. אולם לא ברור כיצד פסקי דין אלו מבססים את טענתו, שכן מדובר במקרים שונים בתכלית. באותם מקרים מארה"ב, חברים בקבוצות מיעוט דתיות הם שתקפו בבית המשפט את המדינה שפגעה (לטענתם) בזכויותיהם, תוך הפרה של חופש הדת שלהם. במקרה הישראלי, לעומת זאת, המדינה העניקה אוטונומיה לקבוצות המיעוט הדתיות, חברי הקבוצה אינם מערערים על ההסדר הקיים, אך קרייני טוען שראוי היה שמישהו יתקוף את ההסדר בטענה שהוא בעייתי מנקודת מבט ליברלית.

בתמיכה לטענתו השנייה מתאר קרייני, בין השאר, שני פסקי דין שבהם מוסלמים בישראל עתרו כנגד החוק בישראל שהתערב ואסר על פרקטיקות בענייני משפחה המקובלות בקהילתם, בטענה שהדבר פוגע בחופש הדת שלהם. שתי הדוגמאות הללו אינן מבססות את הטענה, ולמעשה אפילו סותרות אותה. בשתיהן המדינה דווקא התערבה בנוהג הדתי, ואילו חברי קבוצות המיעוט דרשו מהמדינה לא להתערב ולאפשר להם לנהוג כמקובל בקבוצתם הדתית.

התהייה על טענתו של קרייני גוברת כשאנו למדים מפיו שבכנסת חברות מפלגות ערביות, ושיש ביניהן בעלות השקפת עולם חילונית. קרייני מציין שחרף זאת, גם מפלגות אלה אינן עוסקות בענייני המעמד האישי של הערבים. מאליו מתעוררת השאלה, מדוע גם מפלגות אלו אינן מבקרות את ההסדר הקיים?

תהייה גדולה יותר נוגעת לעצם הבחירה של קרייני בשאלת המחקר הזו. אם קרייני סבור שההתעלמות הציבורית מן הבעייתיות של ההסדרים בתחום המעמד האישי בקרב המיעוט הערבי בישראל אינה מוצדקת, מדוע הוא מתמקד בהצבעה על ההתעלמות ובניסיונות להבין ממה היא נובעת, ואינו מקדיש מאמץ מקביל להצפת הבעייתיות בתוכן ההסדרים, ולניסיון לשנותם? למעשה, מדובר באותה שאלה ששאלנו על חברי המפלגות הערביות. אם היהודים אינם מבקרים את ההסדרים הנוגעים למיעוט הערבי, מדוע המלומדים והפעילים החברתיים והפוליטיים הערבים אינם עושים זאת?

אוי לי מיוצרי ומיצרי

בשלב השלישי של ביקורתו מציג קרייני תזה מעניינת, שלפיה ההתעלמות מענייני המעמד האישי בהקשר הערבי, לעומת העיסוק הנרחב בסוגיות מקבילות בהקשר היהודי, נובעת מהמשגה שונה של שני העניינים, בשתי נקודות חשובות. ראשית, מכיוון שישראל מוגדרת כמדינה יהודית, ענייני הדת היהודית נתפסים כ"ציבוריים" ואילו ענייני הדתות האחרות נתפסים כשייכים למרחב הפרטי. משכך, ולאור ההבחנה המקובלת בנוגע להיקף ההתערבות הראוי בשני המרחבים, היעדר הדיון במרחב הפרטי נתפס כלגיטימי ואף מתבקש. שנית, הדת היהודית היא דת הרוב, ומשכך אין מניעה לבחון אם ההסדרים הנוגעים לחברי דת זו הינם ראויים. לעומת זאת, בני הדתות האחרות משתייכים לקבוצות מיעוט, והגישה הרב־תרבותית נוהגת לייחס חשיבות לשמירה על האוטונומיה של קבוצות אלו. מכאן טעם נוסף להיעדר ההתייחסות.

האם התזה של קרייני מספקת הסבר להיעדר העיסוק הביקורתי בהסדרי המעמד האישי של המיעוט הערבי? אני סבור שלא. כפי שקרייני עצמו טוען, אם אכן הגישה המקובלת בישראל היא שהתערבות בענייני המעמד האישי בחברה הערבית אינה לגיטימית, הדבר היה אמור לגרום לא רק לאקדמיה ולפוליטיקאים היהודים להימנע מלעסוק בעניינים אלו, אלא גם לבית המשפט. אלא שקרייני עצמו מציג שורה ארוכה של פסקי דין שבהם בית המשפט דווקא התערב בהכרעות של בתי הדין של העדות הדתיות הלא־יהודיות, תוך הדגשת מחויבותו לערכים ליברליים של אוטונומיה ושוויון בין המינים.

בשלב הרביעי קרייני מטיל ספק בכנותם של אלו המעלים את הטיעון הרב־תרבותי כהצדקה להיעדר העיסוק הביקורתי בענייני המעמד האישי של המיעוט הערבי. לדעתו, הצידוק הרב־תרבותי נועד לשמש כסות למוטיבציה אחרת, שהיא היא הסיבה האמיתית להתעלמות. למדינת ישראל, טוען קרייני, יש אינטרס לשמר את החלוקה על בסיס דתי בתחום המעמד האישי. לשיטתו, מדובר בפרויקט שמטרתו חיזוק זהותה של ישראל כמדינה יהודית ובמקביל החלשת זהותו הלאומית של המיעוט הערבי־פלסטיני, תוך שימוש בטקטיקה של הפרד ומשול, המבוטאת בחלוקתו של מיעוט זה לקבוצות משנה על רקע דתי.

גישתו של קרייני מזכירה לי טענה שפרסמה לפני כמה שנים תלמידת מחקר באוניברסיטה העברית ושזכתה לתהודה. היא התייחסה לכך שחיילים ישראלים המשרתים בגדה המערבית אינם אונסים את הנשים הפלסטיניות, אף שיש להם הזדמנות לכך, וטענה שהדבר נובע מכך שהחיילים היהודים אינם רואים בפלסטינים בני אדם שווים להם. אם נקבל את ההסבר שהציגה החוקרת, היהודים אף פעם אינם יכולים לצאת טוב. אם הם יאנסו נשים פלסטיניות הם יואשמו בצדק בהתנהגות בלתי מוסרית, אבל אותה האשמה תוטח בהם גם אם יימנעו מלעשות זאת.

קרייני אינו מרחיק לכת כמו אותה חוקרת, אבל למרבה הצער הלוגיקה שלו אינה שונה. לוגיקה כזו מאפיינת את התנהלותם של אנשי ציבור רבים מקרב המיעוט הערבי בישראל. אסתפק בדוגמה אחת: מזה זמן רב נמנעת המשטרה מלאכוף את החוק באופן מלא ביישובים ערביים בישראל. המנהיגות הערבית מבקרת קשות את המשטרה וטוענת, בצדק, שמדיניות זו מאפשרת לגורמים עבריינים להשתלט על השטח ולמרר את חייהם של יתר האזרחים הערבים. אלא שברגע שהמשטרה מחליטה לשנות גישה ולהיכנס לעימות עם אותם גורמים עבריינים, היא מוצאת את עצמה מותקפת על ידי אותה מנהיגות עצמה, בטענה שמדובר ברדיפה מפלה וגזענית.

מזימת הרוב היהודי

המציאות שתיארתי בנוגע לחוסר העקביות של מנהיגי הציבור הערבי כלפי המשטרה, עשויה לספק הסבר חלופי להתעלמות של השיח הציבורי בישראל מענייני המעמד האישי בחברה הערבית. ייתכן שההתעלמות נובעת מחשש שניסיון יהודי להתערב בנושא יפורש ויגונה כניסיון לפגוע בזכויות הציבור הערבי, ולהשתלט על השרידים האחרונים של עצמאותו.

חיזוק להסבר זה אפשר למצוא אצל קרייני עצמו. לאורך כל הספר מקפיד קרייני לתאר את החברה הערבית בישראל כ־palestinian־arab. אולם כידוע, לא כל הערבים בישראל מזהים עצמם כפלסטינים. כך במיוחד בנוגע לרוב מכריע של בני העדה הדרוזית, אך גם ערבים נוצרים רבים מתעקשים לא להיחשב כבני הלאום הפלסטיני. נשאלת אפוא השאלה, מדוע קרייני מתעקש להתייחס לכל הציבור הערבי בישראל כפלסטיני?

נדמה שלא מדובר כאן רק בחוסר דיוק טרמינולוגי, אלא בעניין מהותי יותר. קרייני קושר את היעדר העיסוק בענייני המעמד האישי של הערבים לקונפליקט הלאומי בין היהודים לפלסטינים. מעִניין הנוגע ליחסי דת ומדינה, הסוגיה הופכת לחלק מעימות לאומי. קרייני סבור שמדובר בסוג של מזימה מצד הרוב היהודי, שתכליתה חיזוק זהותה הלאומית של קבוצת הרוב והחלשת זהותה הלאומית של קבוצת המיעוט. לפי ההסבר החליפי שהצעתי כעת, חברי קבוצת הרוב היהודית נמנעים מלעסוק בענייני המעמד האישי של חברי קבוצת המיעוט לא מפני שהם מעוניינים להחלישה, אלא מפני שהם חוששים להיות מואשמים בניסיון להחלשתה.

לטענת קרייני, העובדה שהסוגיה נצבעת או עשויה להיצבע בצבעים לאומיים, מספקת הסבר לא רק להתנהגות של חברי קבוצת הרוב היהודי אלא גם לזו של מנהיגי המיעוט הערבי, אשר נמנעים מלתקוף את ההסדרים הבעייתיים. הסיבה לכך, על פי קרייני, היא חששם שהדבר יעורר מתחים בקרב קבוצת המיעוט, ובכך יחליש את חוסנה ולכידותה כקבוצת מיעוט לאומית.

גם בנקודה זו אני מבקש להציע הסבר שונה מעט. ייתכן שההימנעות של מנהיגי הציבור הערבי מלעסוק בנושא אכן נובעת מחשש, אך החשש אינו מפגיעה בלכידות הלאומית של קבוצתם אלא מהאפשרות שהעיסוק יביא לשינוי המתבקש. אם יתרחש שינוי ודיני המעמד האישי של חברי המיעוט הערבי יותאמו למקובל בדמוקרטיות מערביות (אגב, למרבה הצער, חוסר התאמה כזה בדיוק קיים גם בדיני המעמד האישי של הציבור היהודי בישראל), המנהיגות הערבית תאבד קלף חשוב במאבקה נגד ההגמוניה היהודית; היא לא תוכל עוד להשתמש במצב הבעייתי כראיה לחוסר תום הלב של חברי קבוצת הרוב.

בפתח ספרו מציין קרייני שהספר יכלול חמישה פרקים. בפועל יש בספר שישה פרקים. בפרק השישי והאחרון קרייני מפשיל שרוולים ומציע דרכים לשינוי המצב המשפטי בענייני המעמד האישי של המיעוטים בישראל. מדובר בסנונית ראשונה ומשמחת של דיון, שלא (רק) מתבוסס בשיח של האשמות אלא (גם) מגלה מידה של אחריות ומתמקד בשאלה המהותית. לטעמי, טוב היה עושה קרייני אם היה מתחיל את הספר בפרק השישי.

A multicultural Entrapment – Religion and State Among the Palestinian Arabs in Israel
Michael Karayanni
Cambridge University Press, 2020, 322 pp

פרופ' גידי ספיר מלמד בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן וראש תכנית הדוקטורנטים בפורום קהלת