מטען חורג: סיפורים קצרים על כובד החיים של סופרת "המומינים"

כמעט עשרים שנה חלפו מאז מותה של טובה ינסון, שרוב מכירי שמה בישראל מזהים אותה כסופרת שכתבה את ספרי המומינים, אבל הסיפורים הקצרים המופיעים בספרה "לנסוע עם מטען קל" עדיין רעננים.

ינסון, שנולדה בפינלנד, השתייכה למיעוט דובר השוודית בפינלנד. אביה היה פסל, אמה קריקטוריסטית וגם היא התעתדה להיות ציירת, עד שהתחילה לכתוב. היא אמנם לא זנחה כליל את הציור, אבל הכתיבה הייתה לה לכלי הבעה משמעותי יותר.

שמו של הקובץ אינו מרמז על אופיים של הסיפורים שמופיעים בו, אבל רעננותם נובעת מכך שינסון מציבה במרכזם דמויות של אנשים שלעיתים נהוג לכנותם "השכן ממול", ואינה מהססת לעסוק בנושאים שממבט ראשון נראים אולי שגרתיים־משהו.

אליס, גיבור הסיפור "ילד קיץ", הוא ילד כחוש, שנשלח לנופש בתשלום בחיקה של משפחה שמתגוררת באחד האיים ולה שלושה ילדים. "הילד אמור היה לעורר באנשים חיבה טבעית מתוך הרצון לגונן עליו, אבל משום מה זה לא קרה" (עמ' 29). אליס אמנם הביא זר ורדים למארחת, מתנה יקרת ערך בסקנדינביה, אבל זולת זאת הוא משבית שמחות מקצועי: הוא מביא בשורות רעות ומשמיע נבואות זעם, נוזף במארחיו על בזבזנותם, אומר להם את האמת בכל הזדמנות, חוקר את אבי המשפחה בנוגע לתשלום שקיבל על האירוח שלו, וגם דבק באכילת שאריות. כל דבר מזכיר לו משהו בלתי נעים: כשמגישים לו דג סלמון הוא מעיר שפלא שעדיין יש דגי סלמון, שכן המים מזוהמים כל כך, "ואחר כך סיפר להם כמה עולה סלמון בעיר, כלומר לאנשים שמרשים לעצמם לאכול סלמון בימי חול. איכשהו הוא השרה עליהם דכדוך" (31).

הוא הופך פחות ופחות נסבל, עד שהם יוצאים יחד עם אבי המשפחה לסייר בסירה במגדלורים השונים שהוא אחראי להם במסגרת עבודתו. תקלה, שבגללה אליס והבן הבכור תום נשארים על אחד האיים במהלך הלילה הקר מאוד, גואלת את אליס מבדידותו הקיומית ומהתיעוב שהוא מצליח לעורר בסובביו. איך זה קורה בדיוק? זה סוד שינסון שומרת מקוראיה, ואולי גם היא אינה יודעת אותו בדיוק.

נגד אהדה וסקרנות

גם הסיפור "לנסוע עם מטען קל", שהעניק לקובץ את שמו, אינו סיפור בעל מטען קל דווקא. הגיבור המספר יוצא למסע שאינו מתכוון לשוב ממנו. לאחר שחיסל את כל ענייניו, הוא יוצא ברגל קלה ועם מטען קל, בתקווה שהמטען הקל ישפיע גם על נפשו. האקספוזיציה הזו מרמזת שיש לסיפור רובד שחורג מהרובד הריאליסטי אל עבר המישור הפנטסטי, שכן מסע שאינו מסתיים ואין לו יעד ברור עשוי לסמל את דרך החיים, וגם חלילה פרישה ממנה. הוא נועל את הדלת ומשליך את מפתחותיו מבעד לחרך הדואר, וכשהוא יורד במדרגות הוא מועד וכמעט נופל. הוא נעצר ומהרהר באפשרות: "תארו לעצמכם, תארו לעצמכם שהייתי נופל נפילה רצינית, אולי נוקע את הרגל, או גרוע מזה – הכול אז היה לשווא, חסר תקנה באופן שיכריע את גורלי. לא היה אפשר להעלות על הדעת שפעם נוספת איאלץ להתכונן ולהתארגן לפרידה" (69־68).

השורות הללו הזכירו לי את סיפורו המפורסם של ולדימיר נבוקוב "פילגרים". גם שם מחליט הגיבור לצאת למסע, אלא שהוא יוצא למסע שיש בו מטרה: פילגרים רוצה לצוד פרפרים, בתקווה שאולי אחד מהם ייקרא על שמו. אלא שכשהוא עומד לצאת מהבית, אחרי שתכנן את המסע בקפידה, קורה משהו שמעכב את יציאתו. אין לי ספק שינסון מתכתבת עם סיפורו של נבוקוב. אבל אם גיבורו של נבוקוב נושא שם סמלי מאוד (פילגרים, כלומר צליין, עולה רגל) ויוצא לצוד פרפרים, וברור ששני הפרטים הללו לבדם מעלים ניחוח אגדות וסמלים, הרי שבהתאם למסורת הסקנדינבית שהריאליזם הוא עצם מעצמיה, גם כאשר ינסון רומזת לכך שהגיבור שלה יוצא למסע שממנו לא ישוב, והופכת אותו בכך למסע ששורשיו נטועים בריאליזם הפנטסטי, היא עושה זאת בעדינות רבה.

עד מהרה מגלה הגיבור שבדרכו להיפרד מהחיים הוא פוגש אותם, את החיים: נהג המונית מקבל ממנו תשר גדול מדי, ואף על פי כן הוא לא מחייך והדבר טורד את מנוחתו של הגיבור. גם בהמשך הוא מגלה, צעד אחר צעד, שאין אדם שאין לו מטען, כזה או אחר, וכולם רוצים לחלוק את המטענים שלהם עם הסובבים אותם. המטען מקבל כאן משמעות כפולה: לא רק אוסף החפצים הצנוע שלוקח אתו אדם כשהוא יוצא לדרך, אלא השם שבו קוראת ינסון לתודעתו של אדם, סך זיכרונותיו וקשריו האישיים, שכולם יחד הם הוא עצמו, וההחלטה להתנער מהם מרמזת על התנערות מהחיים ומהרגשות המלווים אותם: "אתם מבינים, אם יש שני דברים שנעשו זרים לי לחלוטין, אפילו דוחים, ושמהם ביקשתי להימנע בכל מחיר, הרי אלה סקרנות ואהדה, לעורר ולו ברמז את הצורך הבלתי נשלט של האנשים בסביבתי להתחיל לספר על דאגותיהם" (71־70).

אלא שהנסיעה הזו עתידה לגלות לו שלחיים יש בכל זאת מחיר רגשי, והמחיר הזה נגבה, כך נראה, בסקרנות ובאהדה. וכך הוא שומע שוב ושוב את סיפוריהם של חבריו למסע: את סיפורו של שכנו לתא או את סיפורה של הגברת המבולבלת אמה פגרברג, שרוצה לבקר את בנה בלונדון אבל אינה יודעת את כתובתו, וכולם רוצים להראות לו את תצלומיהם של בני משפחותיהם. לכולם יש מטען והם מבקשים להעביר אותו אליו, או לפחות לבקש ממנו לסייע להם לשאתו.

גן עדן של קנאות וקנוניות

גם בסיפור שכותרתו "גן עדן" מתעתעת ינסון בקוראיה, שכן הסיפור עוסק למעשה במקום שאולי נראה כמו גן עדן, אבל הוא בעצם גיהינום. גם כאן, כמו ביתר הסיפורים בספר, מציגה המחברת היבטים אנושיים שונים כדי לפרש מושגים מופשטים, לפעמים קלישאות ממש. גן העדן אינו אלא אי שטוף שמש ומלא עצי הדרים, שאליו מגיעה הגיבורה כדי לבקר את בת הסנדקות שלה. אלא שעם בואה מתגלה לה שהמארחת שלה נסעה לסעוד את אמה המוטלת על ערש דווי, והיא נותרה לבדה כשעליה להתמודד עם תושבי המקום, שחלקם הגדול הגיעו גם הם מהצפון הקר.

אם הגיבורה מצפה לכך שמזג האוויר הנעים והחם והתפוזים שנמצאים בשפע בכל מקום, ימסו את לבם של המתיישבים באי, היא עתידה להתבדות במהרה: גן העדן שאליו הגיעה הוא מקום של קנאות וקנוניות, מריבות חסרות פשר ובעיקר, כך היא חשה, מקום שבו אין סולחים לשונה או למי שאינו רוצה להיות חלק מהכלל.

נדמה לי שבסיפור הזה, ממש כמו ב"ילד קיץ" ובסיפורים נוספים בספר, מדגישה ינסן את הקושי להיות אדם יוצא דופן. הדבר נכון תמיד, אבל הוא נכון על אחת כמה וכמה בתרבות הסקנדינבית, שמעודדת במקרים רבים השתלבות ולאו דווקא הצטיינות.

קרן אור נדירה

קבצי סיפורים קצרים מעלים לעיתים קרובות את השאלה בנוגע לאופן שבו הם סודרו. לפעמים הם מוצבים על פי הסדר שבו נכתבו. אבל ב"לנסוע עם מטען קל", הסיפור הפותח את הקובץ אינו סתם סיפור, אלא כזה שמציג, באמצעים ספרותיים ועלילתיים, את הפואטיקה של ינסון, ובעצם עונה על השאלה כיצד יכול הסופר לנסוע עם מטען קל בעצמו, באופן שעבודתו החושפנית תזיק לו מעט ככל האפשר.

הסיפור הפותח, ששמו "חליפת מכתבים", משתמש באחת הסוגות העתיקות ביותר בספרות: חליפת מכתבים. זוהי סוגה קשה מאוד לביצוע, משום שהמספר – שדמותו התפתחה מאוד במהלך המאות ה־18 וה־19, ורבים מהקוראים רגילים לנוכחותו כגורם מתווך בין הגיבורים לבינם – נעדר ממנה לחלוטין. טקסט מהסוג הזה מציג פערים גדולים, שעל הקורא למלאם בכוחות עצמו.

חליפת המכתבים בסיפור שלפנינו נערכת בין שתי דמויות: האחת היא ילדה יפנית והשנייה היא בת דמותה של טובה ינסון, הסופרת. הילדה, טמיקו אטסומי, מספרת לינסון שקראה את כל כתביה ועשתה זאת יותר מפעם אחת, שולחת לה שיר הייקו שחיברה וגם מבקשת להיפגש עמה. תשובותיה של ינסון אינן חלק מהסיפור הזה, ואם בסיפור מכתבים מוטל על הקורא להשלים פערים, הרי שכאן הפערים גדולים אף יותר.

מכל מקום, דווקא מתשובותיה של אטסומי לינסון אנו למדים את הפואטיקה הינסונית: "זו מחשבה יפה שעלי לפגוש סופרת רק בספריה" (15), כותבת אטסומי לינסון. דמותה של ינסון מסתתרת בתוך תשובותיה של אטסומי ואינה מופיעה בטקסט בפני עצמה, במין מסך מאחורי מסך, שהוא הכרחי ליצירה בעלת משמעות, כדי ליצור את הריחוק הפואטי הנדרש. בכך מצביעה ינסון על היבט חשוב בחייו של אמן ובמהותה של האמנות, והוא החיץ שבין הכותב ליצירתו ובין האמן לאמנותו.

זה ספר יפה ומעורר מחשבה, אבל שמו אינו מעיד על תוכנו: אין הוא נושא כלל מטען קל, ואולי אף להפך. המטענים שמוצגים בו הם מטענים שנושא עמו כל אדם: בדידות, כאב, ניכור וחוסר משמעות. רק לעיתים מבליחה קרן אור מבעד לאפלה, ומאירה את הווייתה של הנפש האנושית.

לנסוע עם מטען קל
טובה ינסון
משוודית: דנה כספי
קרן וליברוס, 2021 ,  159 עמ'