שמחה חינקיס היה שוטר במשטרת המנדט, אשר בתקופת הפרעות בתרפ"ט ביצע פעולת נקם בערבים, חלקם אולי חפים מפשע. בשנים האחרונות משמש סיפור זה כנשק הסברתי בידי השמאל הקיצוני, המבקש לערוך סימטריה כביכול בין האלימות והרצחנות הערבית למעשי נקם של יהודים, עוד מימיו הראשונים של הסכסוך הערבי־יהודי בארץ. כחלק ממגמה זו "זכה" חינקיס לככב כגיבור הספר "תרפ"ט" מאת פרופ' הלל כהן. לטענת המחבר, ייתכן שמעשיו של חינקיס הם שגרמו להתפרעויות הערבים ולטבח ביהודים.
האומנם פגע חינקיס במכוון בערבים חפים מפשע? האם היישוב היהודי בארץ, שהביע תמיכה בחינקיס, עודד פעולות נקם שכאלה?
מתברר שבניגוד לתדמית שהדביקו לו חוגים מסוימים, חינקיס לא החזיק בהשקפת "תג מחיר", ולו חי היום לא היה מצטרף לתלמידי הרב כהנא. חינקיס היה איש משפחה שקט ומופנם, שהשתייך דווקא לחוגי השמאל בארץ. הוא ביצע את המעשה המדובר כשהוא לבוש במדי המשטרה הבריטית וחמוש בנשק בריטי, בעת שניצב על משמרתו על הגנת יהודי תל־אביב, כפי שיתואר בהמשך. הצגת מעשיו כפעולת נקם בערבים חפים מפשע אינה נכונה. עובדה היא כי מי שתמך בו וטרח להשיג בעבורו חנינה לא היו דווקא חוגי הימין אלא ההנהגה הציונית כולה, כולל מנהיגי השמאל ובהם דוד בן־גוריון. כל העיתונים בארץ הביעו אהדה מסוימת למעשיו. עובדות אלו לא מנעו מחוקרים מסוימים להציגו כאדם קיצוני וחמום מוח, ואף לערוך הקבלה בינו ובין הרוצחים הערבים שטופי השנאה.
במהלך מחקר שערכתי על שמחה חינקיס נחשפתי למסמכים וסיפורים נדירים שטרם פורסמו, בנוגע לפעילות הציבורית הענפה למען שחרורו מהכלא הבריטי. כמה מהם מתפרסמים לראשונה במאמר זה.
"חינקיס, עזור, רוצחים את החבר'ה"
שמחה חינקיס נולד ברובנה שבווהלין, אוקראינה. הוא למד ב"חדר", ובגיל צעיר ייסד עם חבריו קבוצת כדורגל מקומית. בשנת 1925 עלה לארץ ישראל והשתקע בתל־אביב. כאן עבד כפועל בניין וכצַבע, ובמקביל שיחק כדורגל בקבוצות שונות. ב־1927 התגייס למשטרת המנדט, בעקבות עידוד הוועד הלאומי והסוכנות, שהיו מעין "הממשלה שבדרך". הוא היה שוטר יהודי יחיד בין שוטרים ערבים ואנגלים בתחנת אבו־כביר, שהייתה צריף קטן בסוף רחוב עליה בתל אביב. הועמד לרשותו רובה בריטי וחגורה עם 25 כדורים.
לימים סיפר חינקיס בריאיון לעיתון מעריב (י"ז בחשון תשכ"ו, 12.11.1965):
בכ"ו באב תרפ"ט, בשעות הבוקר, פרצו המאורעות בתל אביב ויפו. זה היה יום שישי. קדמה לכך הסתה במסגד חסן־בק. ההמון הערבי המשולהב יצא להתנפל על תל אביב. בפרשת הדרכים התאסף ההמון, הם הכינו עצמם להתקפה בפרדס שהיה במקום. הייתי חבר ההגנה וקיבלתי הודעה מחבריי שהמצב מתוח ביותר ויש לעמוד על המשמר. לקחתי את הרובה ויצאתי.
בקצה רחוב הרצל ראיתי כמה בחורים שלנו עם מקלות וכמה אקדחים מתכוננים לעמוד על נפשם. ביקשתי מהם להתפזר, כדי שלא יפלו מהם קרבנות אם יתחילו הערבים לירות. היו לערבים רובים רבים שנתנו להם הבריטים.
בניגוד לעצתו של חינקיס, פנתה קבוצת "ההגנה" למשימה נוספת של הגנה על יהודים במקום מסוים. כעבור שעה קלה שמע יריות. הוא התקדם לשם בריצה, וראה שחברי ההגנה הותקפו על ידי כנופיית ערבים.
מולי רצו שלושה חברים מההגנה, כשהם צועקים: "חינקיס, עזור, רוצחים את החבר'ה". פתחתי באש לעבר הכנופיה, היא התפזרה. אך לפני כן כבר נרצחו ארבעה מחברי ההגנה. היתר נמלטו. לעברי רץ בנימין גולדברג (בנו של "הנדיב הלא ידוע" יצחק ליב גולדברג; מ"נ), אך מטרים ספורים ממני פגע כדור בראשו וצנח בזרועותיי. הספקנו להעביר אותו לבית החולים, ושם מת מפצעיו.
עד כאן הסיפור ברור, מכאן ואילך הוא מתחיל להסתבך. ישנן כמה גרסאות מה בדיוק התרחש בדקות הבאות, כולל עדויות של ערבים שנכחו בשעת מעשה. הנה גרסתו של חינקיס עצמו, באותו ריאיון למעריב:
כמה מהמגנים באו אלי והודיעו שבפרדס נמצא מטה הכנופיה הערבית. השגחתי בכמה מהם נכנסים בריצה לבית קטן שעמד שם, על הגבעה. קראתי לכמה חברים מההגנה ואמרתי: אני הולך לתקוף את הבית. מי שרוצה שיצטרף אלי.
בחרתי שלושה אנשים, הצטיידתי בכדורים והתקדמנו בשקט לעבר הבית. פתחנו בזהירות את השער וכששמעתי שהם משוחחים בתוך הבית פרצתי במפתיע את הדלת. היו שם בבית שבעה ערבים חמושים באקדחים, אלות וסכינים. עוד בטרם הספיקו לקום – נהרגו כולם. סגרנו את הדלת וחזרנו איש למשמרתו.
לפי גרסה זו לא בטוח שהיה בכוונתו של חינקיס לבצע פעולת נקם, אלא בסך הכול להמשיך ולהגן על יהודי תל אביב. הוא סבר כי באותו בית יושבים חברי הכנופיה הערבית, כולם חמושים, וביקש לנטרל אותם.
"פה לא נשתוק"
בסיום הקרב השתדל חינקיס לטשטש ראיות שקשרו בינו לבין האירוע. אולם למחרת בבוקר דפק על דלתו קצין בריטי בשם ריקס, ולקח אותו לחקירה במשטרת יפו. התברר שיהודי שהיה עד לאירוע הלשין על חינקיס. הוא הואשם ברצח ערבים חפים מפשע כפעולת תגמול על רצח חבריו, אף שלגרסתו, כאמור, הוא פגע רק במחבלים חמושים.
החקירות התנהלו ביום ובלילה. הסוכנות והוועד הלאומי העמידו לו סניגורים מצוינים, בהם ד"ר מרדכי עליאש, יהודי שומר מסורת, ידיד קרוב של הראי"ה קוק, אשר שימש גם כיועץ המשפטי של הרבנות הראשית.
חינקיס הואשם בהריגת חמישה ערבים מבוגרים ובניסיון רצח של ילד בן חמש ותינוק בן חודשיים, ונדון למוות. כשנודע על גזר הדין, כל בתי השעשועים של היהודים נסגרו לאות מחאה. ההצגות בבתי התיאטרון הופסקו באמצען. גזר הדין עורר זעם רב ביישוב היהודי, ובעיתון דבר פורסם מאמר מערכת שהביע אי־אמון במערכת המשפט הבריטית ובמסקנות השופטים.
לאחר גזר הדין נלקח חינקיס לצינוק בבית הסוהר המרכזי בירושלים, רותק בשלשלאות והולבש במדים אדומים. הוא שהה בצינוק ארבעים יום. בינתיים עורכי דינו הגישו ערעור, בטענה שאמנם הוא הרג את הערבים, אך ללא כוונה תחילה. "לבסוף הודיעו לי: גזר דין המוות הוחלף ל־15 שנות מאסר. הייתי אדם חדש. הסירו ממני את הבגדים האדומים, ובעזרת פטישים פרקו את האזיקים", סיפר חינקיס.
מקור נוסף לגרסתו של חינקיס הוא סרט תיעודי ארוך שיצרו בניו, והנושא את הכותרת "סיפור גבורתו המדהים של שמחה חינקיס". בסרט, שזמין לצפיה ביוטיוב, נראה חינקיס מהלך ברחובות יפו ומספר בגוף ראשון על הרקע לפרעות תרפ"ט, על פעילותו במשטרה הבריטית להגנת התושבים, וכמובן על ההתקפה על הבית שבו הסתתרו המחבלים. בעודו מתקדם לעבר אותו "בית קטן על הגבעה" שבו ישבו הערבים, אומר חינקיס למצלמה בקול בוטח:
אמרתי לחבר'ה: פה לא נשתוק. פה, פשוט מאוד, [צריך] להתנקם, לקחת נקמה בהם. שניים־שלושה חבר'ה הלכו איתי, היו להם נשק קטן, אבל לי היה רובה עם כדורים. הגעתי להנה, היה פה דלת של עץ, נתתי דחיפה לדלת, והדלת נפתחה. בפנים היה כעין אולם כזה גדול, עם חדרים קטנים. אני שומע מדברים ערבית בפנים. אז אמרתי לחבר'ה… אנחנו נכנסים פה, מנקים את המקום. וכך זה היה: פרצנו את הדלת בפנים, ישבו שם כמה… שישה ערבים בערך, עם הרובים שלהם, עם הנבוטים.
חינקיס מדבר על "נקמה". אך לאיזו נקמה הוא מתכוון? האם ל"תג מחיר", פגיעה בחפים מפשע כנקמה על רצח חפים מפשע? לא ולא. מבחינתו, ההתקפה שנעשתה בפיקודו וביוזמתו לא הייתה על ערבים תמימים, אלא על אותם מחבלים חמושים שירו עליו קודם לכן ורצחו את חבריו.
האם אכן היה חינקיס גיבור? האם פעולתו נגד הערבים בוצעה כדי להגן על יהודי תל־אביב, או רצון לנקום את דם חבריו? האם הוא הרג מחבלים חמושים, או פגע גם בחפים מפשע? כאמור, במשך השנים נשמעו דעות שונות בנושא.
העיתון "דבר" של חוגי הפועלים, שאליהם השתייך חינקיס, הביע באותם ימים יחס מורכב כלפיו, אולם הבהיר כי גם אם הוא אכן הרג ערבים חפים מפשע, הרי שחינקיס שייך ל"עם שנתקף אז על ידי ההמונים המשוסים", וממילא פעולות התגמול שלו בשום אופן אינם "פושעים הדומים במשהו, ולו רק מרחוק ורק ברמז, לפורעים הערבים".
המשורר עמנואל הרוסי, איש העלייה השנייה, כתב שיר הלל לחינקיס, הפותח במילים "בן לעמא עניא". השיר נדפס בעותקים רבים, אך בשלב מסוים המשטרה הבריטית אסרה על הפצתו והחרימה אותו מהדוכנים. באתר "זמרשת" נמצא ביצוע נהדר של ישי ריבו לשיר זה, בלחן חב"די ידוע, שבו הושר השיר באותם ימים.
עיריית תל־אביב הציבה שלט לזכרו של חינקיס, בזירת הקרב שבו השתתף. "נאבק בפורעים ערבים", נכתב עליו בשלט, "על כן גזר עליו הממשל הבריטי עונש מוות, אולם בעקבות לחץ ציבורי גדול זכה לחנינה". לפי גרסה זו לא הייתה כאן פגיעה בחפים מפשע ולא פעולת נקם, אלא פעולת הגנה על היישוב היהודי. ואכן, הודות לגבורתו של חינקיס ניצלו חייהם של רבים מיהודי יפו ותל־אביב.
ניסיון הבריחה שהשתבש
מהיכן שאב חינקיס בעמקי הצינוק, כשהוא נידון למוות, חוסן נפשי להתמודד עם מצבו ולייחל לישועה? היה זה ר' אריה לוין אשר לימדו אמונה והרעיף עליו תקווה ועידוד.
באותה תקופה שבה אנו עוסקים היה ר' אריה לוין אדם אלמוני למדי בקרב הציבור היהודי בארץ. רק לאחר מספר שנים (החל משנת תרצ"א) יחלו להגיע לכלא הבריטי אסירי המחתרות בהמוניהם, ור' אריה, "אבי האסירים", ישמש להם משענת רוחנית. אך גם בתקופה שבה שהה חינקיס מאחורי הסורגים נהג ר' אריה לפקוד את הכלא ולבקר את האסירים הפליליים. הוא הרעיף עליהם ניחומים ולימדם שיש תקווה לאחריתם, למרות פשעיהם הכבדים. כשהושלך חינקיס לצינוק היה מגיע ר' אריה לפגוש אותו מדי יום, וכך נוצר קשר הדוק בין האסיר הפוליטי ובין הצדיק הירושלמי. קשר מיוחד זה היווה את ראשיתה של מסכת הקשרים המפעימה של ר' אריה עם אסירי המחתרות.
בארכיונו של ר' אריה השתמר מכתב ששיגר חינקיס בשנתו האחרונה בכלא (תרצ"ה):
אז, לפני חמש שנים, מושלך בצינוק עם כבלים עם בגדים אדומים, אז היה [ר' אריה] ניצב לפני דלתי הקטנה, מגיש לי את ידו ובלחש אמר לי: 'קווה אל ד' יחזק ויאמץ לבך וקווה אל ד'". קיוויתי ומקווה עכשיו לד' שהוא יוציאני משעבוד לגאולה בקרוב.
בתו של שמחה חינקיס, חנינה, הוסיפה וסיפרה לי על הקשר הזה: "ר' אריה לוין היה מגיע ברגל מביתו, מדי שבת בבוקר, לבקר את האסירים ובהם אבי. באחת הפעמים בתו של הרב הייתה מאוד חולה והיה צריך לשבת ליד מיטתה, אבל הרב לא ויתר על המפגש עם אבי ועם יתר האסירים בבית הסוהר. האסירים התרשמו מכך שר' אריה הגיע אליהם למרות שבתו היתה חולה, וזה לימד אותם עד כמה היה חשוב לו לבקר אותם".
ר' אריה לוין אף ניסה להבריח מהכלא את שמחה חינקיס, מספרת בתו. "באחת השבתות כשהגיע לכלא, הבריח ר' אריה בגדי שבת נוספים מתחת לבגדיו, ואבי היה אמור ללבוש אותם ולחמוק מהכלא. אלא שניסיון בריחה זה השתבש ולא יצא אל הפועל. זה היה אחד מתוך שלוש ניסיונות בריחה שלא הצליחו".
"אבא שלי העריץ את ר' אריה לוין", אומר גם אחיה אלי. "היה ביניהם קשר מאוד טוב. ר' אריה היה מבקר אותו כל שבת. פעם אחת כשהגיע ר' אריה לבקר את אבא, ניגש הממונה מטעם בית הסוהר לערוך חיפוש על הרב. אבא שלי נזעק וקרא לממונה: 'מה פתאום אתה עושה עליו חיפוש? לאף אחד ממנהיגי הדתות האחרים שבאים לכלא לא נערך מעולם חיפוש!'. על אמירה זו קיבל אבא שלושים או ארבעים ימי מאסר נוספים, מעבר למה שכבר הוקצב עליו, כעונש על כך שהפריע לסוהר במילוי תפקידו".
"עד מתי אהיה מנודה מעמי"
שש שנים וחצי ישב חינקיס בכלא, עד שהגיעה הישועה. כיצד הושגה החנינה? להלן אתאר את השתלשלות הדברים, על פי מסמכים המתפרסמים כאן לראשונה.
בעיתון "חרות" (כ"ט באלול תשכ"ב) פרסם העיתונאי שלמה נקדימון מאמר מרתק על ר' אריה לוין, ובמסגרתו תיאר את פעילותו להשגת חנינה לשמחה חינקיס. בתוך כך ציטט נקדימון קטע ממכתב שכתב חינקיס בהיותו בכלא, שלדברי נקדימון נשלח לר' אריה לוין:
בכל שנה מבטיחים לי שהשנה אשתחרר, בשנה הבאה, עוד שנה, עוד שנים… עד מתי אהיה כה מנודה מעמי ישראל? עד מתי אסבול? והנה החלטתי לפנות רק אל כבוד הרב, ודווקא בזמן הזה, שגדלה תקוותי. יסלח לי מאוד, בקשר עם יום מלאות כ"ה שנה לעליית מלכנו (ג'ורג') על כסא המלוכה, זאת היא הזדמנות יוצאת מגדר הרגיל, ואסור להחמיצה! אנחות מעמקי לבי צועקות אליו, מי יעזרני? למי אזעק? ולמי אצעק? מצווה גדולה מוטלת עליו ודווקא עכשיו: רבן של ישראל, כבודו ושמו הולכים לפניו אצל הגויים. ורק לכבוד הרב, ראש שבטי ישראל, אני צועק לעזרה! די ויותר לי שישים וארבעה חודשי סבל ועינויים.
נקדימון, שמצא את המכתב של חינקיס בביתו של ר' אריה לוין, סבר לתומו שהוא היה הנמען. אך לדעתי לא כן הוא; התארים המובאים בו, כגון "רבן של ישראל", אינם תואמים לדמותו, אלא לרב הראשי, הראי"ה קוק. אליו שלח חינקיס את המכתב, בידי השליח ר' אריה לוין, ואצלו נשמר המכתב לאחר שהרב קוק קרא בו. חינקיס מציין במכתב זה כי חלפו 64 חודשים לישיבתו בכלא; הוא נכנס בסוף חודש אב תרפ"ט, והמכתב נכתב בערך בסוף חודש כסלו תרצ"ה.
פעילותו של הרב קוק בעקבות פנייתו של חינקיס, שהציע לנצל את יום הולדתו של המלך ג'ורג' כהזדמנות למתן חנינה, הייתה ראשית הצלתו של חינקיס. בשלב הבא הצטרפו מנהיגי הישוב לפעילות המאומצת, כפי שעולה מתיק מכתבים מצהיבים השמור בארכיון הציוני בירושלים, שלמיטב ידיעתי טרם פורסם עד היום. בתיק זה (J1\1509\4), הכולל התכתבות מנהיגי היישוב בעניין החנינה לחינקיס, מצאתי מכתב מאת יצחק בן־צבי אל משה שרת, מיום כ"ו בכסלו תרצ"ה (3.12.34):
לפי בקשתו של חינקיס ביקרתיו בשבת בבית הסהר והוא מסר לי שמוסדות הערבים הגישו כלם בקשות חנינה בעד האסירים שלהם, הוא מבקש ע"כ להגיש בקשת חנינה עבורו. כמו כן מסר לי שמנהל בית הסהר קרא את כל האסירים הנידונים למאסר עולם (כולם ערבים) ושוחח אתם… הוא בטוח שהשיחה הזאת עם האסירים הנ"ל היא בקשר עם החנינה העתידה לבוא לרגלי חג המלך בחדש מאי הבא.
בן־צבי הוסיף:
לפני שיחתי עם חינקיס היתה לי שיחה עם מנהל בית הסהר מר סטיל… הוא אמר שחינקיס הוא אדם הגון מאד, התנהגותו טובה מאד.
מכאן ואילך פעלו מנהיגי היישוב במרץ ובקדחתנות להשגת החנינה. ראשי הפועלים בעניין היו בן־צבי, שרת, דוד בן־גוריון והראי"ה קוק, יחד עם עורך הדין ד"ר עליאש.
בחודש אדר ב' תרצ"ה שלח הרב קוק את המכתב הבא אל הנציב הבריטי. המכתב מתפרסם כאן לראשונה:
לכבוד הוד מעלתו הנציב העליון לארץ ישראל, ירושלם. משרדי הממשלה.
הוד מעלתו,
הרבנות הראשית לא"י מוצאת לעצמה חובה קדושה להעיר את תשומת לב ה.מ. בדבר בקשת החנינה לשני האסירים היהודים ממאורעות 1929 ה"ה: ארפאלי וחינקס, שהוגשה להוד מעלתו ע"י העורך דין מר מ. עליאש ביום 15 פברואר 1935 בקשר עם חגיגת היובל הכ"ה של הוד מלכותו המלך גיאורג' החמישי יר"ה, ושבצדק הדגיש בה שהבקשה היא בטוי לההכרה הכללית של רגשי הצבור היהודי בא"י.
אקט החסד הזה יצטרף גם הוא לנעימות הזכרון שישאיר בו היום הגדול הזה של יובל הוד מלכותו יר"ה.
כדי לתת תוקף למכתב זה בשם הרבנות הראשית, חתמו עליו מלבד הראי"ה קוק גם הראשון לציון הרב יעקב מאיר, ומזכיר הרבנות הרב שמואל אהרן שזורי (ובר).
בכוח עליון
לאחר לחץ ציבורי של היישוב היהודי בארץ ופעילות מאומצת של מנהיגיו, הושגה החנינה המיוחלת וחינקיס שוחרר. "לא אשכח את היום הזה בו שוחררתי", סיפר לימים חינקיס. "עברתי בחוצות ירושלים ישר לבית הסוכנות. אוסישקין קיבלני בחמימות, כינה אותי 'גיבור הישוב'. הרגשתי כמו גיבור לאומי".
חלקים גדולים ביישוב, כולל בשמאל, ראו בו גיבור הראוי להערכה. אף שחינקיס היה מפא"יניק מושבע, התנועה הרוויזיוניסטית התלהבה ממנו מאוד. אב"א אחימאיר, ממנהיגי התנועה, הפליג בשבח מעשיו ואף חשב למנותו כמנהיג נוער בית"ר.
ביום שחרורו הלך חינקיס להיפגש עם הרב קוק, שקיבלו בהתרגשות. חינקיס סיפר לרב שהיחס שקיבל בבית הכלא היה "הוגן מאוד", וכי "העסיקוהו במשך הזמן בכל מיני עבודות דפוס, צבע, חשמל, וכדומה". הרב קוק שאל מה בדעתו לעשות לאחר שחרורו, וחינקיס השיב כי הוא רוצה להקים משק באחת המושבות, וראשית דאגתו להעלות את בני משפחתו לארץ (דבר, ב' בסיוון תרצ"ה, 3.6.35).
לאחר שחרורו התחתן שמחה עם חנה עליזה שטראוס, עולה מגרמניה. ב־1942 התגייס לצבא הבריטי, עלה לדרגת סרג'נט ועבר אחר כך לשורות הבריגדה היהודית. ב־1944 סיים את חלקו במלחמה.
במלחמת העצמאות שוב לבש חינקיס את המדים, הפעם מדי צה"ל. בימי המלחמה נולדו לו בן ובת. לבתו קרא חנינה ולבנו אלחנן (אלי). השמות הללו, כפי שמוסרים הבן והבת, נועדו לבטא את השמחה על החנינה שלה זכה, ואת אמונתו שבהצלתו היה מעורב כוח עליון. מעניין לציין שגם אביו של שמחה, שנספה בשואה בפולין בשנת 1941, נקרא חנא אלחנן.
ב־1958 מונה חינקיס למזכיר התאחדות הספורט בארץ. הוא התגורר ברמת־גן עד סוף ימיו. נפטר ביום ט"ז באדר תשמ"ח, ונקבר למחרת בבית הקברות בתל־חי, בסמוך לקברו של יוסף טרומפלדור.
