מי שהתעמק בפרטיהם האישיים של חללי אסון מירון, שם לב לתופעה מעניינת שצדה את העין: כמה מההרוגים לא היו תושבי ישראל. יוסף עמרם טאובר, אליעזר צבי יוזעף, פנחס מנחם קנובלוביץ, דניאל מוריס ויוסף יצחק קאהן – היו אזרחי ארה"ב. יששכר דב שטיינמץ היה קנדי, ואברהם אמבון הגיע ארצה מארגנטינה. בתקופת הקורונה, שבה התיירות ירדה כמעט לאפס, התופעה הזו בלטה במיוחד.
הנתון הזה הוביל אותנו למסע בעקבות קבוצה שקופה לחלוטין לציבור הישראלי, בועה בתוך בועה: תלמידי ותלמידות חו"ל במגזר החרדי. מתברר שמבחינה מספרית מדובר בקבוצה משמעותית: בכל רגע נתון נמצאים בישראל בין 30 ל־40 אלף בני ובנות חו"ל, במסגרות חרדיות שונות.
העיתונאי אלי ביתאן נותן בהם סימנים: "כמו כל דבר בזרם המרכזי של העולם החרדי, גם בני חו"ל בישראל מחולקים לשלושה: ספרדים, חסידים וליטאים. ספרדים יש מעט יחסית, הם מגיעים בעיקר מקהילות דרום אמריקה ונשלחים לישיבות ליטאיות.
"אצל החסידים, המרכזים של רוב החסידויות הגדולות נמצאים בארץ, ולכן בניהן הצעירים מגיעים לכאן במספרים גדולים, בעיקר מניו־יורק, לונדון ואנטוורפן כדי לשהות בקרבת האדמו"ר ולספוג את האווירה. הם מגיעים שלא על מנת להשתקע, הכי הרבה לשלוש־ארבע שנים, במטרה לקבל בסיס תורני מוצק יותר ולחזור לארצם חסידים מחויבים יותר. המודל החסידי הישראלי הוא יותר שמרני ומושרש, וחסיד שלא עובר את השנים האלה בארץ בצעירותו, הקשר שלו לחסידות יהיה חלש יותר".
מלבד העניין הרוחני, יש גם משמעות כלכלית: "חלק מתלמידי חו"ל החסידיים מגיעים ממשפחות עשירות מאוד, ובשנים האלה הם עוברים את הצריבה הקהילתית כך שבבוא העת הם יסייעו לחסידות ויחזיקו אותה. ככלל, החסידויות הישראליות נשענות על השלוחות שלהן בחו"ל, והתקופה הישראלית של הצעירים מחו"ל היא נדבך מרכזי בטיפוח הקשר הזה, עם הורי הנערים ועם החסידים לעתיד".
עוזרים לשמר את היידיש
אבל כדרכו של עולם, החסידים הצעירים שמגיעים לכאן מברוקלין ומלונדון הם לא רק מושפעים אלא גם משפיעים, ובכיוונים שונים. "יש חסידויות כמו גור שבהן מפרידים בין התלמידים הישראלים לחוצניקים. לא אוהבים שם את ההשפעות ההדדיות. חוצניקים מביאים איתם פתיחות, אבל מצד שני גם שמרנות", מסביר ביתאן. "בחו"ל היידיש מוחלטת ואין חדירה של עברית. חסידויות בארץ משקיעות הרבה מאמצים לחזור אל היידיש כדי להיסגר מחדש מהעולם, והחוצניקים עוזרים בכך כי זו השפה שבה הם מדברים. החוצניקים עוזרים גם לקנאות והאנטי־ציונות, מגמה שמתחזקת כמעט בכל החסידויות, כי הישראלים חיים את הפטריוטיות הישראלית, ובארה"ב יותר קל להיות אנטי־ציוני".
הפערים בין הנער החרדי הישראלי למקבילו האמריקני (או האירופי) עמוקים עוד יותר כשמדובר במגזר הליטאי. "ילד חרדי מבני־ברק לא יצליח להבין איך אפשר ללמוד כל היום תורה ובערב להיות אוהד של הלייקרס, אצל האמריקאים זה מאוד מקובל. האופציה הישראלית היא הרבה פעמים הדרך היחידה לשמר את הנרטיב החרדי, שפה הוא כמובן חזק יותר".
אלי ביתאן: ילד חרדי מבני־ברק לא יצליח להבין איך אפשר ללמוד כל היום תורה ובערב להיות אוהד של הלייקרס, אצל האמריקאים זה מאוד מקובל. האופציה הישראלית היא הרבה פעמים הדרך היחידה לשמר את הנרטיב החרדי, שפה הוא חזק יותר
אחד ממוקדי המשיכה הבולטים לצעירים אמריקנים מהמגזר הליטאי הוא ישיבות בריסק. "מדובר בשמונה ישיבות שונות השייכות לבית בריסק. הדור הנוכחי הוא דור הנכדים של הרב מבריסק (ר' יצחק זאב סולובייצ'יק, דודו של הרי"ד סולובייצ'יק מבוסטון; א"ש), וכולם מקימים ישיבות שיש בהן נוכחות אמריקאית גבוהה מאוד, לפעמים בין 70 ל־90 אחוז מהתלמידים. כולן ירושלמיות, למעט אחת קטנה בבני ברק. הבריסקרים קיצוניים יותר לעומת המיינסטרים החרדי, ופה יש דיסוננס מרתק. בבריסק יש עוינות מודגשת לתרבות הכסף והליברליות האמריקאית, אבל מצד שני רוב התלמידים שם אמריקאים בעצמם, והכוח של רבני בריסק בארה"ב מטורף. אולי זה מסביר את עצמו: הליטאים שולחים את בניהם לבריסק לכמה שנים שבהן הקטע האמריקאי יושפל אצלם, ואז יחזרו לקהילה ויהיו מאוזנים".
ישיבת מיר בירושלים מכילה אף היא נוכחות גדולה ובולטת של חוצניקים, שחיים במעגלים משל עצמם. "יש שם חבורות שלמות ששומעות שיעורים באנגלית וביידיש, וישראלים לא נמצאים שם. בישיבת חברון יש קבוצה רשמית של חוצניקים. גם בישיבות קול תורה, אור אלחנן ועטרת ישראל יש תלמידים מחו"ל, אם כי במספרים קטנים יותר. בנוסף יש עשרות ישיבות שמיועדות רק לאמריקאים, כמעט כולן בירושלים רבתי. בבני ברק יש מעט מאוד חוצניקים, זו עיר מאוד ישראלית".
מטבע הדברים, חלק מהצעירים שמגיעים לכאן לתקופת לימודים מתאהבים בארץ הקודש ובונים בה את ביתם, לצד משפחות חרדיות אחרות ש"עושות עלייה". כפי שיודע כל מי שמסתובב באזורים החרדיים בירושלים, הנוכחות האנגלו־סקסית מורגשת שם מאוד. לדברי ביתאן, "40 אחוז מהמיינסטרים החרדי־ליטאי בירושלים הם אנגלו־סקסים. בהר־נוף יש 50 אחוז לפחות. גם בקריית־בעלז בירושלים יש הרבה מאוד חוצניקים. בביתר־עילית, בבית־שמש ובטלז־סטון יש גני ילדים באנגלית".
באיזה גיל מגיעים לפה תלמידי הישיבות מחו"ל?
"הישיבות הליטאיות הגבוהות מחולקות היום לשני שלבים. שלוש־ארבע שנים ראשונות מיועדות לגילי 17-21, ובשלב הזה הצד החינוכי עדיין חזק. התלמידים שומעים שיעור בכל יום ויש שלושה סדרי לימוד מלאים. מגיל 21-24, או עד החתונה, כבר לא שומעים שיעורים, ההתנהלות יותר חופשית, ובתקופה הזו גם יוצאים לשידוכים. האמריקאים מגיעים ברובם המוחלט לשלב השני".
ופוגשים פה עולם אחר.
"נכון. הליטאים למשל מגיעים אחרי שלמדו במגוון מוסדות בארצם, כולל קולג'ים. הישיבות בארץ מאוד אמביוולנטיות כלפי האמריקאים, חוששים שהם 'ישחיתו את הנוער'. הם אמנם מדקלמים בדרך כלל את כל הדברים הנכונים מבחינה תורנית, ולפעמים הם נחרצים אפילו יותר מבחור ישיבה ישראלי שהוא כבר ציני, אבל הם גדלו עם אינטרנט, ספורט וכדומה. לכן דוחקים אותם לרוב למכלאות לאמריקאים כדי שילמדו בנפרד. לא סתם במיר יש שיעורים באנגלית ויידיש, לא רוצים שם ערבוב. גם הפנימיות שונות. מצד שני הישראלים צריכים את האמריקאים מהרבה בחינות אחרות".
יותר טוב מאבא
גם בצד השני של המתרס העניינים מורכבים. "הורים אמריקאים לא רוצים שלילד שלהם יתהפך כאן הראש", אומר ביתאן. "הם ליטאים לפי הספר והתורה נמצאת אצלם במקום הראשון, אבל הם גם רוצים שהילד יחזור ויעבוד בחברה המשפחתית. אבל בישיבה בישראל אומרים לך 'אתה צריך להיות יותר טוב ויותר חרדי מאבא שלך'. המסר הוא שהבית האמריקאי שלך לא מספיק טוב ואתה צריך להשתנות. הרוב חוזרים בלי להשתנות יותר מדי, אבל יש כאלה שלא חוזרים או שחוזרים והופכים לאברכים שם".
כמעט אין תנועה הפוכה של תלמידי ישיבה מישראל שנוסעים ללמוד בארה"ב, אולי מלבד חב"ד. אם מבחינה כלכלית הרבה יותר קל שם, למה בעצם המרכז הוא ישראל? יש פה הודאה בכישלון החיים בגלות?
"אפשר לפרש את זה ככה, והעניין של ארץ הקודש הוא מן הסתם חלק מהסיפור. מצד שני, בשביל רבים מהחרדים האמריקאים, ישראל היא הגלות. פה יהודים פוחדים על חייהם ויש עוני – אצל הליטאים בארה"ב אין עוני כמעט".
יש גם בנות שמגיעות לכאן. אחת המטרות היא שידוך בישראל?
"בעיקר בינם לבין עצמם, אבל זה קורה מאליו ואין מטרת־על כזו. אצל החסידים המערכת הרבה יותר פשוטה, כי היא מייצרת שידוכים בלי קשר לשאלת המיקום. אין ממש היכרות מוקדמת בין הכלה והחתן, וגם שאלת ההתאמה הזוגית הרבה פחות רלוונטית. הרוב נסגר בין המשפחות, שיכולות לגור בשני קצוות העולם ולסגור שידוך. אצל הליטאים התהליך ארוך ומורכב יותר והוא כולל היכרות משמעותית בין החתן והכלה. כאן נכנס הפער בין ישראלים לחוצניקים, שאין ביניהם עולם משותף, ולכן אין כמעט שידוכים כאלה. מצד שני, כשיש לך אלפי בחורים ובחורות מחו"ל שנמצאים בעיר אחת בלי המשפחה מסביב, מתפתחת סצנה של דייטים והיכרויות. הרוב לומדים ומשקיעים את זמנם בישיבה או בסמינר, אבל יש גם התרחשות של היכרויות. הרבה פעמים היכרות כזו הופכת לאחר מעשה לשידוך ומולבנת".
מספר התלמידים החרדים שהגיעו השנה מחו"לעל פי "איגוד הישיבות והסמינרים בני חו"ל". לדבריהם, זוהי ירידה של 10% בלבד בעקבות הקורונה, לעומת שנה רגילה
לדברי ביתאן, למדינת ישראל צריך להיות אינטרס לקדם בברכה את הציבור הזה ולהשקיע בו, אך היא לא ממש עושה זאת. "אין עוד מגזר שיש בו משיכה כזו ארצה של בעלי יכולת, והמדינה לא מתייחסת לזה ככה. החרדים צריכים להשיג להם הטבות והתייחסות בדיוק כמו שהם משיגים כסף לתלמיד כולל עני. אלה אנשים שבשום שלב לא ייפלו על כתפי המדינה".
אולי החשש הוא שהמטרה החרדית היא להפוך אותם לחרדים ישראלים.
"אבל זה לא מה שקורה בפועל. אפשר לראות מה קורה מאז שנות השמונים. מדובר בכסף אמריקאי גדול שנכנס ארצה עם אנשים מאוד איכותיים. החלום החרדי להפוך אותם לישראלים לא באמת קורה, בטח לא במספרים גדולים. הם קונים פה נכסים, מביאים תרבות אחרת – מכל כיוון שמסתכלים זו ברכה למדינה".
האסון במירון יחולל שינוי מבחינת תלמידי חו"ל בישראל?
"בינתיים אירוע מירון לא מייצר שינוי, אבל מאוד יכול להיות שזה יקרה בהמשך. האסון הזה הגיע אחרי שנת הקורונה, שבה החרדים הצליחו להכניס ארצה 17 אלף תלמידים. הייתה אז הפקרות מוחלטת עם כל הסיפור של הבידודים. במובנים מסוימים מגפת הקורונה החרדית היא מגפה אמריקאית. העולם החרדי נמצא מאז בכאוס, ולא מן הנמנע שזה יהיה אחד הדברים שיצטרכו לקבל לגביהם החלטות, כמו גם השוליים החרדים הישראלים שנמשכים לאמריקאים. ההליכה של החרדים לאופוזיציה היא אירוע נוסף שמגביר את הכאוס. זה משבר בסדר גודל שהחברה הזו לא הכירה, גם ברמה הכלכלית וגם ברמה החברתית־תרבותית. אסון מירון הוא עוד אירוע בשרשרת הזו, שבהחלט עשוי להשפיע בדרכים שונות על העולם החרדי כולו, ובכלל זה על תופעת התלמידים החרדים שמגיעים לכאן מחו"ל".
לא רוצים להתגייס
כמי שנולד בעצמו להורים שעלו לכאן מארצות הברית, ח"כ יצחק פינדרוס מיהדות התורה מכיר היטב את האתגרים שמאפיינים את בני ובנות המגזר שמגיעים ממרחק כדי ללמוד בארץ הקודש. "האתגר הראשון הוא כלכלי", אומר פינדרוס, "לפני מספר שנים הוציאו אותם מסיבות תקציביות מתוכניות 'מסע' ו'תגלית', וזה גרם לכך שאין לתלמידים האלה אבא. בתקופת הקורונה זה בא לידי ביטוי עוצמתי בקשר לכניסות ארצה. מסע ותגלית היו מאוגדים אז הם קיבלו אישורים, ותלמידי ישיבות לא. צריך להבין שזו השנה היחידה שבה הם יכולים להכיר את ישראל, ואם לא היינו דואגים להם – כל המחזור היה אבוד".
כדי להתמודד יחד עם האתגרים הללו, מספר פינדרוס, "הוחלט בשיחה שלי עם מנהלי המוסדות להקים גוף גג שיטפל בכל הנושאים מול הממשלה – ויזות, מתווי כניסה ועוד". הגוף, ששמו "איגוד הישיבות והסמינרים בני חו"ל", הוקם כאילוץ בתקופת הקורונה, אבל כיום הוא מטפל בשורה של סוגיות, לא רק אלה הקשורות לתלמידי הישיבות ובנות הסמינרים, אלא גם נושאים המעסיקים את כלל הקהילה החרדיח־אמריקאית בישראל.
פינדרוס מפרט: "הקורונה עדיין משפיעה על הכניסות והיציאות לארץ וממנה; ביטוח רפואי – אנחנו רגילים לקופת חולים אבל להם אין תעודת זהות ישראלית ולכן זה מורכב; לאנשים שנולדים להם ילדים בישראל יש המון בירוקרטיה מול ביטוח לאומי; טיפול מול עיריות, רישום לגנים -כמעט כל דבר שעבורנו הוא מובן מאליו, אצלם זו סאגה מתישה שיכולה להשפיע על ההחלטה אם לעשות עלייה או לא".
נשמע שלמדינה פחות אכפת מהם. למה, לדעתך?
"ראשית זה נכון, לממשלה קצת פחות אכפת מהם. אין להם זכות הצבעה ולכן פחות מתייחסים אליהם, אף שכלכלת ירושלים פחות או יותר עומדת עליהם. זו האוכלוסייה היותר עשירה בעיר, חלקם מנהלים פה עסקים, חלקם הם בנים של אנשי עסקים ברמות הכי גבוהות שמגיעים לפה לביקורים. הכסף הזמין של ירושלים מגיע מהאוכלוסייה הזו. משפחה כזו מוציאה בארץ סדר גודל של 120 אלף דולר כשהיא באה לביקור".
מה שרק מחזק את השאלה, איך זה שאף אחד לא טיפל בהם במרוכז לפני הקורונה?
"הם לא מצביעים פוטנציאליים, זו האמת המרה. זו גם האמת לגבי ערביי מזרח ירושלים. פוליטיקאי חוזר הביתה וחושב מי יצביע בשבילי. זה חבל, כי מדינת ישראל מרוויחה בזכותם מיליונים רבים של דולרים. תיכנס למרכז המסחרי בשכונת רמת אשכול בירושלים – המקום היה מת, ונעשה שוקק מאוד. וזה בלי שהתחלנו לדבר על ערכי הציונות ואחווה בין אחים".
מי שעומד בראש איגוד הישיבות והסמינרים בני חו"ל הוא נחמיה מלינוביץ, שבמקביל מנהל את מחלקת הפריפריה בתפוצות בהסתדרות הציונית. "כשאמרו לי של'מסע' ולארגונים נוספים יש אישור להביא תלמידים לשנת לימודים, ורק לחרדים לא נותנים אישור כי הם לא מאוגדים – הבנתי שחייבים לעשות משהו", הוא אומר. "כעשרה אחוז מהם עושים עלייה, והמטרה שלי היא להגדיל את המספר. את זה אפשר לעשות רק אם נעזור ונסייע. ישנם כ־150 מוסדות שבהם לומדים בחורים ובחורות מחו"ל, והמטרה היא לאגד אותם – לא משנה הזרם.
"הקמנו מרכז שליטה, שכרנו פקחים וכתבנו מתווה, ואז הבאנו אותו לשר דרעי והוא יושם. כל מי שרצה להיכנס היה חייב לחתום שהוא יהיה תחת פיקוח שלי, ובמשך השנה היה לנו קשר קרוב עם משרד הפנים וביקורת הגבולות כדי לדעת אם מדובר בבחור ישיבה או לא. היו הרבה שניסו לעשות פייק כאילו הם לומדים, וכל מי שלא נמצא ברשימות החזרנו אותו לחו"ל. דאגנו גם לאלה ששהו בבידוד בפנימיות. כשמורים לא היו יכולים להגיע בגלל סגר, הם היו שם לבד בלי פיקוח, בלי אוכל ובלי כלום. הנפקנו אישורי עובד חיוני לאנשים שיעבדו איתם, ודאגנו לחיסונים לכולם".
מהן הסוגיות המרכזיות שמטרידות את בני חו"ל?
"בעיקר בירוקרטיות מול הממשלה והעיריות. הם נכנסים עם ויזה של תייר לשלושה חודשים, ואז מקבלים ויזת סטודנט. הם יכולים לקבל אזרחות אבל לא עושים זאת כי ילדיהם יהיו ישראלים ואז כשיגיעו לכאן בגיל צבא יחויבו להתגייס. כשאתה לא אזרח יש הרבה בעיות שקשורות לדברים הכי פשוטים של החיים, כמו הוצאת רישיון נהיגה, ביטוח לאומי, קופות חולים וכו'. אני מנסה לגרום לכך שכמה שיותר מהם יישארו בארץ".
האיגוד בא לידי ביטוי באסון מירון?
"בהחלט. היינו צומת משמעותי של מידע, ומיום חמישי עד אחרי שבת הצלחנו ליצור קשר עם משפחות החללים. השגנו אישורי הגעה ארצה לכל המשפחות, וטיפלנו בטראומות. אחד ההרוגים הגיע לכאן בקבוצה עם עוד עשרים חברים. טיפלנו בהם ושלחנו להם פסיכולוגים".
נשארות בבועה אמריקאית
פנינה פויפר, מנכ"לית ארגון "הציבור החרדי הממלכתי", היא בת למשפחה אמריקאית ומעורה היטב בסוגיית התלמידות החרדיות מחו"ל. "הבנות מגיעות אחרי תיכון במדינות שלהן לשנה של סמינרים ותוכניות בארץ, בעיקר לימודי קודש, ויש הסדרים עם מוסדות אקדמיים בחו"ל כך שהן מקבלות נקודות לתואר ראשון של לימודים כלליים. אחרי השנה הזו הן חוזרות לארה"ב, מתחתנות וממשיכות ללמוד. יש בנות שנשארות שנה שנייה, אבל זה די נדיר. אנחנו מדברים על בתים ליטאיים. אצל החסידים הבנות לא מגיעות כמעט לארץ, הן מתחתנות שם צעירות יותר ומקימות משפחה".
בשונה מהבנים, שנחשפים ברמה כזו או אחרת להוויה הישראלית, "הבנות נמצאות ממש בבועה", אומרת פויפר. "הן באות לשנה בלבד, והמוסדות הם אמריקאים לגמרי עם צוות אמריקאי שגר בארץ. הן לא לומדות עברית, מתארחות אצל משפחות דוברות אנגלית, וגם אם יתארחו אצל דוברי עברית זה יהיה ברמת החוויה האנתרופולוגית, לא יותר. הפיקוח על הבנות הרבה יותר חזק מאצל הבנים, והן גם חוזרות הביתה לחופשת פסח. חלקן נשארות כאן אחרי סיום הלימודים בקיץ לשבוע־שבועיים טיול – והביתה".
ההגעה ארצה היא עניין דתי־רוחני או חברתי־תרבותי?
"המרכז התורני של העולם החרדי הוא ישראל, ולכן מי שרוצה ללמוד ברצינות בא לכאן. עם השנים ההגעה ארצה הפכה גם לסמן תרבותי, ואז גם בנים עם רקע פחות תורני הגיעו – קצת כמו הטיול למזרח או לדרום אמריקה שעושים ישראלים אחרי צבא. זו חוויה רוחנית וגם תרבותית. חלק מהתלמידים הרציניים שבאים לישיבות הדגל כמו מיר ובריסק חוזרים לכאן שוב אחרי החתונה לכמה שנים, וחלקם יישארו בארץ לתמיד".
בגזרת השידוכים, אומרת פויפר, "הקהילה האמריקאית בדרך כלל מתחתנת בתוך עצמה. יש מיעוט שיתחתנו עם משפחות כמו שלי, שבהן הדור השני ישראלי אבל ההורים אמריקאים והילדים דוברי אנגלית. מאוד נדיר למצוא חתונה בין ישראלים לחוצניקים, כי יש פערי שפה ותרבות. בקרב דור ההורים שלי התופעה הזו הייתה קצת יותר נפוצה – הוריהם היו ניצולי שואה, כולם הגיעו ממזרח אירופה עם יידיש כשפה משותפת ומחברת. היום זה ממש נדיר. כשמדברים על שידוכים צריך לציין שמאוד חשוב לאן התקבלת. יש הבדל אם התקבלת לבריסק המקורית או לא, ככל שיותר קרוב לבריסק השידוך יותר משופר. פחות משנה מאיפה הגעת, יותר לאיזו ישיבה התקבלת. כל הסצנה הזו מתרחשת סביב ירושלים, בבני ברק יש גם אבל מעט מאוד".
גם פויפר מדברת על הפערים התרבותיים בין התלמידים האמריקנים לישראלים, למרות ההגדרה המשותפת כחרדים. "הטיפוס הישיבתי האמריקאי שונה מהישראלי – הן השקפתית והן מבחינת סגנון חיים. המצב הזה יוצר לפעמים חיכוכים. החשדנות היא דו־כיוונית. מצד אחד בני חו"ל מעריצים את הישראלים על התורניות שלהם, מצד שני דרך החיים מאוד מוזרה להם ולכן הם מגדלים את הילדים שלהם בצורה אחרת, מבודדת".
לסיום ביקשנו לשוחח גם עם נציג אותנטי של תת־המגזר המרתק הזה. דוד קובל מקליבלנד, תלמיד ישיבה בן 22, שנה ראשונה בארץ, הסכים לחלוק איתנו מעט מתחושותיו: "החיים בארץ מאוד שונים", הוא אומר. "למשל, בארה"ב לרובנו יש מכוניות ופה אנחנו צריכים להתנהל באוטובוסים, ובאופן כללי החיים שם הרבה יותר נוחים, הכול יותר נגיש וקל. אבל אנחנו שמחים לבוא לכאן, הכול מאוד מרגש בארץ".
קובל הגיע לכאן בעיצומו של משבר הקורונה. "הקריטריונים לכניסה היו קשים, אבל לא עשינו שום שטיקים והגענו לכאן בדרך המלך", הוא אומר.
מהי המטרה העיקרית שלשמה באת מלבד לימודים?
"להיפרד קצת מהתרבות האמריקאית ולהכיר את זו הישראלית, שהיא אחרת ושונה".
שידוך?
"יש מנטליות שונה בינינו ובין הישראליות, אז זו לא המטרה".
אתה מרגיש שיש לך כאן עזרה אם אתה צריך, מישהו לדבר איתו?
"אני מרגיש מאוד מחובר. למרות שיש הרבה מוסדות ואנחנו מפוזרים, יש בינינו קשר חם והדוק וזה דבר מאוד חשוב כשאתה כל כך רחוק מהבית. גם מבחינה טכנית יש פה כל מה שצריך. כשאתה בארה"ב אתה חושב שישראל היא מדינת עולם שלישי ויש חששות, אבל כשהגענו מתברר שהכל הרבה יותר מתקדם וקל ממה שחשבנו. בזמנים שבהם אנחנו לא לומדים יודעים בישיבה איפה אני נמצא, אבל זה לא פיקוח מאוד הדוק. הדיווח בעיקר תלוי בנו".
