היום שבו ניצלה התרבות העברית

ערב מותה של אודסה העברית, לפני מאה שנה, הייתה אודסה העיר היהודית הגדולה ביותר ברוסיה, שנייה בדירוג העולמי רק לוורשה הפולנית. שליש מתושביה של עיר הנמל היו יהודים. אך כאשר נוסדה העיר, בשלהי המאה ה־18, איש לא שיער את גודל המהפך שתביא עיר אחת על הקהילה היהודית ברוסיה, ועל תחיית התרבות העברית.

השדרות הרחבות של אודסה היממו את היהודים שנהרו אליה מכפריהם הבוציים והעלובים, מתקשים להאמין למראה עיניהם. עיר אמיתית, מתוכננת להפליא, שברחובותיה ניתן לשמוע איטלקית ויוונית, ואפילו ללכת לתערוכת אומנות יפנית. בניין בית האופרה הבארוקי המחיש למהגרים החדשים עד כמה הם חיו עד כה בשולי ההיסטוריה. ההגעה לאודסה הייתה עבורם לידה מחדש. כאחותה הצפונית פטרבורג, אודסה הייתה עיר חדשה ומתוכננת, אך בניגוד לפטרבורג, שעריה היו פתוחים ליהודים.

אך המחזה שהימם יותר מכול את מתיישבי אודסה היהודים היה חוף הים. היו אמנם כמה קהילות יהודיות באזור הים הבלטי, אבל רוב היהודים חיו במזרח אירופה, ויהודים ברוסיה העצומה לא ראו חוף ים כל ימי חייהם. באודסה פגשה הספרות העברית את הים. מי שמבקש טעימה קטנה מההתפעמות הזו, בשפה פשוטה הברורה לכל ילד, מוזמן לקרוא את "מרים והים" למיריק שניר.

באודסה אפשר להריח את אירופה,  כתב המשורר הרוסי פושקין. ואכן, החיים בעיר החוף הגדולה שינו את היהודים מקצה לקצה. במסעו מהשטעטל לאודסה ידע היהודי שלעיר הזאת לא נכנסים עם פאות, וגם את הלבוש צריך לקצר ולעייר. האידיש לא תיקח אותו רחוק, כך שכדאי לאמץ את השפה הרוסית, ואם אפשר בלי מבטא יהודי. האופרה, הבלט, התיאטרון ובתי הקפה היו ביטוי ברור של חילון, ששימח חלק מהיהודים וציער אחרים.

תפקידו של ז'בוטינסקי

הסופר יעקב פיכמן כתב:

בסוף ניסן תרס"א באתי… בפעם הראשונה לאודסה. הייתי שרוי במצב רוח מרומם, ולא יכולתי, גם לא חפצתי לישון. מחר אראה את אודסה – אראה את גדוליה. ושוב נעשה לי ברור שאיני נוסע אלא א ל י ה ם… לולא היו כאן ביאליק, מנדלי, אחד העם – מה טעם היה לנסיעתי לאודסה.

כמו פיכמן, עוד שורה ארוכה של יוצרים עבריים החלו את דרכם באודסה. ליליינבלום הגיע אליה כדי ללמוד רוסית כמקפצה ללימודים גבוהים. טשרניחובסקי – שלימים יתרגם לעברית משירת וספרות העולם מתריסר שפות שונות – עבר לאודסה בגיל 15 כדי ללמוד בבית הספר למסחר ולשפות זרות. לאחר שלמד רפואה בגרמניה הוא שב לאודסה.

כשמביטים במגנט שהייתה אודסה עבור היהודים שרצו לפרוץ לעולם, נותר רק לחוש פלא גדול על כך שחלק מאלה שבאו אליה כדי לפרוץ כלכלית או להיטמע תרבותית, הקימו בה דווקא את בירת התרבות העברית. אודסה לא הייתה שיבולים בודדות של משורר אחד פה וסופר שני שם, אלא קבוצה גדולה ואף מסוכסכת לפרקים, שזכתה לכינוי "חכמי אודסה"; בביקורי בבית ביאליק סיפר לי מנהל הארכיון שמואל אבנרי שניתן למנות לא פחות מארבעים סוכני תרבות עברית באודסה.

הפיכתה של אודסה למקדש התרבות העברית הייתה בגדר נס, שכן הנחשול האמיתי של אודסה הסיע את היהודים מהיהדות המסורתית אל הרוסיוּת, רחוק מתרבות עברית. שמואל אוסישקין מתאר בספרו "אמא אודיסה" את "היהודים החסונים שהתפרנסו מעבודה גופנית קשה… שידעו גם לעבוד וגם לקלל כמו חבריהם הרוסים". את תהילת העולם התחתון היהודי באודסה אנו חבים לאיסאק באבל, שסיפר לעולם על יהודים בלתי אפשריים: ראשי כנופיות פשע ובעלות בתי בושת, וכולם, עמוק בפנים, אנשים טובים שרק נוקמים בסדר הקיים שאִפשר את הפוגרומים ביהודים. והיו כמובן  גם אנשי התרבות. "חדשות אודסה", אחד משני היומונים ברוסית, היה כולו יהודי, וגם בעלון השני היהודים היו דומיננטיים.

רחל ארבל, שאצרה בעבר את התערוכה "מחווה לאודסה" בבית התפוצות, מספרת לי על הדברים שהפתיעו אותה בעת העבודה על התערוכה. אחד מהם הוא ההתעלמות של הכותבים העבריים מהפוגרומים. כמו כל ריכוז יהודי אודסה ידעה כמה מהם, אבל הדבר כמעט לא נוכח בכתיבה היהודית, כאילו ביקשו לא להכתים את העיר היפה. עניין נוסף הוא האופן שבו כל איש תרבות יהודי שכף רגלו דרכה באודסה, הכניס זאת לספר זיכרונותיו. וכך החומרים על אודסה היהודית כמעט אינסופיים.

זאב ז'בוטינסקי, כמו רבניצקי, השתייך לזן נדיר של סופרים עבריים שממש נולדו באודסה. ביאליק, אחד העם, יוסף קלוזנר, טשרניחובסקי, י"ד ברקוביץ, אלתר דרויאנוב, משה ליב ליליינבלום, מנדלי מוכר ספרים ואחרים – כולם היגרו אליה ומצאו בה בית. ז'בוטינסקי היה נקודת חיבור בין אודסה הרוסית לאודסה היהודית.

ברומן "חמשתם" של ז'בוטינסקי אין כמעט נוכחות לתרבות העברית בעיר. זה ספר נפלא שנכתב כשז'בוטינסקי כבר היה מנהיג ציוני חשוב, אומרת ארבל, וגם המסקנה של הספר ציונית, אבל עולם התרבות העברי פשוט נעלם מהספר כאילו לא היה. והרי אודסה היתה בירת התרבות העברית. כפי שמסבירה ארבל, הפרויקט של ז'בוטינסקי היה חיבור היהדות והעבריות אל כלליות העולם.

ז'בוטינסקי היה בן בית בתרבות הרוסית, שהייתה שפתו הראשונה. הוא כתב בלשון זו את "חמשתם" על עיר החוף העליזה. בתוך הספר מוקדשים כמה בתי שיר לניוטה, ששמה העברי נעמי נשכח מזמן. צעירה יהודייה שלא עלינו משתמשת בשפתון ואף מתרועעת עם גויים:

מוּל צְרִיפֵנוּ גָרָה נְיוּטָה, / חֲמוּדֹנֶת – פֵיפִיָּה. / לֹא אֶשְׁכַּח־עוֹד עַד־אָמוּתָה / שְׁנֵי רִיסֶיהָ – מִטְרִיָּה!

עַל הָהָר תִּרְבַּץ אוֹדֶסָה./ וּמִלְמַטָּה – הַנָּמָל. מִתְרַבְרֶבֶת הַפְּרִינְצֶסָה,/ כִּי נִהְיֵתִי לְסַבָּל…

וִירָה – מַיְנָה, עֶצֶב, עֹנִי…/ חַלַס קַיִץ… בָּא שֵׁנִי… / פַּעַם גַּשְׁתִּי עַד פַנְקוֹנִי: / נְיוּטָה כְּבָר עִם יְוָנִי!..

לְרַגְלֶיהָ נַעַל־זַמְשָׁה,/ לְרֹאשָׁהּ מִגְבַּעַת גַּם,/

לֹא סְתַּכֶּלֶת בִּי כְּבָר – לַמְשֶׁ/ יַחֲפוּף כְּבָר לֹא אָדָם.

(תרגם מרוסית חנניה רייכמן)

ז'בוטינסקי לא היה היחיד שכתב על בית הקפה המיתולוגי "פנקוני". שלום עליכם ואליעזר שטיינמן הקדימו אותו, אבל הוא היה הסוכן החשוב ביותר בהנגשת התרבות העברית לקורא הרוסי. לימים ישחק עניין זה תפקיד בהצלת חיי ביאליק והחבורה שנמלטה מאודסה, חבורה שז'בוטינסקי לא היה חלק ממנה.

בדרך ליפו עוברים באודסה

ביאליק הגיע לאודסה כאשר היא כבר הייתה מרכז תרבותי חשוב, שבראשו עמד אחד־העם. באודסה יצא לאור הספר פורץ הדרך "אוטואמנציפציה" לפינסקר, ושם ישבה גם ההנהלה של תנועת חובבי ציון. באודסה הוקמה "גאולה", החברה הציונית הראשונה לרכישת קרקעות בארץ ישראל. באודסה יצא לאור כתב העת העברי "המליץ", החל משנת 1860. כשלושים שנה לאחר מכן פרסם בו אחד העם את מאמרו הראשון והידוע "לא זה הדרך", ובו טען שמטרתה העיקרית של ארץ ישראל אינה מתן פתרון ביטחוני וכלכלי עבור היהודים אלא גאולה רוחנית ותרבותית של העם. "השילוח", כתב העת שייסד אחד העם עצמו, יצא לאור אף הוא באודסה.

במסעו של דוד בן־גוריון מפולין לארץ ישראל הוא עבר באודסה. הוא וחבריו קיבלו את ברכת הדרך ממנחם אוסישקין, ורק לאחר מכן הפליג הצעיר במטרה להיות פועל עברי בארץ.

בעיני מנהיגי התרבות העברית אודסה לא הייתה סתם עיר, היא הייתה מקדש. השמות שביאליק, רבניצקי, לוינסקי וחבריהם בחרו להוצאות הספרים שלהם מעידים על גודל השאיפות. הוצאת ספרי הלימוד שייסדה החבורה נקראה "מוריה", והספרות היפה יצאה במסגרת הוצאת "דביר", שקיימת עד היום. "השילוח", עוד שם בעל יומרה, מראה שהדימויים המקדשיים לא היו מקריים.

אודסה היתה עיר של סופרים, משוררים, מסאים, מחנכים ומו"לים עבריים, אבל לא עיר של קוראים. הקוראים ברחבי העולם קנו את ספרי הקודש שלה, או עלו אליה לרגל כדי לפגוש את כוהני המקדש. הכוהנים הגדולים של העיר היו אחד העם, ביאליק ומנדלי מוכר ספרים. בעולם האמיתי, קוראי ודוברי העברית בטלו בשישים מול היידיש, אבל במקדש הציוני של עיר החוף היפה, היידיש הייתה אמתה הכנועה של העברית הגאה. פרופ' אבנר הולצמן מאוניברסיטת תל־אביב מציין שאפילו מנדלי מוכר ספרים, הידוע בעיקר כסופר יידי, הקדיש את רוב זמנו באודסה לתרגום יצירותיו לעברית.

באודסה נכתבה פסגת השירה העברית: "הקיץ גווע" של ביאליק, "יד ענוגה" לזלמן שניאור, ו"שחקי שחקי" לטשרניחובסקי. "השילוח" פרסם את הסיפור "מאחורי הגדר" לביאליק, שפרץ גדר בתיאורי התשוקה של הנער נוח אל מארינקה הלא־יהודייה המשיבה לו אהבה, ואל עולם הטבע שבית המדרש היהודי לא יכול עוד לעמעם את קסמיו. באודסה התקיימו ערבי שירה וספרות עברית שלא הכילו את המוני המבקשים לשמוע. אחד הערבים הסתיים רק לפנות בוקר עם מנדלי מקריא מיצירתו, אבל במקום שהקהל ילך ויידלדל הוא גאה וגבר, עד שגם המעברים לא יכלו להכיל את הבאים, ונדרש תשלום שוחד כדי להיכנס לאירוע.

מנדלי, ביאליק ואחד העם יצרו את מה שנקרא לימים "נוסח אודסה", שעיצב את הנורמה התרבותית העברית עד תום מלחמת העולם הראשונה. אגב, גם השתלבותו של טשרניחובסקי בחבורה העברית באודסה, לא היתה חלקה. כל עוד אחד העם ערך את "השילוח", דלתותיו היו כמעט חסומות בפני טשרניחובסקי. קלוזנר, שהחליף את אחד העם, לא נבהל מהתדמית ההלניסטית של טשרניחובסקי, ופתח לו שערים ב"השילוח".

"אולי מוטב היה להתנוון בעיירה"

חנה לברון היא נכדתו של המסאי אהרן ליטאי, שהשתייך לחבורת ביאליק וגם יצא איתו מאודסה ביוני 1921. ליטאי היה ממייסדי "אגודת חובבי שפת עבר" באודסה, והוא נפטר בישראל כמה שנים אחרי קום המדינה. חנה  ידעה מעט מאוד על סבה, שנפטר בילדותה המוקדמת וההורים לא דיברו עליו. רק עם פטירת אביה גילתה מזוודה של הסבא ובה חומרים לא מוכרים. בתוך המזוודה היה חבוי הממואר שלו על אודסה והיחלצותו ממנה יחד עם שאר חבורת ביאליק. חנה ובני משפחתה הקלידו את היומן המרתק והעלו אותו לרשת (litaiaharon.wordpress).

כמו ז'בוטינסקי ברוסיה, גם ליטאי כתב בשמות עט שונים ומשונים, שדרשו בילוש ספרותי כדי לדעת מי הכותב. ליטאי כאב את החילון: "ביטולה של השבת באודסה בשיעור של תשעים אחוזים, הראה לי, כאמור למעלה, אפס קציה של הגיהינום האודסאית". לא סתם הוא משתמש במושג גיהינום; היה זה עוד כינוי שאודסה נשאה עליה בחרפה או בגאון. ב"ספר הקבצנים", גם מנדלי מוכר ספרים מהדהד את הקול הזה:

ודאי עיר נאה היא אודסה, אבל חבל שבני אדם אין בה! הגע בעצמך… אדרבה, בעצמך הבט וראה איך הגברים הולכים שם בפרדס שלך שלובי זרוע עם נקבות. אוי לאותה בושה! היהודים מגולחים והיהודיות מגדלות שער… ארבעים מיל מסביב אודסה בוער הגיהנום – אמרי אנשי, ודבריהם אמת וצדק.

גם מי שיופייה של העיר סימא אותם, מספרים על עיר שאווירה מפקיר את היהודי, ולמעט ראש השנה ויום הכיפורים, חנויות היהודים פתוחות כל הזמן. ליטאי העני שכר חדרים אצל בעלי בתים, והשבר הבין־דורי שנחשף לנגד עיניו שבר גם את ליבו. כאשר שאל אישה יראת שמיים איך היא חיה עם כך שכל ילדיה עוזבים את המסורת, היא השיבה לו:

קשה מאד שאלתך, אבל יפה שאלת. זוהי סתירה גלויה, שאין לטשטש אותה. שלא במתכוון נגעת בפצע עמוק בלבי. עניין זה קצר את חיי בעלי… וגם את חיי הוא מקצר. אבל יד החיים הייתה בנו. אולי מוטב היה שלא להשתקע באודסה, אלא להתנוון באותה העיירה, מקום מולדת בעלי המנוח, ולחיות לפי תורתנו הקדושה, כמו שצווה לנו משה מפי ה'|.

ליטאי גם התקשה להאמין שגדולי האומה, שאליהם עלה לרגל מעיירתו השכוחה, מחללים שבת בפרהסיה:

 היינו (בעיירה) מדברים מתוך 'יראת הרוממות' על חבורת הסופרים הגדולים, שהיתה אז באודסה, שבראשה עמד אחד העם… והנה היו מספרים שבמסיבות ליל שבת בביתו של אחד העם מעשנים, וגם הוא עצמו בכלל זה… שמועה זו הכאיבה לי מאד, ולא רציתי להאמין בה, ורק לאחר שתיים־שלוש שנים, כשזכיתי גם אני להיות מבאי ביתו של אחד העם, נוכחתי לדעת שאכן אמת הדבר.

הציונים חיללו שבת, אבל הייתה להם רתיעה מאופיו של בית הכנסת המרכז־אירופי. בית הכנסת המפואר של אודסה היה של קהילת ברודי. לפי שמואל אוסישקין היה זה "בית כנסת של מתבוללים, שאימץ כמה יסודות זרים, [ו]הסתייע… בעוגב שניגן בו נוצרי כדי למנוע חילול שבת". רוב הציונים העדיפו להתפלל בבית הכנסת "יבנה" הצנוע. החזן של ברודי היה פנחס מינקובסקי, נשיא האגודה המוזיקלית העברית "הזמיר", עוד מוסד אודסאי. מינקובסקי, שעזב משרת חזנות בניו־יורק כדי לחזן באודסה, כמעט זכה להלחין את ההמנון הלאומי. שיר המעלות בהלחנתו היה מועמד להמנון התנועה הציונית, עד שהתקווה לנפתלי־הרץ אימבר גבר.

אודסה התמודדה גם עם שאלת תחיית הדיבור העברי. בעיר הוקם מועדון "שפתנו אתנו" שבו דיברו עברית, וגם אליעזר בן־יהודה טרח ובא לעיר כדי לקדם את הדיבור העברי. הוא גילה מולו קואליציה נדירה של שני הניצים, מנדלי ואחד העם, שהתנגדה לו. הולצמן מציין שבספרו של מנדלי "בימי הרעש" ישנו תיאור קריקטורי ממש של יהודים צעירים המנסים לדבר עברית, והתוצאה דלה ושבורה. ומצד שני, מנדלי תרגם את ספריו לעברית. הדיבור היידי בספריו היה זורם ופשוט, זו השפה שבה דיברו יהודי מזרח אירופה. עתה עמדה מול מנדלי המשימה להעניק לגיבוריו עברית טבעית. ההצלחה של מנדלי הייתה אבן בניין חשובה בהעשרת השפה העברית בלשון רחוב שאפשר לדבר אותה, ובתיאור טבעי של יהודים יומיומיים המשוחחים אלה עם אלה.

הכניס את ראשו בלוע הארי

כפי שניתן לסמן את הופעתו של "המליץ" בשנת 1860 כהולדת אודסה העברית, כך 21 ביוני 1921 הוא מועד הפטירה. אחרי מלחמת עולם רצופת זוועות, ומלחמת אזרחים ברוסיה, האדומים גברו על הלבנים ורוסיה הפכה לברית המועצות; מדינה שתרעיב, תגלה, תמית ותרצח עשרות מיליונים מבנותיה ובניה, מדינה שהאנטישמיות בה אסורה להלכה אבל משגשגת בעולם המעשה. ביאליק, רבניצקי והחבורה סביבם חיפשו דרך מילוט. ברור היה שאם לא ימצאו שעת כושר להיחלץ מהמדינה כל עוד השלטון הקומוניסטי צעיר, מסך הברזל עשוי לסגור עליהם לעולם.

העיתונאי אליהו סוקולובסקי היה דמות אלמונית, אבל באודסה לפני מאה שנה הוא היה המשיח לרגע. אחותו נישאה ללב טרוצקי, מפקד הצבא האדום, וטרוצקי הותיר אותה בעגינותה. סוקולובסקי שנא את הבולשביקים גם ללא עגינות אחותו, כך ששנאתו לגנרל הגדול הייתה כפולה. המחשבה הראשונה הייתה לחלץ אותו ואת משפחתו בעזרת רגש האשמה של טרוצקי. בהתערבות ליטאי, וללא ידיעת ביאליק, הוחלט שזו גם הזדמנות לחלץ את קבוצת הסופרים העבריים מהתופת הרוסית. כאשר ביאליק שמע על הרעיון, הוא ביקש שסוקולובסקי ייעזר גם בידידו, הסופר הרוסי הנערץ מקסים גורקי בדרכו למוסקבה. גורקי הבין שרק שיחה שלו "פה אל פה" עם לנין תניב אישור חריג כזה, וכך אכן קרה. לנין עצמו חתם על האישור של קבוצת הסופרים לצאת מאודסה.

איש לא העז להמרות את פיו של לנין, אבל לפקידות הסובייטית הייתה דרך לעכב את הקבוצה. הרי אי אפשר לצאת מהמדינה בלי דרכון, ולמי יש דרכון מהמדינה שאך קמה? ביאליק פיקד על המאמץ הבירוקרטי המייגע, וגם פה היה לגורקי תפקיד עקיף. תרגומיו של ז'בוטינסקי הפכו את ביאליק לבן בית בתרבות הרוסית. גורקי כתב עליו כך: "הוא אוהב את עמו נואשות, הוא מדבר אל עמו בחימה נוקמת, פוגע בו… אך זוהי חמתו של אוהב, החימה הגדולה של לב עממי, כי המשורר הוא ליבו של העם".

ביאליק נסע בעצמו למוסקבה, במשך ימים ארוכים, ושם גילה שיהודי הבירה חשבוהו למת ואף הספידו אותו. הוא חזר ממוסקבה עם הדרכונים, אבל הניסיונות לעכב את הקבוצה, חלקם בידי יהודים קומוניסטים במוסקבה ובאודסה עצמה, נמשכו. בדרך כלל איומו של ביאליק שהוא "יטלגרף לגורקי" עשה את שלו.

לאחר שכבר השיג את רישיונות המסע, הכניס ביאליק שוב את ראשו ללוע הארי ודרש שלפחות מקצת הספרים העבריים שנאספו באודסה כל השנים, יורשו לצאת מגבולות המדינה. כל שהחבורה רצתה היה לצאת לקושטא, איסטנבול, אחותה של אודסה בים השחור, ומשם לארץ ישראל בעזרת כסף שיינתן באיסטנבול על ידי נציג הג'וינט. רק שלרוסים כלל לא היה קונסול בטורקיה, וספינות רוסיות לא יכלו להפליג אליה. ספינת ההצלה הגיעה בזכות רצונם של הסובייטים למכור את שלל האצילים שנבזז במהפכה, ולשם כך ניתן לספינה טורקית אישור לעגון באודסה. בעל הספינה היווני שילם בכסף זר עבור השלל, והורשה לצאת חזרה לטורקיה. הספינה הייתה תיבת נח של הספרות העברית, המפליגה אל מחוץ לרוסיה.

ביאליק המשיך למלוך בשמי התרבות העברית, ובתל־אביב המשיכה החבורה את פעילותה האודסאית. השילוח ירד מגדולתו ועבר לירושלים עם קלוזנר. ב־1928 הקימה חבורת ביאליק בתל־אביב את כתב העת "מאזניים" שיוצא לאור עד היום. העיר העברית הראשונה הייתה לחבורת המשך של אודסה, הפעם על שפת הים התיכון, עם הבדל אחד. בתל־אביב, ראש העיר מאיר דיזנגוף היה בעצמו בשר מבשרה של החבורה. אורי צבי גרינברג לא החמיץ את הסצנה החדשה וקרא לתל־אביב "אודסה דפלסתינא". יש שיאמרו שזהו הסרקזם של אצ"ג, אבל ייתכן גם שהפלא של המשך שלטון חבורת אודסה בתרבות העברית, לפחות עד מותו של ביאליק, עורר פה ושם את קנאתם של אלה שלא זכו להיות חלק מהחבורה.