באחד הקטעים המטלטלים בסרט "עיניים של אבא", משחזר הבמאי גולן רייז בשיחה עם אשתו אירוע מתקופת מחלתו של בנם, איתי, לאחר שקיבל בבית החולים תרופה ניסיונית והחל לפרכס. "צרחתי על כולם שיזוזו ועליתי איתו לבד במעלית לקומה 7. כל הדרך עד למעלה אני מחזיק אותו בידיים, והוא זז לי כזה ביד, אני פשוט לא הצלחתי להסתכל על הפנים שלו, לא הצלחתי להסתכל עליו". הסיפור בקולו של גולן נשמע ברקע נסיעה לילית ביער, ובסיומו אשתו, רעות, מגיבה: "אף פעם לא סיפרת לי את זה".
"עיניים של אבא" הוא לא סרט על מחלת הסרטן או על ילדים חולים, מסביר לי רייז, במאי ויוצר הסרט, אלא על דרמה גברית. הסרט, שיצא לאקרנים בשבוע שעבר ב"יס דוקו", ויוקרן בחודש הקרוב בסינמטקים ברחבי הארץ, עוסק במסעם של חבורת גברים, אבות לילדים חולי סרטן, שיוצאים לטיול משותף של חמישה ימים ברומניה, מטעם עמותת "חיים". גם רייז היה ביניהם. "הסרט הזה מתחיל משיחת טלפון של רעות אשתי, שאומרת לי 'יש לך מזוודה מוכנה, מחכים לך בנתב"ג'. שאלתי כל מיני שאלות אבל היא לא ממש ענתה לי, ואז אני מגיע לנתב"ג ומגלה שאני שייך לאיזו חבורה של אבות לילדים חולים שנוסעת לחמישה ימים ברומניה. אני כמובן כועס עליה, מעבר לעובדה שאין לי עניין בטיול דיכאון, אני גם לא באמת מרגיש ורוצה להיות שייך לדבר הזה, אני בהכחשה".
"הדבר הראשון שאשתי עשתה היה לפרסם פוסט בנוגע לאיתי ולהתמודדות שלה, והוא זכה להמון תגובות ושיתופים. ובאותו זמן אני התכנסתי, התנגדתי לזה, לא רציתי שאף אחד ידע. מה אני צריך שכל העולם ידע שהילד שלי חולה?"
הסרט נולד מתוך המסע כסוג של תרפיה, או שכאיש מקצוע אמרת "הייתי בסיטואציה, עכשיו אעשה עליה סרט"?
"זו שאלה טובה. לא באתי לעשות תרפיה באמצעות הסרט. אבל אני חושב שבכל אלמנט של סרט אישי או חשוף, אם הסרט עמוק וכן, הגיבור שלו עובר סוג של הזדככות, שינוי או הכרה או חשיפה. כשהבנתי שאני נוסע לסוג של מסע לקחתי את המצלמה הפרטית הקטנה שלי. לא כתכנון לעשות סרט אלא כי בתור במאי אתה תמיד פוגש את החיים באיזשהו אופן. והמסע הזה במידה מסוימת שינה את חיי. לא הרגשתי את זה בתוך המסע, צילמתי חומרים אישיים שלי. גם את השותף שלי לחדר, גם דמויות נוספות, זה אפשר לי לעבור את הטיול הזה בצורה יותר קלה".
בחדרי חדרים
רייז, 43, נולד וגדל בקיבוץ עין־צורים. אחרי הצבא הלך ללמוד קולנוע ב"מעלה". "יש הרבה סטודנטים לקולנוע שמסיימים ללמוד והולכים לעשות דברים אחרים, אני החלטתי שזה המקצוע שלי בחיים, יצירה", הוא מספר. בהמשך חזר עם אשתו לגור בעין־צורים, שם הם מתגוררים עד היום. עם השנים ביים ויצר מספר סרטים, עלילתיים ודוקומנטריים, והוא מנסה לשלב בין סוגי היצירה. סרטו האחרון, "המחברות של אליש", שיצא בשנת 2017, עסק במשפחתו ובמחברות של סבתו שנמצאו אחרי מותה, שבהן תיעדה את גדילתם והתפתחותם של שבעת ילדיה.
לפני שבע שנים כשבנם השני, איתי, היה בן שנתיים, התגלה אצלו גידול בעצב הראייה, וחייהם השתנו. "העין שלו ריצדה, ורעות הגיבורה החליטה שזה דורש טיפול. רופא העיניים מיד אמר לה שזו לא בעיה בעין וצריך ללכת למיון. השאירו את איתי לאשפוז, והוא עבר MRI. בבוקר שאלתי את הרופא אם יש כבר תוצאות, וכשהוא אמר שהן עוד בבדיקה. שאלתי אותו 'אבל ה־MRI נראה לך תקין?' והוא אמר לי 'לא בטוח'. זה רגע שאתה מבין שאתה עומד מול בשורה שאתה לא יודע מה היא תהיה. ואחרי שעתיים יצאו שני רופאים וסיפרו לי שיש לו גידול שנקרא אופטיגליומה, שנמצא על עצבי הראייה, והוא גידול לא מאוד חמור. הוא פוגע בראייה אבל הוא ברמה ראשונית, יש לו טיפול ו'הכול יהיה בסדר'. הרופא אמר לי 'זו אבחנה טובה, היא יכולה הייתה להיות הרבה יותר גרועה'. ואני פתאום שמחתי, כי כשאתה מצפה לגרוע מכול ואתה שומע שאפשר לטפל, לרגע הייתה לי איזו אנחת רווחה.
"ואז רעות הגיעה וסיפרתי לה מה קורה, והיא התפרקה עליי, ואני הייתי הגבר שמחזיק את האישה שלו. ומהרגע הזה התרחש פיצול באופן שבו התמודדנו עם המחלה. רעות לקחה את המושכות בעניין הטיפולים, הייתה לה היכולת להכיל, והיא 'דיברה את האירוע' נורא מהר. הדבר הראשון שהיא עשתה היה לפרסם פוסט בנוגע לאיתי ולהתמודדות שלה, והוא זכה להמון תגובות ושיתופים. ובאותו זמן אני התכנסתי, התנגדתי לזה, לא רציתי שאף אחד ידע. מה אני צריך שכל העולם ידע שהילד שלי חולה? היה משהו בשפה שלה שהעביר את הדברים ללא פחד, וזה אפשר לה להתמודד בצורה הרבה יותר טובה, ואני בדיוק הפוך, מה שגרם לי להתמודד הרבה פחות טוב עם עולם הטיפולים של איתי. הייתי נוכח שם, אבל הרבה פחות ממנה".
הסרט, כאמור, לא עוסק כמעט בהתמודדות עם המחלה. איתי, הילד החולה, כמעט לא נוכח בו בעצמו, מלבד בהקלטות של השיחות שניהל איתו אביו בטלפון במהלך הטיול.
מתי קרה המעבר ממסע אישי שלך לסרט תיעודי?
"כשחזרתי לארץ הבנתי שיש פה דרמה שהיא מעבר להתמקדות בילדים החולים. דרמה גברית. ובעיניי זה הסרט, הדרמה הגברית שבאה לידי ביטוי במסע הזה, באה לידי ביטוי גם אצלי אבל בעיקר אצל אותם אבות שפגשתי. הרגשתי שהסרטן הוא רק הטריגר. ראינו לצערי הרב הרבה סרטים קורעי לב על ילדים חולים ועל הורים חולים. סרטים על אנשים שליוו את עצמם דועכים ונפרדים מהמשפחות שלהם, סרטים שאתה באמת לא רוצה לראות. אבל מבחינתי גם אם היינו שלושים אבות לילדים שעברו גירושין קשים או דרמה משפחתית אחרת, והם צריכים להעמיד את עצמם במרכז ולהיות גיבורים – הסרט היה עדיין יכול לעבוד. העובדה שהייתי שייך לקבוצה הזו, בעל כורחי, רק הוסיפה.
"לקחו את הגברים האלה, אותנו, והוציאו אותם לרגע מתוך התפקיד שלהם. אני כרגע מנתק אותך מהתפקיד שלך כאבא, אני גם מנתק אותך פיזית מתוך מרחב בית החולים, ונותן לך חוויה גברית. מצד אחד החוויה הגברית הזו היא כדורגל וג'יפים ובאולינג, ומצד שני היא האפשרות להיות בלי תפקיד, ולהרגיש במקום מאוד נוח, להרגיש מי אתה רוצה להיות ואיך שאתה רוצה לדבר. אתה לא צריך להוכיח עכשיו משהו למישהו, זו לא מלחמה מי מתמודד יותר חזק או יותר טוב. הייתה שם תחושה שעכשיו אפשר להיות חלש, אפשר לדבר על מה שקורה, ובעיקר שאפשר להיות פגיע.
"זיהיתי המון בדידות בטיול הזה. היו המון חלקים של ביחד גברי כזה, דרך שתייה או קריוקי או אקסטרים, וברגעים שזה לא היה הייתה המון בדידות ושתיקה, שהייתה מצד אחד מאוד בולטת ומצד שני מאוד נוחה לאנשים, לשתוק רגע. הציר הזה היה לי מרתק, מעבר לעובדה של מה שאני חוויתי ומה שהשתנה אצלי – והחלטתי בעצם להפוך את זה לסרט. יחד עם שרון יעיש, שעובדת איתי ויצרה איתי את הסרט הזה וסרטים נוספים, גייסנו את השותפים שלנו, את יס דוקו, את קרן רבינוביץ ואת מפעל הפיס, שמאוד אהבו את הרעיון ותמכו, וזה אפשר לנו להוציא צוות צילום מקצועי ולנסוע בעצמנו לשני מסעות נוספים. בנסיעות האלה כבר הייתי יותר בתוך תפקיד הבמאי, וכל נסיעה קילפה יותר את ליבו של הסרט. אם בסרט הראשון, עם המצלמה הביתית שלי, בעיקר דיברתי על המחלה וההתמודדות איתה, הנסיעות הבאות כבר ניסו, באמצעות השפה הקולנועית, לייצר אמירה יותר עמוקה. בעצם קרו שני תהליכים; התהליך שעבר עליי בתוך המסע הראשון והשינוי שהתרחש אצלי, והמסעות הבאים היו בעצם תהליך שיוף הסרט. הבנת הליבה שלו ובמה הוא עוסק".
יעיש, הבמאית שיצרה וערכה את הסרט בשיתוף עם גולן, משתפת בנקודת המבט שלה על התהליך: "אנחנו חברים טובים, ועבדנו יחד על הסרט הקודם של גולן. אני מודה שבהתחלה, כשגולן סיפר לי על ההתמודדות שלו עם המחלה ועל זה שהוא לא היה חצי שנה בטיפולים של איתי, זה היה לי מאוד קשה, וניסינו להבין יחד, בהמון שיחות משותפות, מה בעצם קרה שם. ואז נפתח בפניי עולם שלם שקשור לעולם הגברי. המחויבות של גברים ברורה מאוד כבר מילדות, כאילו ידוע מה הם צריכים לעשות. אבל ברגע שיש איזושהי התמודדות של מציאות קשה, סרטן או גירושין או מלחמה, פתאום כל הרגש צף, משהו שהיה מודחק המון זמן ואי אפשר היה להתמודד איתו.
"זה הקול שחיפשנו להביא בסרט, הקול שכן נותן לגיטימציה להרגיש. כי הגברים האלה הם אבות נפלאים, ורובם מאוד תפקודיים, אבל בעצם יש שם משהו עמוק שהם לא מדברים עליו, ורצינו להציג את הפער בין איך שזה נראה מבחוץ לבין מה קורה כשמראיינים אותם בחדרי חדרים, ופתאום יוצא אותו ילד שלא נתנו לו את המקום. ילד מפוחד עם חרדת ביצוע שלא יודעים איך הוא יתפקד, גברים שבעיניהם מה שקרה לילד שלהם מעיד עליהם – 'אם הילד שלי לא בסדר זה אומר שאני לא בסדר, מה זה אומר עליי'. הכול מתערער, וזה רגע שנורא מעניין להסתכל עליו".
לסובב את הגב
מעבר לתיאור חוויית המסע והדיאלוגים עם האבות המשתתפים בו, הסרט מלווה בשיחות בין רייז לאשתו רעות, המובאים בקולה שלה, חלקם קשים וחשופים מאוד.
זה לא היה קשה מדי?
"בעיניי החשיפה הזוגית מאוד משמעותית, כי היא מציבה במרכזה את הפיצול שמתרחש בין האופן שבו גברים חווים דרמה משפחתית, לבין האופן שבו נשים חוות את הדרמה הזאת. והשיחות האלו מציפות מורכבות זוגית ומציגות נקודת מבט נוספת על הגבריות. בלי השיחות הללו הסרט מאוד חסר.
"מעבר לכך, אני חושב שהשיחות מאפשרות לחברה להבין את המחירים שגברים משלמים בתוך חברה מוסללת. הרי כל סיפור הגבריות הוא סיפור של הסללה, גם סיפור הנשיות, כמובן, אבל לא מדברים מספיק על ההסללה של הגבריות. אנחנו מתחנכים לתוך חברה שמצפה מאיתנו להתנהג באופן מסוים. היום המצב הרבה יותר טוב אבל עדיין, התחנכנו על כך שצריך להדחיק את הרגשות ולהיות 'קול', ונוצר תהליך של הכחשה או הדחקה. אין שפה שיכולה להביע רגשות. השפה הזו, של לדבר את הרגש או לקרוא לו בשם – לא קיימת, היא לא ראויה ולא לגיטימית. ואנחנו מתחנכים וגם מחנכים ככה, בין אם זה שירי הילדים, בבית ספר, כשהעולם הגברי הוא מי מנצח בספורט ומי יותר חזק ומי כובש יותר בנות, ובוודאי בצבא ששם אתה נדרש להיות גיבור ולא לפחד".
והתוצאה?
"כל הדבר הזה מייצר אצל רבים מאיתנו חוסר בשפה רגשית. אסור להיפגע. ומה קורה כאשר אין מקום לבטא כעס או לקרוא לכעס בשם? זה הופך להיות זעם. ומה קורה לפחד שאין לו ביטוי? הוא הופך להיות חרדה. והדבר הזה מייצר סוג של ניכור. ניכור פנימי בינך לבין צבעים שקיימים בתוך הנפש שלך.
"אני חושב שמה שבא לידי ביטוי בסרט הוא במידה רבה קריסה לתוך הדימוי הגברי. גברים רוצים להיות במקום מסוים, וכיוון שהם נאמנים למקום הזה ולא מוכנים לתת ביטוי לצבעים אחרים או לרגשות, הם משלמים מחיר של בדידות ואלימות, ולפעמים נפילה חזקה לדיכאון עמוק. אני חושב שבשיחות עם רעות היא בעצם פונה אליי ואומרת לי 'תשמע, יש עוד צבעים שאתה צריך לראות בעצמך. אתה יכול להגיד שאתה לא בסדר, ואתה יכול להגיד שאתה מפחד וזה בסדר להגיד את זה'. ומצד שני אני אומר לה שבמסע הרגשתי שאני יכול להיות מי שאני. בעצם יש כאן דיאלוג כפול – זו לא רק האישה שאומרת לגבר 'אני אלמד אותך איך להרגיש', זה גם הגבר שאומר לה 'כשאני שותק – ככה אני מרגיש, זאת הדרך שלי להתמודד'".
יש פה דיסוננס, כי מצד אחד אתה רוצה שהיא תבין שככה אתה מתמודד ומצד שני אתה קורא ליצור שפה אחרת.
"זה לא דיסוננס, זה גם וגם. אם אני שותק והחברה מבינה שזה האופן שבו אני מביע חרדה או פחד, והיא נותנת לגיטימיות לשתיקה, אז הגבר יבין שיש מקום לשתיקה, וזה יאפשר לו להתבונן במה שעובר עליו ולבטא את זה במילים. והאלמנטים האלה יכולים להפוך את הגבר למודע יותר לעצמו, ואת החברה למודעת הרבה יותר למנעד הרגשי של הגבר, וכתוצאה מכך לעשות מהלך שהוא בעצם תיקון עולם".
איך זה בא לידי ביטוי בהתמודדות שלך עם המחלה?
"אספר לך על שיחה שהייתה לי עם אחד האבות, שהפכנו לחברים טובים במסע הראשון. בסוף המסע הוא אמר לי 'אתה צריך עכשיו להיות אבא חזק. אתה תוביל את הרופאים ואת בית החולים, תבקש בדיקה על כל דבר'. ואני רק לא רוצה בדיקות, לא רוצה לדעת. אבל הוא מתעקש: 'אתה עכשיו צריך להילחם על החיים של הילד שלך, אתה צריך לקום ולהיות סופרמן ולהילחם, זה התפקיד שלך'. הוא אשכרה נזף בי. וזה דווקא עורר אותי, גרם לי לצאת מאוד מחוזק מהטיול הזה. ההבנה של הסיפור הגברי יחד עם השיחה הזו עוררה אותי לומר לעצמי, עכשיו אתה לוקח את התפקיד. כן, זה נשמע פרדוקס".
למה זה פרדוקס?
"כי בסופו של דבר מה שעורר אותי זה גבר שאמר לי להיות גבר. הוא אמר 'זה נחמד שאתה חי בתוך הסיפור של ההסללה והרגש, אבל יאללה, עכשיו הזמן לעשות'. אבל עובדה שלא הצלחתי לעשות את זה לפני כן. דווקא כשנתתי לשפה הפנימית לדבר, לעכל את כל מה שמתרחש, דווקא הקריאה הזו אפשרה לי 'להיות גבר', כי אני לא מפחד גם להיות גבר, אבל גם להיות גבר פגיע. בעיניי התוצר המושלם זה גבר שמסוגל לדבר את שתי השפות ומסוגל להיות בשתי השפות האלה, והוא יכול להיות גם וגם. וברגע שאתה גם וגם, אפשר גם לרוץ קדימה ולהיות גבר אבל גם אחרי זה לא להיכנס לדיכאון כתוצאה מהלהיות גבר הזה. אפשר להמשיך לנהל חיים מאוזנים".
לאבות שאתה מראיין במהלך הסרט היה קל להיפתח אליך, הם רצו את זה?
"אני חושב שלא היה כמעט אף גבר שסירב לדבר איתי. כולם הזדקקו לשיחה שתאפשר להם רגע לדבר על הדברים, וזה שהם ישבו מולי במלון ודיברו עזר להם מאוד. היה אבא אחד, השיחה איתו לא נכנסה לסרט, שהילד שלו התמודד עם מחלה מאוד קשה, ובטיפול הראשון אשתו התפרקה בבית חולים. הרופאים אמרו לו 'מעכשיו היא לא באה. רק אתה'. ובמשך שנתיים היא בבית והוא לבד בבדיקות, בתיאומים, באישפוזים, בטיפולים הכימותרפיים – רק הוא. והוא סופג את כל מה שקורה במחלקה, הילדים שהולכים לעולמם, הוא ראה את הכול אבל לא סיפר לה.
"כל סיפור הגבריות הוא סיפור של הסללה. אנחנו מתחנכים לתוך חברה שמצפה מאיתנו להתנהג באופן מסוים. היום המצב הרבה יותר טוב אבל עדיין צריך להדחיק את הרגשות ונוצר תהליך של הכחשה"
"ואמרתי לו בריאיון 'אבל זה קשה', ואז הוא מתחיל לבכות. הוא אומר לי 'שנתיים לא בכיתי, אף אחד לא שאל אותי את השאלה הזאת. אני עכשיו קולט שמעולם לא דיברתי על זה שבחודש שעבר בלילה אחד מתו שלושה ילדים במחלקה. לא דיברתי על זה עם אף אחד'. ואיך שהוא בוכה הוא מסתובב ואני מצלם לו את הגב, כי זה מה שגברים עושים כשהם בוכים, מסובבים את הגב, וזה היה נורא חזק. הטיול אפשר לו להרגיש בנוח ולדבר על זה. זו מין אחווה גברית שיכולה לאפשר לגברים להרגיש או להיות מה שהם, בלי החברה או המשפחה או הקהילה שמצפה מהם להיות משהו מסוים".
תיקון עולם
היום איתי כבר לא זקוק לטיפולי כימו בבית החולים, אלא מקבל כדורים בבית. "זה גידול שנשאר וצריך לשמור עליו שלא יגדל, אבל ברוך ה' הוא יכול ככה לחיות עד 120. היום הוא רואה שישית מבנאדם רגיל, אבל הוא מתמודד עם זה בצורה בלתי רגילה. אשתי תמיד מנתחת את זה ואומרת שיש שני סוגים של ילדים שיוצאים מטיפולים כימותרפיים – או שהם מרגישים שהם נורא זקוקים לעוד דברים, או שהם יוצאים מהטיפולים רק עם רצון לתת ולהעניק. איתי יצא על הצד הזה והוא ילד עם נתינה אדירה. הוא כל היום חושב עליך, הוא קודם כול מרגיש אותך".
כמו הסרט הנוכחי, גם הקודם עוסק בחייו האישיים והמשפחתיים של רייז. "יש משהו במקומות העמוקים בנפש שנורא מעניינים אותי. אני מאוד מהר צולל לשם, כל ריאיון מגלה רבדים חדשים. אני חושב שבכל סרט שאני עושה תמיד אשאף שהיצירות יהיו עמוקות, גם אם זה, נאמר בעדינות, לפעמים מאפשר לרייטינג לא להיות מאוד גבוה, אני נאמן לזה".
עוד עשר שנים, 15 שנה, כשתסתכל אחורה, הסרט הזה יהיה במקום שונה ביצירה שלך בגלל שהוא בא ממקום אישי?
"זה הסרט הכי חשוף שלי, היה לי מאוד קשה להוציא אותו. גם ברמה המשפחתית זה לא היה פשוט, בסופו של דבר אתה חושף זוגיות וילד וגם התמודדות אישית. הרגשתי שאני צריך לחשוף את עצמי, כי תמיד היה לי קל לחשוף את העומק של אחרים, אבל זו לא הסיבה שעשיתי את הסרט. הוא נבע מתוך דרמה משפחתית, שהרגשתי שהיא מספרת דרמה יותר רחבה והיא חשובה לחברה הישראלית.
"בחברת השפע שלנו אנחנו מחפשים משמעות לחיים. אני חושב שמה שמניע אותי בכלל ביצירה זו תחושה של שליחות ותיקון עולם. יש כמובן המון דברים אגואיסטיים ביצירה, ואני לא מתכחש לזה בכלל, רצון לעשות סרט ולקבל הצלחה ולקבל מחיאות כפיים, כתבה בעיתון, אבל יש לזה מחירים כבדים. מחיר החשיפה פה הוא כבד. ואני חושב שרק סרטים חשופים הם סרטים חזקים.
"תמיד אעשה רק דברים שאני מאמין שהם בעלי חשיבות לעולם הזה, שמביאים תיקון עולם, שאני קם בבוקר ומרגיש משמעות ושליחות וחשיבות גדולה במה שאני עושה. הסרט הזה שואף לחדש משהו בהתמודדות הגברית עם דרמה משפחתית, לשים זרקור על עולם עמוק יותר שיאפשר גם לגברים, גם לנשים וגם לחברה לראות את הדברים בצורה עמוקה יותר, וכתוצאה מזה לפתח רגישות או מודעות. הרי בסופו של דבר מהו אדם יוצר? הוא לא ממציא, אלא מי שחושף משהו חדש בתוך העולם ומאיר אותו בנקודת מבט אחרת".
