אין חדש תחת השמש, אמר שלמה המלך, דקות ספורות לפני שצילם סלפי שיהפוך אותו לדמות אנימציה מסרט של פיקסאר. אוקיי, אז אולי זה לא היה בזמן של שלמה המלך, שהסמארטפון שלו מן הסתם היה טיפה פחות מתקדם. אבל הקריזה החדשה של להפוך תמונות סלפי ממוצעות לתמונות חמודות וכיפיות שלנו, הטכנולוגיה הזו שבהינף אצבע הייתה יכולה לגרום ליוסף סטלין להיראות כמו הסבא החביב בסרט על התבגרות וכאבי היציאה מהבית, באמת מרגישה מוכרת.
לפני האנימציות היה לנו הטרנד הקצר (שכנראה עוד ישוב בענק) של להנפיש תמונות ישנות ואפילו לגרום לאנשים שבהן לשיר "נומי־נומה" או קלאסיקה מוזיקלית אחרת. לפני זה, היו צילומי סלפי מחליפי מגדר. לפני זה, הסלפים המזקינים. עוד ועוד טרנדים שכולם תמיד מתחילים באיזו אפליקציה רוסית רנדומלית שאם היא הייתה בסטה בשוק היא הייתה זאת שכל התיירים מתרחקים ממנה כי המוכר מפחיד והמוצרים נראים מזוהמים. הבסטה הזו שרק הרציניים ביותר, אלה שהיו משחקים שש־בש ברחובות עוד כשהרומאים שלטו בירושלים, אלה שאומרים שלום לכל אחד ברחוב כאילו נלחמו איתו בצלבנים, מעיזים לקנות בה. עד שיום אחד מתגלה הסוד שהמוצרים שלה הם הטובים ביותר, ופתאום כל ערבה פרידמן נוסעת אליה מפתח־תקווה כדי לעמוד בתור לשם הכבוד לרכוש גם היא את המוצר המפתה, שיש סיכוי טוב שגם יהרוג אותה, או לכל הפחות שהמוכר יגנוב לה את הארנק.
כי כמובן, כמו שבכל פעם צומח לו טרנד חדש מבוסס אפליקציה רוסית, סינית או צפון־קוריאנית, כך גם בכל פעם ופעם תגיע האזהרה שתשבית את כל השמחות: האפליקציה הזו היא לא סתם בידור חביב, יזהיר כתבנו לענייני הפחדות זולות, אלא תוכנת ריגול של פוטין או של קים! אתם חושבים שאתם מצלמים סלפי שהופך אתכם לדמות דיסני חביבה, אבל בעצם אתם מוסרים את כל הפרטים שלכם לאנשים שאוכלים מסמרים לארוחת בוקר וגונבים את הזהות שלכם לארוחת ערב! למה לא לזרוק את הארנק שלכם ברחוב וזהו? לפחות ככה יש סיכוי שתכירו את מי שימצא אותו.
וחשבתי לעצמי – מה בעצם ההבדל. הרי תכל'ס, כיום כולם גונבים לנו את המידע. הם אפילו לא גונבים לנו אותו, הם לוקחים לנו אותו בהסכמה כשאנחנו מקליקים כמו רובוטים על תנאי השימוש במכשירים ובתוכנות שלהם, מנסים להיפטר כמה שיותר מהר מהמסמך הטורדני כדי שנוכל סוף־סוף לקבל את המנה הבאה של דופמין שהמוחות הנרקומניים שלנו כה נזקקים לה. בין גוגל לפייסבוק למיקרוסופט לאפל לטוויטר לטיקטוק – כל שביב מידע אישי שלנו כבר מזמן עבר בוטים וניתוחים אלגוריתמיים ושמור בחוות שרתים בשלל נקודות ברחבי הגלובוס. אז למה בכל זאת נמנעתי מלהוריד את האפליקציה ולהצטרף לחגיגה?
התשובה, כנראה, היא שיש הבדל בין גניבה ממוסדת לשוד אקראי. כן, הגוגל פיקסל 5 החדש־דנדש שלי (תקנאו) כנראה כבר מכיר אותי טוב יותר מהמשפחה שלי, אבל לפחות את מערכת היחסים הזו אני מכיר. אני יודע מיהם גוגל, יודע שכנראה הם יודעים עליי הכול, אבל יודע גם שלאף אחד שם לא אכפת ממני בכלל. המידע הזה משמש למכור לי פרסומות, לדייק תוכן שמוצע לי ואולי גם נמכר לצדדים שלישיים שאני פחות מתלהב מהם אבל עדיין לא חושש מהם יותר מדי.
מצד שני, האפליקציות המסתוריות האלה שמיוצרות איפשהו בין סיביר לשנג'ן מפוקפקות הרבה יותר. אין לי מושג מה הבוריס התורן שסיים כמה שנות לימודי תכנות והחליט להפוך לכייס זהויות הולך לעשות עם המידע שהוא שלף לי מהטלפון רגע אחרי שגיליתי שבאנימציה אני נראה כמו העוזר הוורוד של היידיס בהרקולס (אגב, הדמות הכי טובה בסרט). אולי בשבוע הבא אקבל מייל מהאקרים אוקראינים שיודיעו חגיגית שהשתלטו לי על החשבונות וידרשו כופר תמורת השבתם?
לא, חברות וחברים, אני אוותר על עיוותי הסלפים שלכם. את המידע שלי יראו רק השב"כ ועמק הסיליקון.
