ואני רק רציתי לשיר

עוד לפני הגל הראשון של מגפת הקורונה, ששלח את כולנו להתכנס בבתים במשך חודשים ארוכים, היוצר והזמר יושי נכנס להסגר. זה קרה אחרי שהחליט לעזוב את לימודי הרפואה רגע לפני הסוף, ולהתמסר לחלוטין לאהבתו הראשונה – המוזיקה. "נכנסתי לחדר הזה שאנחנו יושבים בו", הוא מספר באולפן ההקלטות שלו, "ופשוט לא יצאתי ממנו. מבוקר עד ערב. כתבתי וניגנתי. והאלבום פשוט יצא ממני, בבת אחת".

בעצם היית בבידוד מרצון?
"אני אוהב לעבוד עם אנשים ולא מגיע עם איזו אג'נדה שאני חייב לעשות הכול בעצמי, אבל הרגשתי שאני חייב לצלול לתוך זה, ושאם אני צולל – אני לא יכול להזמין אף אחד לבוא לצלול איתי. אז ישבתי פה, מול הפסנתר והגיטרות והתופים, ועשיתי הכול לבד. וכשהקורונה הגיעה אני כבר הייתי מורגל בהסתגרות – והאלבום כבר היה מוכן".

העבודה האינטנסיבית השתלמה. הסינגלים ששוחררו לרדיו מתוך אלבום הבכורה שלו "זרים מכירים", נכנסו לפלייליסט של גל"צ ושל רשת ג', הגיעו למקומות ראשונים במצעדי ההשמעות, ואחד מהם "אין מספיק זמן", התברג ברשימת עשרת השירים הוויראליים של יישומון המוזיקה "שאזאם". גם סיבוב ההופעות שלו שיצא לדרך לא מכבר נוחל הצלחה.

נסעתי ללוות בנגינה ידידה במבחנים ללהקה צבאית, ואחד הבוחנים היה רמי קלינשטיין, שהיה ממש הגורו שלי מבחינת נגינה על פסנתר. כשחיכינו לתשובות רמי אמר לי "אתה חייב לבוא להיבחן בשנה הבאה בעצמך" מבחינתי זה היה כמו ציווי

העזת לחלום על הצלחה כזו?
"אני קורא לעצמי אופטימיסט חסר אחריות. למעשה, באותה נקודת זמן, עמדו בפניי שתי אופציות – או שזו תהיה תקופה שחורה, או שזו תהיה תקופה שבראייה לאחור אדע שהסתגרתי ויצאתי עם משהו שאני גאה בו. בחרתי באופציה ב'. אני לא יכול לשבת פה ולהגיד שלא חלמתי שזה יקרה, וגם לא יכול להגיד שידעתי בביטחון שכן, שניהם לא נכונים. אבל משהו בפרויקט הזה, מרגע שהדברים הסתדרו במקום, מנטלית, פנימית – זה לקח עשור שלם – ידעתי שהוא פשוט נכון. מרגע שנכנסתי לחדר הזה ידעתי שכל הקולות החיצוניים שליוו אותי במשך החיים וחלחלו פנימה לא רלוונטיים, והדבר הכי חשוב זה הקול הפנימי שלי".

שאומר מה?
"מבחינתי זה הכיף, ליהנות מהדרך. אם אני נהנה מהדרך – אני במקום הנכון. ואם אני עושה משהו ולא מת על זה אבל חושב שאחרים יאהבו – אז אני לא במקום הנכון".

"שנאתי כל רגע"

יושי, או בשמו המקורי יוחאי בלום, בן 38, נולד וגדל בנצרת־עילית (היום נוף הגליל) במשפחה שהוא מגדיר כ"לא מוזיקלית" – אם מורה ואב הנדסאי מכונות. "תמיד קינאתי בילדים שגדלו עם מוזיקה בבית. בילדות למדתי פסנתר ושנאתי כל רגע, ולמדתי ג'אז ושנאתי כל רגע. רק כשגיליתי שאפשר לנגן שירים – ולמדתי את זה מספרים של שירים יותר מאשר מתקליטים ומדיסקים – התאהבתי במוזיקה".

יושי שולף ספר תווים מהוה עם הקדשה מהמורה הראשון שלו למוזיקה, זאב דרוקר, שנפטר לפני מספר חודשים. "הוא אהוב חיי, והוא זה שלימד אותי את הבייסיק. מהספרים האלה, עוד לפני שהכרתי את השירים בביצוע המקורי, ניגנתי אותם בעצמי. זה היה בית הספר שלי, וככה התאהבתי בשירים. בדרך הזו הכרתי גם את מתי כספי, כי זה לא משהו ששמעו אצלי בבית".

ובאמת שומעים את ההשפעה של מתי כספי באלבום שלך.
"נכון. יש לי לא מעט השפעות אחרות, רובם אמנים ישראלים, אבל מתי הוא ללא ספק האבא המוזיקלי שלי".

הוא יודע מזה?
"לא נראה לי".

ולמרות אהבת הילדות שהלכה וגברה למוזיקה, עברו שנים ארוכות עד שהתחיל להאמין בעצמו כמוזיקאי. אחת מאבני הדרך הראשונות היו כשהגיע לכיתה י"א, וידידה שלמדה שנה מעליו והייתה זמרת, ביקשה ממנו ללוות אותה לאודישן שלה ללהקה צבאית. "נסעתי איתה לתל־אביב, לנגן, ואחד הבוחנים היה רמי קלינשטיין, שהיה ממש הגורו שלי מבחינת נגינה על פסנתר. ביצענו שם מולו שיר שלו, את 'עטוף ברחמים'. כשחיכינו לתשובות הלכתי לשירותים, ופתאום רמי נכנס ואומר לי 'אתה חייב לבוא להיבחן בשנה הבאה בעצמך'. מבחינתי זה היה כמו ציווי".

ובאמת בשנה שלאחר מכן, כפי שציווה רמי, התייצב יושי בפני הבוחנים. "כשאתה גדל בנצרת־עילית, אתה אפילו לא יודע שקיים דבר כזה להקה צבאית, זה בכלל לא היה במרחב התודעה שלי", הוא מספר, "ואני מגיע לשם וכולם פסנתרנים עם כפפות מיוחדות ששומרות על הידיים, ומכירים את הבוחנים והגיעו מתיכונים כמו 'אלון' ברמת־השרון או 'תלמה ילין' או 'מטרו'. הם נראו כל כך בטוחים במקום שלהם. ואני מהמכללה למוזיקה בעמק יזרעאל, ובכלל לא בטוח אם אני אפילו הכי טוב בה".

אבל גם כאשר עבר את המבחן והתקבל ללהקה, הספקות העצמיים לא פסקו. "כל הזמן שאלתי את עצמי אם אני טוב מספיק. כנראה הייתי צריך את לעשות את הסיבוב שלי כדי לדעת".

רגל אחת בקמפוס

הסיבוב של יושי עובר, בין היתר, בחוג למדעי הרוח באוניברסיטת תל־אביב. כיום הוא אוחז בשני תארים בפילוסופיה, שאותם סיים בהצטיינות.

זה מסלול לא שגרתי, מלהקה צבאית ללימודי פילוסופיה.
"גם כילד היו לי המון תחומי עניין. מאוד אהבתי לנגן ורקדתי בלהקת מחול, ובמקביל גם מאוד אהבתי מתמטיקה ופיזיקה. כשהשתחררתי מהלהקה, אחד מהמוזיקאים המילואימניקים שלנו שאל אותי מה עכשיו. אמרתי לו שאני לא יודע, שאני עדיין גר בצפון ושעוד אין לי עבודה. והוא נתן לי עצת זהב: קודם תעבור לתל־אביב, קח איתך את הפסנתר, תקום בבוקר ותנגן. משם העבודה כבר תבוא. ובדיוק כך היה".

אנשים כתבו לי בסבב הלחימה האחרון, שהם גרים בעוטף עזה וברחו לצפון בגלל הטילים, והם שומעים בלופ את השיר "אין מספיק זמן" בגלל המילים "תן לחזור הביתה, בלי לחשוב על מה שאבד". וזה השיר מבחינתם. אז מי אני שאגיד להם שזה בכלל שיר על אהבה?

מהר מאוד העבודות החלו לזרום, ויושי מצא את עצמו מתחיל לעבוד בתעשייה וללוות אמנים בנגינה. במהלך השנים ליווה את עילי בוטנר, מוקי, קובי אפללו ושי גבסו. "ובכל זאת הרגשתי שאני לא טוב", הוא מודה, "ממש תסמונת המתחזה, תחושה שתיכף אני נחשף כפייק. והתחלתי לחפש מורה שיעזור לי. ואז מצאתי מורה מדהים ששינה לי את החיים. הוא לימד אותי מוזיקה בצורה לא שגרתית, בצורה של פירוק לגורמים, בצורה של גישה מתמטית. וזה התאים כי הרגשתי שהמפתח שלי לאמת הוא לא במסלול הרגיל. ומה שקרה זה שבפועל ניגנו 20 דקות ודיברנו 40. לימים אני יודע שבעצם למדנו פילוסופיה. זו הייתה התקופה המשמעותית בחיי, עם חוויות רוחניות מאוד עמוקות. אני חושב שהמפגש איתו למעשה שם אותי על המסילה שהובילה אותי לחיים שאני חי היום, אל הייעוד שלי.

"כילד שגדל בנצרת־עילית, את המילה פילוסופיה הכרתי רק מדאחקות. בכלל לא ידעתי שיש באמת דבר כזה, ובקלות הייתי יכול לפספס את המסילה הזו. אז בתקופה של השיעורים לקחתי מחברות והתחלתי למלא אותן במחשבות שלי, זרם תודעה שלא נפסק שנים. זה היה וואו. ויום אחד נכנסתי לסניף סטימצקי בנצרת־עילית, וניגשתי למדף ספרי הפילוסופיה. פתחתי ספר אקראי, ואני זוכר שלא האמנתי שכל מה שחשבתי וכתבתי, החיפוש הזה אחר מהויות – מישהו כבר חשב על זה".

מכאן הדרך ללימודי פילוסופיה באקדמיה היה קצר. "בנאיביות האופיינית לי פשוט התייצבתי בשערי האוניברסיטה. זה אפילו לא היה יום פתוח. מתברר שזה בכלל היה יום חופש, ואפילו סטודנטים לא פגשתי. אבל מרגע שהרגל שלי דרכה בקמפוס – הרגשתי בבית. אני זוכר שראיתי את השמות של הקורסים 'חקר התודעה', 'בעיית התודעה', וידעתי – זה מה שאני רוצה".

ובתקופה הזו, איזה תפקיד המוזיקה מקבלת בחיים שלך?
"כל הזמן הזה אני מנגן עם אמנים. בתקופה הזו זה היה עם עילי בוטנר, בסיבוב ההופעות המצליח של 'שווים' עם רן דנקר, ואנחנו לא מפסיקים להופיע. כלומר המוזיקה ממשיכה להיות שם כל הזמן. פה ושם גם כתבתי שירים. פנתה אליי משפחה שכולה, וביקשה שאכתוב שיר לזכר הבן שלהם גיא חסון, שנפל במלחמת לבנון השנייה. ואז עלתה השאלה מי יבצע אותו, והצעתי להם שיפנו לאיזה אמן שגיא אהב. הם פנו לגידי גוב – והוא הסכים. אז יצא שאת השיר הראשון האמיתי שכתבתי ביצע גידי גוב. זה היה רגע משמעותי, אבל אני לא התעכבתי על זה. הרגשתי שזה לא היה הבית שלי. הבית שלי אז היה הפילוסופיה".

עד שכבר לא.
"לקראת סוף התואר השני הבנתי שההבטחות שהפילוסופיה הבטיחה לי אולי לא יקוימו. שלא אמצא את התשובות למה שחיפשתי. לאורך כל חיי, כמו בחוג לפילוסופיה, הייתי עוף מוזר. אני בנאדם שמאמין שיש דבר כזה אמת. אבל באקדמיה יש משהו שכל הזמן רוצה לפרק את האמת. הגענו למשהו? עכשיו נכתוב מאמר ונפריך את זה. וזה לא מעניין אותי, אלה לא החיים שאני רוצה".

בלי פחד, בלי כבלים

וכך מצא יושי את עצמו בצומת הדרכים הראשון בחייו. "עד אז לא שאלתי את עצמי בעצם מה אני אהיה כשאהיה גדול. אף פעם לא הבנתי את האנשים שעצרו לחשוב, ופתאום נהייתי אחד מהם. אז בנקודה הזו בזמן האופציות שלי היו לא טובות – ידעתי שאני לא רוצה להמשיך עם הפילוסופיה, ומצד שני לא רציתי לחזור רק לנגן, ולא ראיתי בזה ייעוד.

"ויום שישי אחד ישבתי עם חבר שלי, הסופר יניב איצקוביץ' (מחבר הספרים 'תיקון אחר חצות' ו'אף אחד לא עוזב את פאלו אלטו', קמ"מ), שהיה המרצה שלי בבית הספר לפילוסופיה. ואני שואל אותו 'מה אני עושה?' והוא נתן לי עצת זהב ואמר לי: 'אחי, עזוב הכול ותפנטז. לך הכי רחוק, אין שום דבר בעולם, מה אתה רוצה לעשות. בלי פחד, בלי כבלים'. והתשובה שלי הייתה שהייתי הולך לבית ספר לרפואה".

למה דווקא רפואה?
"כי זה מקצוע שבו אתה עובד עם קולגות חריפים, אתה פוגש מטופלים ונוגע בהם. זה משהו שעושה שינוי אמיתי בעולם. ישנו גם הפן של מחקר שאני מאוד אוהב. זה גם מקצוע שאתה לומד בו כל הזמן".

שבועיים אחרי השיחה ההיא ניגש יושי לפסיכומטרי, והתקבל לבית הספר לרפואה. "ובמקביל ללימודים המשכתי להופיע, זה היה אז עם מוקי בסיבוב ההופעות הסופר־מצליח עם 'ילד של אבא'".

יש מספיק שעות ביום?
"שם כבר זרקתי יותר, לא התייצבתי לכל השיעורים והייתי לומד הרבה לבד. וזה היה מהמם, מדהים. אם לא היה לי כיף לא הייתי שם. זה מה שמוביל אותי בחיים. אני מסתכל על הילד שלי בן השש, ומה הוא רוצה? לעשות כיף כל היום. והוא צודק. אני לא מקבל את זה שיש זמן לכיף וזמן לדברים אחרים. הזמן הוא תמיד לכיף, פשוט צריך לסדר את החיים ככה".

ובכל זאת עזבת גם את הרפואה.
"היה לי כל הזמן סיפור בראש, שהרפואה תעשה באיזשהו שלב פייד־אין, והמוזיקה תעשה פייד־אאוט, הרי לא הרגשתי שהמוזיקה היא ייעוד מבחינתי. וחיכיתי לרגע הזה. אבל זה פשוט לא קרה, לא הייתי מסוגל לעשות את הפייד־אאוט הזה למוזיקה. ולא סתם למוזיקה, לליווי האמנים אולי כן יכולתי לעשות, אבל לא יכולתי לעשות את זה לזרע שנטמן אז, בשיר שכתבתי לגידי גוב, ושעכשיו פתאום נבט".

הפרח הראשון

וכך עזב יושי סופית את האקדמיה, ונכנס לאולפן ההקלטות. התוצאה היא "זרים מכירים", אלבום המכיל עשרה שירים שעוסקים בזוגיות, אהבה והחוויה הישראלית, ומצליחים לשלב בכישרון בין נוסטלגיה ישראלית לבין הפקה עכשווית. "שנים הרגשתי שאני פייק, שאני לא באמת מוזיקאי, ופתאום הכול התחבר לי בנפש. הבנתי שבשירים יש לי מה לתת. זה היה כמו בספרי הילדים שמנסים לברוח מהבית – אבל בעצם נמצאים בבית כל הזמן? ככה אני והמוזיקה. פתאום גיליתי שהדבר הזה שאני עושה על הדרך בעצם היה הבית כל הזמן, או לפחות ליד הבית".

הבית הפיזי של יושי נמצא כיום בתל־אביב, לא רחוק מאולפן ההקלטות. הוא נשוי ואב לשניים – הבכור בן שש, הקטנה בת שנה וחצי. "הייתי רוצה להיות המוזיקאי הזה שמספר שמילדות הוא רצה לכתוב שירים, או שידעתי מילדות שאני רוצה להיות רופא. אבל זה ממש לא המקרה שלי. והיום אני מבין שזה בסדר. שזה מי שאני".

השיר הראשון שכתב היה "זרים מכירים". "זה בעצם הפרח הראשון שנבט מהזרע שנשתל כמה שנים קודם. וברגע שהתיישבתי מול הפסנתר, והשיר פשוט יצא ממני, הבנתי שזה נכון. וידעתי שכך ארגיש בכל רגע שיהיה נכון בדרך הזו".

אז אתה לא המקרה הקלאסי של אמן שכותב המון שנים למגירה. למעשה התחלת מאפס.
"התחלתי מאפס גם מבחינת תעשיית המוזיקה. כי כשאני מוציא שירים לרדיו לא מעניין אף אחד שניגנתי פעם עם אמנים, זה מקצוע אחר. כמו שאני מגלה היום שעולם ההופעות זה מקצוע אחר. כשאתה עולה לבמה, את אף אחד לא מעניין שאתה מצליח ברדיו".

איך הייתה הפעם הראשונה על במה כזמר?
"הייתי רוצה לספר את הסיפור הקלאסי ולהגיד שזה היה מהמם. אבל זה לא היה ככה. הרגשתי מאוד בבית. אני זוכר שעמדתי מאחורי הקלעים והקהל מוחא לי כפיים כדי שאעלה, ואני לא מתרגש. כלומר, מתרגש – אבל מרגיש כאילו אני עושה את זה מאז ומתמיד. וזה היה ככה גם בהופעות הבאות שלי. אני בשוק מכמה זה נראה לי טבעי, וכל כך שמח שהגעתי לזה. אני לא בהיי ולא באקסטזה, אני מרגיש עם רגליים על הקרקע, כאילו זה פשוט חלק טבעי מהחיים שלי".

מרגע שהדברים הסתדרו במקום, מנטלית, ידעתי שהפרויקט פשוט נכון. מרגע שנכנסתי לחדר ההקלטות ידעתי שכל הקולות החיצוניים שליוו אותי במשך החיים וחלחלו פנימה לא רלוונטיים, והדבר הכי חשוב זה הקול הפנימי שלי

ואפרופו רגליים על הקרקע, מה יקרה כשיגיעו מעריצים, כשיבקשו ממך סלפי ברחוב?
 "כותבים לי המון ברשתות, אז במובן הזה זה כבר חצי התחיל, וזה קטע. זה מרגש מאוד, שהמוזיקה שלך מגיעה לאנשים ונוגעת בהם. כל הילדות אתה שומע אמנים ברדיו שאומרים 'הוצאתי את השיר והוא כבר לא שלי', מכירה את הקלישאה הזו? וזה תמיד נשמע לי בדיוק ככה. קלישאה, חרטא. ופתאום זה קורה לך. אתה כותב את השירים, ואתה בטוח שאתה יודע על מה הם, ופתאום אתה מבין שאתה ממש לא יודע על מה הם".

זה קרה לו במיוחד עם השיר "אין מספיק זמן", שזכה גם לקליפ יפהפה, פרי שיתוף פעולה עם הצלם אלכס ליבק. "השיר הזה נכתב כשיר אהבה קלאסי, ויצא לי שיר שאומר שאם אהבה היא כל כך מדהימה, אז הדבר היחיד שאתה צריך זה עוד זמן. עוד חיים שלמים עם האהבה הזו. כשנכנסתי להקליט את השיר, התבלבלו לי המילים ובפזמון יצאו לי בפוקס 'תן לחזור הביתה, בלי לחשוב לרגע על כל מה שאבד'. זו ממש הייתה טעות בהקלטה, אבל החלטתי להשאיר את זה ככה.

"ואז אנשים כותבים לי בסבב הלחימה האחרון, שהם גרים בעוטף עזה וברחו לצפון בגלל הטילים, והם שומעים בלופ את השיר בגלל המילים האלו, 'תן לחזור הביתה, בלי לחשוב על מה שאבד'. וזה השיר מבחינתם. אז מי אני שאגיד להם שזה בכלל שיר על אהבה?"

בין ההשפעות המוזיקליות המשמעותיות ביותר עבורו, יושי מציין מלבד מתי כספי, את המלחינים נעמי שמר ויאיר רוזנבלום, ומחווה שהקליט לרוזנבלום קיבלה מבחינתו טוויסט מפתיע. "'על כפיו יביא' זה שיר שלא הכרתי אותו בביצוע המקורי", הוא נזכר. "היה לנו בבית דיסק כפול עם שיריו של יאיר רוזנבלום, והסתתר שם הביצוע של רבקה זוהר עם התזמורת הפילהרמונית. זה אחד הדברים הכי יפים ששמעתי בחיי, חלמתי להקליט קאבר שלו, אבל בסגנון שלי, עם נגיעות של היפ הופ ופופ. והוצאתי את השיר הזה בשביל הכיף. ומה שקרה זה שהוא מיד התחיל לתפוס תאוצה בתחנות שבכלל לא ידעתי שקיימות כמו 'רדיו ברסלב', 'רדיו קול פליי' ו'רדיו כאן מורשת'. והתחלתי לקבל סרטונים של אנשים משמיעים אותו באירועים של המגזר הדתי, שכנראה התחבר לשיר בגלל ההתייחסות לירושלים ולאליהו הנביא. ולשמחתי זה לגמרי חי שם, גיליתי שיש עוד אנשים שלא חשבתי שאצליח לגעת בהם – והנה המוזיקה שלי מצליחה".