"החנות שיש בה הכול" היא סדרה על חנות, שבאופן מפתיע – יש בה הכול. והכוונה היא ממש הכול: ממרתף אימים ועד איירובוט. מארנבים ועד ירח. הגיבורים של הסדרה הם העובדים בחנות: מנהל החנות (חי מאור), העובדים במחלקות המוזרות השונות (אפרת בן־צור, עמית אולמן ומוכשרים אחרים) והבוסים, שהם תאומים שוודים (גרייניק ואלתרמן במפגש פסגה), באיזו תמונת מראה מעוותת לאיקאה. העובדים מתמודדים בכל פרק עם סיטואציות משונות שצצות בחנות בגלל קונים מוזרים או בגלל הדינמיקה הפנימית שלהם, שהיא מוזרה לא פחות. אה, והם גם פוצחים בשירה מדי פעם. כי למה לא.
באיזושהי מין אחדות צורה ותוכן, נראה שגם הסדרה עצמה היא סדרה שיש בה הכול – קומדיית מצבים, נונסנס, מחזמר, סאטירה חברתית, דרמה, פנטזיה וסוריאליזם הם רק חלק מהז'אנרים שהסדרה משלבת ביניהם. אבל בניגוד לחנות כולבו שבה מלאי חסר גבולות הוא דווקא עניין חיובי (חוץ מהקטע שבו צריך להכין לחנות קטלוג, כמו שמציין בחכמה אחד הבוסים השוודים), כשזה מגיע לסדרת טלוויזיה הערבוביה המוזרה עובדת דווקא לרעתה. כי נכון, לא תמיד צריך להגדיר כל דבר, אבל הגדרות, כמו תבנית לעוגה, עוזרות לתת לדברים להתגבש יחד. וכאן הדברים פורצי גבולות כל כך שקשה לעקוב אחרי מה הסדרה בכלל רוצה להגיד.
זאת סאטירה חברתית? זה תיאטרון מצולם? זה אמור להיות מצחיק? אחד הדברים המשונים בסדרה, למשל, הוא גישה תיאטרלית מאוד לבימוי, למשל עם דמות של ילדה בת עשר שמגלמת אותה שחקנית מבוגרת. בתיאטרון זה היה יכול לעבור, אבל כאן זה פשוט נראה מאולץ. גם הסוריאליזם שבסצנות השונות היה יכול לעבוד נהדר בהצגת פרינג' קטנה שמראש מכוונת לחוויה אמנותית כמו־חלומית, אבל בגרסה הטלוויזיונית, עם הקִרבה של המצלמה שחושפת את הכול, זה פשוט לא עובד ומאלץ את הצופה לצפות בתצוגה מבאסת של שחקנים טובים.
לא הכול רע, כמובן, ויש גם הרבה דברים טובים בסדרה. החלק המוצלח הוא היצירתיות החיננית שלה. דברים כמו שמות המחלקות ("דברים גדולים מדי", "דברים קטנים מדי'" ו"דברים בגודל הנכון'"), החפצים המשונים שנמכרים שם, כמה מהדיאלוגים והמצבים, ושאר החלקים בסדרה שמייצרים משחקיות ילדית והברקות שנונות שכיף לעקוב אחריהן. הצילום והאסתטיקה עשויים נהדר, וגם השירים לא תמיד רעים, ולפעמים אפילו מרגישים מוצדקים. מדי פרק צצים גם רגעים שגורמים לצופה לפלוט איזו קריאת התפעלות. הבעיה היא שהחלקים האלה לא מגיעים לבדם. היצירתיות מוקפת בטרחנות לא מעטה. השירים לרוב מעייפים והכתיבה מכילה גם רגעים צפויים ומשמימים, יומרנות מיותרת ולא מעט סצנות שיכולות לגרום לצופה תחושה חזקה של מבוכה.
אחרי שנה כל כך מוצלחת לתאגיד, עם סדרות שהצליחו להדביק את כולנו למסך, נראה שזה בלתי נמנע שיהיו גם סדרות מוצלחות פחות. ואם כבר ליפול, אז לפחות עם סדרה כזו שיש כבוד בנפילה איתה, משום שהיא ניסיונית ושונה ומנסה לומר משהו על החברה הישראלית, ולא עוד העתק־הדבק של תוכנית בישול. חבל שהניסיון לא הצליח, וחבל על הרגעים היפים שהולכים לאיבוד בתוך הבלגן הכללי של הסדרה. מה שבטוח שנשארנו סקרנים, כי אחרי הניסיון המוזר הזה, מי יודע מה עוד מחכה לנו בסדרת התאגיד הבאה.