המשלחת הישראלית שתייצג אותנו במשחקי טוקיו המתקרבים צפויה להיות הגדולה בכל הזמנים. קרוב ל־90 ספורטאים יתחרו ב־21 ענפים שונים (בהשוואה, במשחקי ריו ב־2016 התחרו 47 ספורטאים ב־17 ענפים, ד"מ). אחת הסיבות לגודלה של המשלחת היא שהפעם תייצג אותנו נבחרת בייסבול, שמונה 24 שחקנים ותהיה קבוצת הכדור השלישית בכל הזמנים, והראשונה מאז מונטריאול 1976, שמייצגת את ישראל באולימפיאדה. השחקן הבכיר והוותיק ביותר בנבחרת הוא שלמה ליפץ, שחי בשנים האחרונות בניו־יורק, וכבר יותר משלושה עשורים מייצג את ישראל בתחרויות בעולם. "האולימפיאדה היא הגשמת החלום הכי גדול, שלא ידעתי שהוא בכלל חלום", צוחק ליפץ. "כמו רבים גדלתי על האולימפיאדה, אבל על ענפים אחרים ובטח לא על בייסבול. להיות חלק מהאירוע הזה זה דבר גדול ואני בטוח שתהיה חוויה נהדרת".
בטורניר הבייסבול בטוקיו ישתתפו רק שש נבחרות, מה שהופך את ההשתתפות שלנו למפתיעה אפילו יותר. הענף אמנם מתפתח ומתקדם לאיטו בשנים האחרונות, אבל עדיין מתנהל הרחק מאור הזרקורים ורחוק שנות אור מהפופולריות שזוכים לה ענפים דוגמת כדורסל וכדורגל. ועדיין, כל זה לא קרה ביום אחד אלא בתהליך שנמשך כבר עשור, ומוביל אותו נשיא איגוד הבייסבול בישראל, פיטר קורץ. ליבו של התהליך הוא איתורם של שחקני בייסבול אמריקנים ממוצא יהודי וגיוסם לנבחרת, מה שהפך תוך כמה שנים להצלחה גדולה. "מבחינתי מדובר במהלך גאוני שהוא גם ברוח היהדות וברוח הציונות", קובע ליפץ. "כל שחקן שהפך לאזרח גם ביקר בישראל, הוא קשור אליה ומתעניין בה והסיכוי שיחזור הוא גבוה מאוד, בשעה שהוא גם שגריר שלנו בעולם. אנחנו לא המצאנו את הגלגל במקרה הזה, כבר שנים מדינות מאזרחות ספורטאים כדי שייצגו אותן. במכביות האחרונות התקיימו טורנירי בייסבול לנוער ושחקנים כמו דין קרמר, שמשחק כיום ב־MLB (ליגת הבייסבול הבכירה בארה"ב ובעולם, ד"מ), הגיע לארץ עם קבוצת הנוער במכביה, זכה בזהב והפך לאזרח ישראלי. כל זה מעלה את הרמה ונותן השראה לדור הצעיר. כשאני גדלתי לא הייתה לי דמות להעריץ, לא שודרו משחקים בטלוויזיה ולא היה שחקן ישראלי ששאפתי לעשות את מה שהוא עושה. אז נכון, אמריקני בנבחרת אולי לוקח מקום של ישראלי צבר, אבל בלעדיהם לא היינו מגיעים לאן שהגענו".
מחנה פנטזיה
הטורניר הראשון של נבחרת הבייסבול המתחדשת נערך כבר ב־2012. "הוזמנו לשחק במוקדמות אליפות העולם, למרות שלא היינו מדורגים, והפסדנו בגמר הטורניר במיאמי – הפסד צורב ברגע האחרון שלקח הרבה זמן להתאושש ממנו", נזכר ליפץ. "שבעה שחקנים מהסגל הזה היו הבסיס לנבחרת ב־2017, אז זכינו בטורניר בלי הפסד ועלינו לאליפות העולם". באליפות עצמה עשתה הנבחרת את הבלתי ייאמן והפכה לסינדרלה של הטורניר. "במשחק הראשון ניצחנו את קוריאה המארחת, המשכנו לניצחון מול הולנד, הנבחרת החזקה באירופה, והוספנו עוד הישג מדהים ולא צפוי מול קובה", משחזר ליפץ. "זה הוביל גופים כמו ESPN והניו־יורק טיימס לפרסם עלינו כתבות נרחבות. את הטורניר סיימה הנבחרת במקום השישי. הטורניר מומן על ידי ה־MLB ופתאום מצאתי את עצמי משחק במשך חודש וחצי ברמה הגבוהה ביותר האפשרית עם מעטפת יוקרתית של ציוד, הסעות, תלבושות ומלונות פאר. זה היה כמו מחנה פנטזיה בשבילי. ועדיין כשחזרתי לחדר בכל יום בסביבות חצות, המשכתי לעבוד כמה שעות עבור מקום העבודה שלי בניו־יורק".
בספטמבר 2019 נמשך המסע המופלא של הנבחרת, שהגיעה למקום הרביעי באליפות אירופה, וכמה שבועות לאחר מכן זכתה בטורניר הקדם־אולימפי והבטיחה השתתפות היסטורית בטורניר הבייסבול האולימפי. הענף הוצא מלוח המשחקים ב־2012, וחוזר באופן חד־פעמי לטוקיו בשל בקשה מיוחדת של המארחת יפן, שם הוא זוכה לפופולריות גדולה. הדחייה של המשחקים בשנה הפכה, כך נראה, את הנבחרת לחזקה אפילו יותר, עם הצטרפותו של איאן קינסלר, שזכה באליפות ה־MLB עם בוסטון רד־סוקס. הוא יחבור לדני ולנסיה, ראיין לברנווי, טי קלי וג'ון מוסקוט, כולם בעלי רזומה מכובד מאוד בעילית של הבייסבול העולמי. מלבד ליפץ, צפויים לשחק בנבחרת הישראלים אלון ליישמן, טל הראל ואסף לוננגרט. "במשך שנים, כשהייתי בנבחרות שהורכבו ברובן מִצברים, תמיד הייתה תחושה שאנחנו אנדרדוג, לא שייכים, אבל הרוח של הנבחרת היום שונה, והאנשים מאמינים בלב שלם שאנחנו הולכים לזכות במדליה", מצהיר ליפץ. "בייסבול מושתת על היכולת של המגיש, וביום נתון כל קבוצה יכולה לנצח. הוכחנו כבר שאנחנו יכולים לנצח את הנבחרות הגדולות בעולם ואין סיבה שזה לא יקרה שוב".
כשאני גדלתי לא הייתה לי דמות להעריץ, לא שודרו משחקים בטלוויזיה ולא היה שחקן ישראלי ששאפתי לעשות את מה שהוא עושה
במאי האחרון נפגשו שחקני הסגל למחנה אימונים באריזונה. "היה מחנה מדהים – הרגשנו כאילו מעולם לא הפסקנו לשחק והמחנה החזיר את כולנו לתחושה ולהבנה שאנחנו נבחרת ובדרך למטרה חשובה", מתאר שלמה. "הסגל הרחב שלנו מונה 48 שחקנים, שממנו ינופו 24 לפני הטורניר, אבל כולם ימשיכו להתאמן ברצינות עד הרגע האחרון, כי תמיד יכולים להיות שינויים או פציעות".
איך אתה רואה את המקום שלך היום בנבחרת, לצד כול הכוכבים האמריקנים?
"בגיל 41 אני מבין היטב שאני כבר לא הבורג המרכזי שהייתי בנבחרת במשך 27 שנה. ועדיין, מבחינת האימונים והגישה אני שחקן סגל לגיטימי, שרעב לשחק ולא מגיע רק ליהנות מהחוויה. בראש אני עדיין הכי תחרותי שאפשר ואני מקווה מאוד שאזכה לשחק באולימפיאדה".
רעב לספורט
שלמה ליפץ נולד וגדל בתל־אביב וחי כיום בשכונת ויליאמסבורג בברוקלין, עם ארוסתו ועם שלושה חתולים. לעולם הבייסבול נחשף כילד צעיר בזכות ביקורים שנתיים בארצות־הברית. "אמא שלי נולדה בלונג־איילנד והטיולים השנתיים למשפחה חשפו אותי לתרבות האמריקנית ולמשחקי הבייסבול הראשונים שלי", הוא נזכר. "אחרי שנכנסתי לעניין קרובי משפחה היו שולחים לי קלפי בייסבול, שאי אפשר היה למצוא בארץ, ומדי פעם הייתי רואה עם חבר משחק חוזר מה־MLB ששודר בערוץ הלבנוני". ליפץ גם היה חלק מקבוצת הבייסבול הראשונה שהוקמה לילדים בתל־אביב. "ג'רי גלנץ, שייצג את ארה"ב בכדוריד במשחקי לוס־אנג'לס 1984, היה אבא של חבר שלי בכיתה, ויחד עם שי וייס וליאון קלרפלד הקים את הקבוצה הראשונה בתל־אביב. אני זוכר שהלכתי עם דודה שלי לדיזנגוף סנטר להדפיס חולצות לילדים עם הלוגו של הקבוצה. באותה תקופה קמו עוד כמה קבוצות ילדים ברחבי הארץ – במושב צופית, בקיבוץ גזר וברעננה, ששיחקו בהם בעיקר ילידי ארה"ב וילדים של דיפלומטים אמריקנים, ובהמשך הוקמה ליגה ראשונה".
בעבר תמיד הייתה תחושה שאנחנו לא שייכים. אבל רוח הנבחרת היום שונה, והאנשים אצלנו מאמינים בלב שלם שאנחנו הולכים לזכות במדליה
בגיל 10 הפך ליפץ לראשונה לחלק מנבחרת ישראל, שנשלחה לאליפות אירופה עד גיל 12. "עלינו שם למגרש עם טרנינג, בלי נעליים מתאימות, חולצות בשני שקל, כשכל אחד חובש כובע אחר על הראש, כשבלילה ישנו על מזרוני מים מתנפחים במקלט של רב הבסיס", נזכר ליפץ בחיוך. "במשחק הראשון שיחקנו מול נבחרת סעודיה, שהורכבה מילדים של אמריקנים והביסה אותנו 0:41. נסענו לטורניר הזה במשך כמה שנים ברציפות ולאט־לאט השתפרנו". הוא עצמו המשיך להתאמן ולרכוש ידע בענף ככל שהיה אפשר באותם ימים בארץ. "המאמנים שלנו לא היו חזקים כל כך בבייסבול אבל השקיעו בנו המון", הוא מספר. "אני ועוד כמה חברים רצינו להתאמן כמה שיותר, היינו פשוט רעבים לזה, ושי וייס היה מאמן אותנו במשך שעות כל שבוע, מעבר לכמה אימונים רשמיים".
את ההישג הראשון רשם בגיל 16, אז זכתה נבחרת הנוער במדליית הכסף באליפות אירופה בדרג ב'. "באותן שנים התקדמנו מאוד, אבל כל השחקנים התגייסו, לא הייתה לנו קבוצה לשלוח לדרג א' ובמשך שלוש שנים, עד שעלה דור חדש של צעירים, לא היה בארץ בייסבול ברמת הבוגרים". ליפץ, שחלם כבר אז לשחק בקולג' אמריקני, ניסה ליצור קשר עם כמה אוניברסיטאות בארה"ב אך ללא הצלחה, והחל להתכונן לגיוס. "ניסיתי להתקבל לכמה יחידות ובמקביל הציעו לי להגיש בקשה לקבל מעמד של ספורטאי מצטיין, וזה מה שעשיתי", הוא מספר. "יצאתי לטיול בארה"ב בידיעה שאני חוזר להתגייס, ובאחד הימים בטיול אבא שלי התקשר אליי, סיפר שהתקבלתי ליחידה שרציתי אבל שגם אישרו לי את הבקשה להיות ספורטאי מצטיין. מיד החלטתי לבחור באופציה השנייה והפכתי לשחקן הבייסבול הראשון בארץ במעמד כזה. עשיתי טירונות מקוצרת ושירתּי ביחידת קשר במשטרה הצבאית. הייתי יצור לא ברור עבורם, שחקן בייסבול עם שיער פרוע, ובכל פעם שבאו לערוך בדיקה אצלנו היו מחביאים אותי במשרד. בכל יום עזבתי בשלוש והלכתי להתאמן לבד, ופעם בשנה יצאתי לארצות־הברית למחנה אימון. בגלל שלא היה בייסבול בוגרים באותן שנים בארץ הצטרפתי לליגת הסופטבול, שקיימת בישראל כבר משנות ה־70, ענף מאוד מאורגן עם ליגה מסודרת, קבוצות ותנאים טובים".
בורג מרכזי
שבוע לאחר שהשתחרר מהצבא כבר נסע ליפץ לסן־דייגו במטרה להגשים את החלום. "בסן־דייגו יש הרבה בתי ספר שמושכים אליהם מגלי כישרונות", מסביר שלמה. "בחרתי בבית ספר בשם קומיוניטי מייסה אבל הגעתי רגע לפני תחילת עונת הבייסבול, לאחר שבקבוצה כבר דיללו את הסגל. הם לא הכירו אותי ולא הרגישו בנוח לצרף אותי אחרי ששחקנים אחרים שוחררו. למזלי הקבוצה לא הייתה טובה, היה שם מאמן שתמך בי, ועם קצת מזל והרבה עבודה קשה נכנסתי לסגל. זה היה כמו גן עדן בשבילי – הפעם הראשונה שהתאמנתי וזרקתי כדורים כל יום, עם תנאים מצוינים, אימוני כושר והרבה משחקים". לאחר שנתיים לקח ליפץ שנת הפסקה כדי להשלים את החובות האקדמיים שלו, ובמקביל הצטרף לליגות מקומיות. "ניצלתי את הזמן הזה לעבודה ולהתקדמות, מה שהפך אותי לשחקן טוב יותר שכבר זכה להכרה, וזה עזר לי לקבל מלגת לימודים באוניברסיטת קליפורניה בסן־דייגו (UCSD), שם הפכתי במשך שנתיים לבורג מרכזי בקבוצה".
בסיום לימודיו חיפש את השלב הבא בקריירה, "הייתי בקשר עם כמה קבוצות ב־MLB, למרות שידעתי שהסיכוי להגיע לאחת מהן נמוך. לא נבחרתי בדראפט, ונסעתי לשחק במשך חצי שנה בליגה במקסיקו". במקביל המשיך לייצג את ישראל בנבחרת. "ב־2005 אירחנו בפעם הראשונה את אליפות אירופה דרג ב' בפתח־תקווה, שיחקתי שני משחקים ביום", הוא נזכר. "ביום האחרון מול אנגליה ניצחנו באופן מפתיע ועלינו למשחק נוסף מולם, על הזכות לעלות לדרג א'. בגלל שהיו חסרים לנו מגישים, העלו אותי גם למשחק השני והעומס כנראה היה גדול מדי, כי מיד כשחזרתי לארצות־הברית התחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר ומהר מאוד התגלה שנפצעתי בכתף".
שחקן אמריקני שמקבל אזרחות אולי לוקח מקום של ישראלי בנבחרת, אבל בלעדיהם לא היינו מגיעים לאן שהגענו
הפציעה הובילה את ליפץ לחדר הניתוחים ולתהליך שיקום אינטנסיבי. "חצי שנה אחרי שנפצעתי נפתחה לראשונה בישראל ליגת בייסבול מקצוענית ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאני לא שם כשזה קורה. בסופו של דבר הצלחתי להחלים רק במהלך עונת הבכורה, הצטרפתי לחציה השני ומבחינה מקצועית הייתי אפילו יותר טוב מאשר קודם". לאחר סיום העונה חזר לארצות־הברית והתמקם בניו־יורק, שם הוא חי עד היום. "לא עשיתי מיליונים מבייסבול והגעתי לניו־יורק במטרה להיכנס לעסקי המוזיקה. באחד הימים עניתי למודעה, שבה חיפשו מתמחה ללייבל מוזיקה יהודי בבעלותו של מייקל דורף, שאחרי שנה הציע לי להצטרף למתחם מוזיקה ותרבות שהקים בשם City Winery, שהיום כבר מפעיל שמונה סניפים עם 1,300 עובדים ברחבי ארצות־הברית, והפכתי לאחד המקימים שלו".
מה לדעתך צריך לעשות כדי להפוך את הבייסבול לפופולרי יותר בארץ?
"אנשים כבר מבינים שההצלחה שלנו לא מקרית אבל ההתפתחות וההתקדמות עדיין איטיות. חשוב לזכור שרק ב־2007 נבנה המגרש התקני הראשון. לדעתי מה שיכול לשנות את המצב באופן דרמטי הוא שמישהו ישקיע כמה מיליוני דולרים לבניית מתחם אימונים שיכלול מגרשים מקצועיים ומועדון, שבו יבלו הילדים על מגרש אמיתי, יטפלו בדשא ויבלו במועדון. רק זה יוביל התפתחות אמיתית של הענף ויעודד הורים לשלוח את הילדים לשחק בייסבול".
אתה כבר בן 41, עד מתי תשחק?
"עד שיגידו לי לשבת בבית. למזלי יש לי בוס שמאשר לי להמשיך לשחק, מה שמשאיר אותי שפוי. אני רוצה להקים משפחה, להמשיך להתפתח מקצועית ולהיות מעורב בעולם הבייסבול, בתקווה כמה שיותר כשחקן".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני ב־4.5 כי תמיד אפשר יותר, אבל לשמחתי 95 אחוזים מהזמן אני עושה דברים שיש בי תשוקה אליהם. אני עומד להתחתן, אוהב להיות סביב מוזיקה, בעל תפקיד מרכזי בחברה שלנו ולוקח את התחביב שלי לאולימפיאדה".
