עינת נתן, בת 46, נשואה ואם ל–5, גרה בתל–אביב. מדריכת הורים ומרצה. מחברת הספר "חיימשלי", מדריך הורות אוטוביוגרפי
זיכרון ילדות תרבותי. "שמלת השבת של חנהל'ה". קיבלתי במתנה את התקליט ובשעה שהייתי מאזינה שוב ושוב לקולה המהפנט של עדנה פלידל ז"ל, הייתי מביטה בעטיפת התקליט, בילדה, בחנהל'ה, אוחזת בשמלה לבנה מול לילה מואר בכוכבים וירח, והתמונה הזו הפכה לזיכרון רגשי עמוק. כשסבא וסבתא לקחו אותי להצגה, לבשתי שמלה לבנה. אני לא זוכרת את ההצגה עצמה, רק את ההתרגשות שלי מעצם המעמד. הרגשתי את חנהל'ה, ועד היום יש לי אהבה בלתי מוסברת לירח.
דמות שמעניקה לך השראה. אמא שלי, מרים ישראלי זיכרונה לברכה. האישה שילדה אותי, שידעה שהיא חולה, ידעה שהשעון שלה מתקתק, שאולי לא תזכה ללוות אותנו לבגרות, ובכל זאת חיה כל יום בהודיה, בשמחה, בעבודה, בחינוך, ושמרה עליי מפני הדאגה שלה, המחשבות הקשות, הידיעה שהפרידה תהיה בלתי נמנעת. אין יום שעובר מבלי שהיא חיה בתוכי, ממש כפי שאני הייתי בתוכה פעם, מזמן.
שיר שנוגע בך במיוחד. כל שיר שחוה אלברשטיין שרה גורם לי להתרגש. משהו בגוון הקול שלה מעביר אותי לתוך שדה של חיטה, לטבע, לרוח, לילדות, לשמחות וכאבי החיים.
עם מי היית רוצה לשבת לכוס קפה? עם יובל, בעלי. זה נשמע מוזר, בעיקר משום שאנחנו שותים קפה ביחד כמעט בכל בוקר, אבל איכשהו החוסר הכי נוכח בחיי בשלב הזה של הורות, קריירה ומשימות החיים – הוא חוסר בזמן שלי ושלו לבד. אז לא הולכת על שפינוזה, גם לא על ארווין יאלום או אלפרד אדלר, ובוחרת פשוט עוד קפה ביום עם יובל לנשמה.
עם מי היית רוצה להתחלף ליום אחד? יש לי חברה קרובה שחזרה בתשובה לפני שנים, ובכל פעם שאני מתארחת בביתה ומתבוננת בה ובשמונת ילדיה מתכוננים לשבת, מסדרים את הבית או סתם יושבים ליד השולחן ומתנהלים בשגרת יומם, אני קצת מקנאה. היה מעניין אותי להיות חרדית ליום אחד, לשאוב כוחות והנאה מאמונה ברורה ומוסדרת, ללדת עוד המון ילדים, וליהנות מעצמאותם, מיחסים בין אחים שאין במחוזותינו, ערבות הדדית ומיקוד במה שחשוב באמת. יש משהו בעולם הפשוט והלא חומרי שעושה המון שקט. בלי מסכים, בלי רשתות חברתיות, בלי אמא תקני לי, בלי לייקים, עם המון סירים גדולים, זוגות נעליים קטנות ליד הדלת וטקסים משובחים של משפחה.
עם מה את נרדמת? מביך להגיד, אבל בשל שעת היקיצה מוקדמת שסיגלתי לעצמי (5:00 בבוקר, כותבת ונהנית מהשקט לפני שהבית מתעורר) אני נרדמת על הספה בסלון ב־21:00, מתעוררת בערך בחצות וגוררת את עצמי למיטה.
מה מצחיק אותך. כשיובל צוחק, גם אני צוחקת. הילדים מצחיקים אותי, טלוויזיה פה ושם. באופן עקרוני אני חושבת שאני לא צוחקת מספיק. מקפידה ליהנות, טובה בלהתרגש, אבל לא צוחקת מספיק. הלוואי שהייתי צוחקת יותר.
מאכל שאת לא יכולה לעמוד בפניו. חלת ויז׳ניץ טרייה של יום שישי, עם קוטג׳.
