מנכ"ל תאגיד השידור: "אני רוצה יותר ערכים ירושלמיים"

בואנו לסכם שנה לתחילת שידורי התאגיד הציבורי "כאן", ניתן להיעזר בדברי החידוד המפורסם "במילה אחת: טוב. בשתי מילים: לא טוב". טוב – כי עצם העובדה שהתאגיד חי וקיים לאחר אינספור הניסיונות להכשילו, הוא כבר סוג של נס. לא טוב – כי הרייטינג בטלוויזיה נמוך מאוד, הסכסוכים הפנימיים רבים, סמנכ"לים נוטשים בזה אחר זה, השידורים עדיין לא מתקיימים מירושלים כפי שדורש החוק, וזו רשימה חלקית בלבד. קצת מפתיע, אם כן, לשמוע את מנכ"ל התאגיד, אלדד קובלנץ, מצהיר עם פתיחת הריאיון את המשפט החד־ משמעי הבא: "זו הייתה השנה הטובה בחיי".

פרט ונמק.
"קודם כול, נולדה בתי השנייה. הסיבה השנייה היא הקמת התאגיד. כשלוקחים בחשבון ש־90 אחוז מהרפורמות במגזר הציבורי לא קורות, מדובר בהישג פנומנלי. אבל זה כשלעצמו לא היה מספיק אם לא הייתי חושב שהתאגיד מספק שירות מעולה לציבור. כבר הוצאנו 325 מיליון שקל על תוכן ישראלי, סכום שאפשר להגיד שהציל את תעשיית התוכן בישראל. גם מבחינת נתוני הרייטינג מצבנו הרבה יותר טוב ממה שהיה אפשר לשער. אנחנו מובילים את השוק בדיגיטל, ברדיו אנחנו מעולים ונמשיך להשתפר, ובטלוויזיה אכן הרייטינג אינו משביע רצון – אני לא מתחמק – אבל בטלוויזיה לוקח שלוש עד חמש שנים עד שהפלטפורמה מצליחה להתייצב. לערוץ עשר, עם תחרות הרבה פחות משמעותית, זה לקח שש־שבע שנים. ההתמקדות אך ורק ברייטינג של הטלוויזיה אינה נכונה משתי סיבות: קודם כול כי אנחנו נמדדים ברמה הכמותית גם בדיגיטל וברדיו, ושנית רייטינג אינו הפרמטר היחיד. אנחנו צריכים להימדד לאורך תקופה ארוכה ולפי האיכות, ושם לדעתי אנחנו יכולים להיות מאוד גאים".

מהדורות החדשות בטלוויזיה עדיין קובעות סדר יום ולא הדיגיטל, ושם אפילו ערוץ 20 עם מהדורתו הטרייה עקף אתכם מספר פעמים.
"נתוני הצפייה בטלוויזיה ממש־ממש לא משביעי רצון – נקודה סוף. עד הפיצול בין 'קשת' ו'רשת' היינו היחידים שעלינו ברייטינג ומאוד התקרבנו לעבור את ערוץ עשר. ואז קרה הפיצול שערבב פה את השוק לגמרי. עכשיו נוסף גם ערוץ 20, ואני שמח מאוד על הצטרפותו כי זה גורם נוסף שמפקס אותנו איפה להשקיע. אנחנו בונים את התאגיד לא לכאן ועכשיו, אלא לאז ולתמיד. הביטוי לכך יבוא באינטגרציה בין רדיו, טלוויזיה ודיגיטל".

מה זה אומר בפועל?
"יכול להיות שההשקעה שלנו בטלוויזיה כיום גבוהה מדי יחסית למה שאנחנו צריכים להשקיע בדיגיטל, בעיקר אם אנחנו צופים פני עתיד, חמש־עשר שנים קדימה. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות הערכה מחודשת, התאמות בחלוקת המשאבים. נבחר בין מה שבאמת חשוב וקריטי למה שלא. אני רוצה לאתגר את התזה שחדשות זה הדבר היחידי שחשוב".

כמי שעומד בראש גוף שרוב המשאבים שלו – נזכיר, כ־750 מיליון שקל בשנה – מוקצים לחדשות, מדובר באמירה משמעותית.
"חברה נורמלית צריכה להתעסק גם במוצרים שאינם חדשות. חברה אזרחית צריכה יותר מניוז. נכון, עדיין רוב המשאבים מוקצים למהדורה המרכזית במסך הליניארי, ואנחנו חייבים למצוא מקום גם לדברים שמעבר לכרוניקה של המהדורה. בשונה מהמתחרים, אנחנו לא מחויבים לנקז ולשמור הכול לשמונה בערב כדי להרוויח כסף מפרסומות. המודל שלנו חייב להיות שונה. ואחרי שאמרתי את זה, חשוב להבהיר שני דברים: ראשית, אני לא מתערב בתוכן החדשותי. חוק תאגיד השידור נותן סמכות ואחריות עריכה מלאה לברוך שי, מנהל חטיבת החדשות. בנוסף, בהינתן התנאים האיומים שלהם זכה התאגיד בהקמתו, מנהלי החטיבה והעיתונאים כאן עושים עבודה מרשימה מאוד שרק הולכת ומשתפרת".

"נתוני הצפייה בטלוויזיה ממש־ממש לא משביעי רצון – נקודה סוף. עד הפיצול בין 'קשת' ו'רשת' היינו היחידים שעלינו ברייטינג ומאוד התקרבנו לעבור את ערוץ עשר. ואז קרה הפיצול שערבב פה את השוק לגמרי. עכשיו נוסף גם ערוץ 20, ואני שמח מאוד על הצטרפותו כי זה גורם נוסף שמפקס אותנו איפה להשקיע. אנחנו בונים את התאגיד לא לכאן ועכשיו, אלא לאז ולתמיד"

תמיד האאוטסיידר

אלדד קובלנץ (51) מונה לעמוד בראש תאגיד השידור הציבורי במרץ 2015. לפני כן ניהל את גלגלצ במשך כעשור תוך שהוא ממציא אותה מחדש עם שיטת הפלייליסט ו"סוף שבוע רגוע", שימש בתפקידים בכירים בערוץ עשר וב"קשת", ניהל את הטלוויזיה החינוכית שגם בה ביצע רענון ומהפכה, וכן עמד בראש הוועדה למדרוג.

הוא נמצא בצמתים המשפיעים ביותר בתקשורת הישראלית כבר יותר מעשרים שנה, ובכל זאת תמיד מצליח להישאר בעמדת הלא־מפוענח, הקצת אאוטסיידר, או כמו שתיארו יפה במילה אחת החבר'ה של "ערוץ הכיבוד" בשירם האחרון – "מוזרניק". זה מתחיל בהיותו ירושלמי בנשמה לעומת התקשורת, התל־אביבית ברובה, וממשיך בהיותו כמעט עיוור, מה שלא מפריע לו לנהל ערוצי טלוויזיה ביד רמה. אבל אם תשאלו אותו, הוא יגיד שהכול נובע מההומור המשונה שלו. "אף אחד לא מבין את ההומור שלי", הוא רוטן, "ואז אנשים נפגעים. ואני בכלל קיבלתי את זה מבנצי". בנצי קובלנץ הוא אביו של אלדד. לפני כמה חודשים, כשפרשת בזק הייתה בשיאה ובכל בוקר נעצרו אנשים, העיר בנצי את אשתו ברונקה בחמש בבוקר. "היא בת 85, ניצולת שואה ואחרי שלושה סרטנים", מספר אלדד, "והוא מעיר אותה לפנות בוקר ואומר לה – 'יאללה תארזי תיק, עוצרים את כל בכירי בזק לשעבר'. היא עבדה בבזק לפני שלושים שנה, כן? זה סוג ההומור שלנו במשפחה, מה אני אעשה".

מי שמנסה לנטר את החיצים השנונים שקובלנץ שולח כמעט לכל עבר במהלך הריאיון היא גילי שם־טוב, האחראית על יחסי הציבור בתאגיד, שיושבת בחדר דרוכה כל העת. בשלב מסוים הוא זועק לחלל האוויר – "די! נמאס לי שחופש הביטוי פה זה לכולם חוץ מלמנכ"ל. גם אני רוצה לדבר". שם־טוב כמעט נשנקת, אבל אז קובלנץ מחייך חיוך דק שמבהיר – "זה היה בהומור, כן?"

אותו הומור, לדבריו, הוא אחד משני הכלים שסייעו לו להחזיק מעמד בתקופה המקבילה אשתקד, עת ראש הממשלה בכבודו ובעצמו התגייס כדי לקבור קבורת חמור את התאגיד שעוד לא נולד. "אנליטיות מצד אחד והומור מצד שני, אלה שני הכלים שאיתם צלחנו את המשבר ההוא".

במבט לאחור, אתה כועס על נתניהו?
"מעולם לא כעסתי. לא נתתי לאמוציות לשחק תפקיד. חוסנתי מהתקפות אישיות כבר ב־1995, כשהקמתי את גלגלצ וחטפתי על הראש מהתקשורת בצורה מאוד אגרסיבית. למדתי שמתקיפים לא אותי אלא את הפוזיציה שבה אני נמצא. יש לי היכולת המשונה להמשיך הלאה לפי התוכנית רק על ידי המרכז הקוגנטיבי במוח".

ישנה אמירה ולפיה מה שלא עשית בשנה הראשונה כבר לא תצליח לעשות. מה דעתך עליה?
"אני חלוק על התזה הזו. היו לנו תנאים איומים ונוראיים. החל מגיוס כוח אדם, עבור בזה שהנהלת רשות השידור, בעדינות, לא שיתפה פעולה; ביום בהיר אחד הופיעו קרוב ל־500 עובדים. בנוסף לזה, המדפים שלנו היו ריקים ולא היה מה לשדר".

אתה זה שחזרת ואמרת שאתה מוכן לעלות לאוויר.
"והוכחנו את זה. בעלות הרבה יותר נמוכה מרשות השידור, עם הרבה פחות עובדים, הבאנו שירות הרבה יותר טוב לציבור ובזה נמדדת מוכנות. זה לא מספיק לי, כי בשביל להיות בתוך ארבע שנים חברת התוכן הטובה בישראל יש לנו עוד הרבה דברים לעשות".

"רשת ב' מאוזנת פוליטית"

שבעת השמות הבאים לא אמורים להיות מוכרים לקורא הממוצע, אבל בהקשר של שיחתנו עם מנכ"ל התאגיד הם חשובים מאוד: גל שטרנברג, שלומית אברהם־גלוברזון, אודי הלמן־הכהן, דינה לניר, שמעון אלקבץ, ליסה שילוח־עוזרד ואושר אסולין. מדובר בשישה סמנכ"לים של קובלנץ בתאגיד ומנהל מחלקת הבידור ב"כאן", שפרשו בפרק זמן של פחות משנתיים, קצב גבוה לכל הדעות.

"כל מקרה לגופו", עונה קובלנץ, "לא נכון להכליל את כולם לכדי תזה אחת. הקמת התאגיד היא אירוע מטורלל לחלוטין. חוסר הוודאות הזה, הבירוקרטיה והנהלים של מגזר ציבורי לא מתאימים לכל אחד. קשה לאנשים במגזר הפרטי להסתגל לכך, ובכל נקודת זמן זכותו וחובתו של מנהל – בטח באירוע כה קיצוני – לשקול את החלטותיו".

יכול להיות שגם העזיבות הרבות וגם חוסר ההצלחה, לפחות בטלוויזיה, נובעים מאותו מקור והוא החיבור המלאכותי שנעשה בתאגיד בין חבר'ה ותיקים וצעירים? סוג של שמן ומים שפשוט לא עובד.
"אתה מצביע על נקודה מאוד משמעותית של חיפוש אחרי זהות לתאגיד, שהתוצר הסופי שלה הוא התוכן שמיוצר ומשודר. אחרי השנים הראשונות לקיומנו, כשנגדיר באופן מוחלט מי אנחנו, יהיה יתרון אם נצליח לשמור את האיזון בין האבות המייסדים לצעירים חסרי המנוח. נוכל להרוויח מזה הרבה. ראיתי יום אחד את אורי לוי מסביר לכתבת צעירה את משנתו, משוחחים יחד על תפיסות בתקשורת – זה היה מדהים בעיניי. חלק מהאתגרים של המקום הזה הוא למצוא את נקודת האיזון כדי שזה לא ירגיש כמו שמן ומים אלא כמו קפה וסוכר או סושי ו־ווסאבי. בכל מקרה, מנעד התכנים שמייצרים פה רחב מאוד – מצעירים בדיגיטל ועד 'כאן תרבות' ברדיו בשעות הבוקר המוקדמות לגילאי 80 פלוס – כך שיש עושר רב בפלטפורמות שלנו וצריך רק למצוא את נקודת האיזון".

אם כבר הזכרת רדיו, בוא נדבר קצת על רשת ב'. היא נשארה מוטה שמאלה באופן מובהק, למרות השעתיים שיש לקלמן ליבסקינד בבוקר יחד עם אסף ליברמן.
"התאגיד הוא הגוף הכי מאוזן בתקשורת הישראלית. רשת ב' הייתה אחד הדברים שתפקדו היטב ברשות ולא חשבנו שיש סיבה לעשות שם שינויים דרמטיים. עם זאת, אנחנו כן בשאיפה מתמדת לשפר אותה, וגם שם יהיו שינויים".

פוליטית, רשת ב' מאוזנת לדעתך?
"אני יכול להבין למה היא נתפסת כנוטה לשמאל, אבל חושב שלא כצעקתה. אנחנו בוחנים את עצמנו כל הזמן, וכמו שלא פחדנו לעשות שינויים מהותיים בשנה הראשונה לא נפחד לעשות שינויים מהותיים גם בהמשך".

גורמים ברשת ב' מצביעים על מחסור חמור במפיקים ועורכים שגורם לעומס עבודה ולמרמור.
"חד־משמעית – יש לנו מחסור בכוח אדם בכל המחלקות בכדי לייצר את מה שאנחנו רוצים לתת לציבור. לצערנו כמות התקנים שלנו מוגבלת וגם כמות הכסף, ולא נחרוג. יכול להיות שבשנה הקרובה ניאלץ לוותר על הרבה מאוד פרילנסרים בכדי להתכנס למה שאנחנו מסוגלים לעשות, ויכול להיות שיהיו גם ויתורים בתוכן בשביל זה".

אולי אחרי שנה הגיע הזמן לומר – חבר'ה, זה לא עובד?
"חס ושלום. כמו שאמרתי, אני חושב שאנחנו צריכים לעשות הערכה מחודשת והתאמות. זה גם קשור למעבר שלנו בקרוב לירושלים הבנויה, בעזרת השם. שם המערכות יהיו הרבה יותר יעילות".

"כשנגדיר באופן מוחלט מי אנחנו, יהיה יתרון אם נצליח לשמור את האיזון בין האבות המייסדים לצעירים חסרי המנוח. נוכל להרוויח מזה הרבה. חלק מהאתגרים של המקום הזה הוא למצוא את נקודת האיזון כדי שזה לא ירגיש כמו שמן ומים אלא כמו קפה וסוכר או סושי ו־ווסאבי".

לשנה הבאה בירושלים

לא לחינם מעלה קובלנץ את ירושלים על ראש שמחתו. לפי החוק מחויב התאגיד לשדר מבירת ישראל, והעובדה שבשנתו הראשונה השידורים התקיימו מחוצה לה, שימשה נשק נוסף בידי חורשי רעתו של התאגיד. קובלנץ עושה הכול על מנת להתנער מהתדמית התל־אביבית שיש לתאגיד, ומבהיר ששידור מירושלים הוא בעבורו לא פחות ממשאת נפש.

מה יש בירושלים שאין בתל־אביב ובמודיעין, המקומות שמהם אתם משדרים היום?
"קודם כול יש פה עכשיו צפיפות מאוד גדולה. אנחנו הגוף הציבורי שעובד בצפיפות הכי גדולה. שנית, יש גם עניין ערכי בשידור מירושלים, מעבר לחיוב בחוק. יש לנו חובה ערכית וציבורית לשנות את שיווי המשקל בין ירושלים ותל־אביב מבחינה תרבותית ומבחינת ההשפעה על החברה הישראלית. זה נוטה כרגע יותר מדי לגוש דן. אני ירושלמי במקור, וכשאני מגיע לשם אני מתרגש. זה ממש הבית שלי שבו גרתי עד גיל 28. בירושלים יש הלך חשיבה אחר. הערכים של מצוינות, יושרה, עבודה קשה וציונות – יותר מוטמעים שם מאשר בשפלה. אני רוצה בתאגיד יותר ערכים ירושלמיים".

יהיו עיתונאים שלא יסכימו למעבר לירושלים.
"ברור שיהיו עובדים שיבחרו לא לעשות את המעבר. נתמודד עם זה, נגייס ירושלמים. בכל מקרה, אנחנו עושים הכול כדי לעבור כמה שיותר מהר, כולל דמי רצינות פעוטים של 200 מיליון שקל למבנה".

השינויים התכופים האלה ודאי לא מסייעים לייצוב המערכת.
"נכון. נאלצנו תוך כדי ההקמה המטורללת ליצור פתרונות ביניים שאנחנו לא מתים עליהם כמו שידור ממודיעין ותל־אביב, ועכשיו תוך פחות משנה מתכוננים למעבר לירושלים ולשנע את כל המערכת שוב. ואחרי כל זה אני גאה לומר שאנחנו גוף התקשורת היציב ביותר בישראל. 800 עובדים בלי סכנה קיומית למקום עבודתם. בלי שמות, אבל כל כלי התקשורת מאויימים משוק הפרסום ומשתנים חיצוניים, וכל הזמן אתה שומע על קיצוצים ובעיות. אצלנו זה לא קיים".

"יש לנו חובה ערכית וציבורית לשנות את שיווי המשקל בין ירושלים ותל־אביב מבחינה תרבותית ומבחינת ההשפעה על החברה הישראלית. זה נוטה כרגע יותר מדי לגוש דן. אני ירושלמי במקור, וכשאני מגיע לשם אני מתרגש".

יכול להיות שיש עיתונאים שהגיעו אליכם בגלל זה, כלומר להיות עובדי מדינה ולעבוד בהילוך נמוך עד הפנסיה?
"אני חושב שהרוב המכריע של העובדים פה מונעים מערכים ואידיאולוגיה".

ושעד לפני שנתיים הייתה להם אידיאולוגיה של עבודה במקום פרטי?
"כנראה שהם הבינו שפה אפשר להעניק להם משהו שאי אפשר לתמחר בכסף והוא חופש עיתונאי מלא. אין פה אג'נדות".

בוא נהיה ספציפים. ב"קשת" וב"רשת" יש דברים שלא ישודרו בגלל אג'נדות?
"ברור שכן. אני יודע שאין הנחיות ספציפיות לא לעשות דברים מסוימים, אבל החוקים ידועים וברורים – יש גורמים מסחריים שלא מתעסקים איתם. אני לא חושב שיש רשימה, אבל זהו צורך אבולוציוני של הישרדות. בגלל שהכמיהה והמניע הראשון הם לשרוד, יש דברים שלא יפורסמו בטלוויזיה המסחרית וכן יפורסמו פה".

וכשנה אחרי השקת המהדורה החדשה שלכם, עדיין קשה לזכור חשיפה או סקופ שהדהדו. כמעט כל אלה משודרים במהדורות של הערוצים המסחריים.
"יש לנו הישגים חדשותיים יפים, ונשלח לך במייל רשימה מפורטת (הרשימה הגיעה, והיא מפורטת ומרשימה, ועדיין לא ניתן להתחמק מהתחושה שהסקופים המשמעותיים לא משודרים באפיק 11 – א"ש). בהתחשב בתקופה הקצרה והתנאים, חטיבת החדשות מתפקדת הרבה יותר טוב ממה שניתן היה לצפות. בנוסף, לתחושתי גופי תקשורת אחרים פחות מפרגנים לנו ב'פולו אפ'. הם הרי עשו כל מאמץ לסגור אותנו אחרי שקמנו".

מגישת המהדורה, גאולה אבן, עשויה להיות ממש בקרוב רעייתו של אחד מהגורמים הפוליטיים המרכזיים במפלגת השלטון. אתם נערכים לכך?
"ראשית, כפי שכבר הזכרתי, לפי החוק אסור לי להתערב בחטיבת החדשות. אחרי שאמרנו את זה, גאולה נבחרה כי חשבנו שהיא המראיינת הפוליטית הכי טובה בארץ, היא גם באה מרשות השידור וסברנו שזהו יתרון, ליצור המשכיות של הדברים הטובים שקרו שם. במציאות הפוליטית הנוכחית אני לא חושב שהיא צריכה לסבול ממשלח ידו התיאורטי של בעלה שיחיה. כשתגיע השעה, ברוך שי ומועצת התאגיד יקבעו מדיניות ונתמודד איתה".

ומה אתה חושב כמנכ"ל?
"בשלב הנוכחי אין שום סיבה שהיא לא תגיש את המהדורה. כמות הקומבינציות האפשריות כל כך גדולה – נניח שהוא רץ ונבחר למקום החמישי ומקבל את ועדת חוץ וביטחון, אז יהיה מותר לשדר רק בשבע בערב? לכן אני לא מתעסק בזה עכשיו".

"בערוצים המסחריים החוקים ידועים וברורים – יש גורמים שלא מתעסקים איתם. אני לא חושב שיש רשימה, אבל זהו צורך אבולוציוני של הישרדות. בגלל שהכמיהה והמניע הראשון הם לשרוד, יש דברים שלא יפורסמו בטלוויזיה המסחרית וכן יפורסמו פה".

"יש בארץ כשל שוק"

טלוויזיה זה נחמד, רדיו זה אחלה, אבל העיניים של קובלנץ נדלקות באמת כשהוא מדבר על חטיבת הדיגיטל בתאגיד. בראשה עומד אלעד טנא (גילוי נאות: עבד עם הח"מ בעיתון זה), והיא מצליחה לעורר באזז נרחב ברשתות החברתיות.

זהו התוצר הכי מצליח שלכם, אבל הטענה היא שיש בו בעיקר סרטונים לא מאוד חשובים שמתעסקים בזוטות. כלומר, ההצלחה לא מתרחשת במקום הנכון.
"את החלק הראשון של התשובה כבר אמרתי – אני רוצה לאתגר את התזה שחדשות זה הכי חשוב. קיום של חברה נורמלית צריך להתעסק גם במוצרים שאינם חדשות. החלק השני הוא שהחבר'ה שם מצאו נישה שלא הייתה קיימת, היא מרחיבת דעת, יש בה הומור עצמי ופלורליזם. וזה כשלעצמו חשוב. ובוא נזכור, עדיין עובדים שם כ־60־70 איש לעומת 300 בחדשות".

הנציג הכי בולט של הדיגיטל, מלך זילברשלג, כבר הספיק לייצר לא מעט כותרות על רקע אי־שירותו בצה"ל והפיכתו לפרזנטור של עיריית ירושלים.
"העניין עם עיריית ירושלים הייתה תקלה נקודתית שלא תחזור. לגבי הצבא – הוא התגייס השבוע, וזה לא קרה עד עכשיו מסיבות רפואיות".

בשבוע שעבר פורסם כי תוכנית הסאטירה "מדינת הגמדים" לא תשוב לעונה שנייה. אל תרגישו לא מעודכנים אם אין לכם מושג על מה מדובר – התוכנית, שהתיימרה להיות "החרצופים" של שנות האלפיים, השיגה רייטינג אפסי ונקטלה על ידי המבקרים. עלות הפקתה נאמדה בעבר בכ־12 מיליון שקל ל־30 פרקים, כמעט חצי מיליון שקל לפרק.

מדובר בפלופ מטורף. איך נפלתם ככה?
"עולם התוכן הוא כמו קרן הון־סיכון. אתה אף פעם לא יכול להיות משוכנע מה יצליח ומה לא, מה יהיה טוב ומה לא. כשאתה משקיע כסף בתוכן, בטח בגוף ציבורי, מותר להשקיע מעת לעת בדברים שלא תהיה בטוח בהצלחתם. לא היינו משוכנעים בקשר ל'מדינת הגמדים', אבל אני לחלוטין לא מתחרט על הניסיון. נמשיך לעשות דברים שלא יצליחו – חלקם יהיו מעולים וחלקם ייכשלו, וזה בסדר גמור".

אם כבר הזכרנו סאטירה, "היהודים באים" היא באמת אחת התוכניות המצחיקות על המסך. אבל היא גסה באופן יוצא דופן ושמה את כל קודשי ישראל על הגריל. אתה שלם עם זה?
"אני חושב שסאטירה היא אחת מאבני היסוד של שידור ציבורי. פרובוקטיביות, חדות הכתיבה, ההתעסקות במקומות שלא התעסקו בהם בעבר – כל זה חלק מהערכים של שידור ציבורי. הומור עצמי הוא חלק מערכי היהדות והציונות, ושתיהן יכולות להכיל את התוכנית הזו. נכון שאי אפשר לרצות את כולם כל הזמן, וישנם תכנים שלא מיועדים לכל האוכלוסיות בנקודת זמן ספציפית".

יש תכנים שלא תשדר?
"אני שואל את עצמי כל הזמן אם יש תחום תוכן שבו לא צריך להתעסק, והתשובה שלי היא רק במקרה שנוגד את החוק".

אז סאטירה שיוצאת בחריפות נגד היהדות יש ובפריים־טיים, ולעומת זאת אני שומע תלונות ולפיהן המורשת היהודית, לפחות ברדיו, נכנסה תחת כנפיה של "רשת מורשת" – תוצר נאה ומוצלח בפני עצמו של התאגיד – ובשאר הרשתות כמעט נעלמה לחלוטין.
"אני חלוק על זה. יש טיפול מאוד יפה ועדכני לענייני מסורת גם בטלוויזיה ובדיגיטל. ולגבי רשת מורשת, זה אכן היה אחד הפיצוחים הכי קשים שלנו, כי הציונות הדתית צורכת תקשורת באופן רגיל. ממש שברנו את הראש ואני שמח שהצלחנו. בשלב מסויים אפילו חשבנו להפוך אותה לתחנה לנשים חרדיות, למצוא נישה שלא קיימת".

עם יד על הלב, בשביל מה בעצם צריך שידור ציבורי בעולם מופרט?
"בשביל יצירה ישראלית, שיוזרם כסף גם לדברים שלא מביאים רייטינג. צריך לעודד יצירה שלא מונעת רק מחיזוקים זולים וצפייה מיידית. יש בארץ כשל־שוק בתחום התוכן, ואם היו פה רק ערוצים מסחריים היינו מגיעים למצב של איטליה וספרד, מקומות שאתה לא רוצה להגיע אליהם מבחינה טלוויזיונית".

יצירות התוכן המצליחות ביותר כמו "פאודה" למשל, מגיעות מהמקומות המסחריים, לא מכם.
"לגבינו, תן קצת זמן. עם כל הכבוד לעולם, המטרה הראשונית שלנו היא לייצר תוכן רלוונטי לקהל הישראלי. אור לגויים זו מטרה משנית".

אחרי שנה באוויר, אתה מרגיש שהבאתם בשורה חדשה?
"אנחנו הראשונים והיחידים שמיישמים מודל של שלוש פלטפורמות – רדיו, דיגיטל וטלוויזיה. חטיבת הדיגיטל שלנו היא הטובה בארץ, ולראשונה לאחר עשרות שנים של הזנחה, השגנו את התקציב והתחלנו דיגיטציה של אוצרות התרבות של המדינה. חטיבת החדשות שלנו עצמאית, מאוזנת ומגוונת. במגזר הערבי אנחנו יוצרים תעשיית תוכן וטלוויזיה שלא הייתה קודם. השקענו 325 מיליון שקל בתעשיית הטלוויזיה הישראלית – יותר ממה שרשות השידור השקיעה בעשרים שנה – והתוצאות ייראו בשנים הקרובות. אנחנו לא מייצרים ריאליטי ותכנים מידיים ומתכלים. הבשורה מגיעה גם מהפן התקציבי, עם תקציב של 650 מיליון מול מיליארד שבעבר הלך על משכורות ולא על תוכן, והעסקת 800 עובדים במקום 1,600. ברדיו הקמנו את 'כאן תרבות', תחנה בועטת ומגוונת. 'כאן גימל' ו'כאן 88' הפכו אלטרנטיבות איכותיות לגלגלצ, ובנוסף הפכנו ליצרני הפודקאסטים הגדולים בארץ. וזוהי רק ההתחלה".