בנושאים רבים אנו מוצאים שהתורה אינה "הולכת עד הסוף" בדרישה לשלמות, ומותירה פתחי נסיגה. כך לדוגמה בדיני מלחמה, הדרכת התורה היא שלא להקיף את העיר הנצורה מארבע רוחות, כדי לאפשר לאויב נתיב בריחה – אף שהדבר עלול לאפשר לו לחמוק מידינו, לחזור ולהתעצם מחדש, ולחולל מלחמה נוספת. כך, להבדיל, גם בדיני נישואין: בניגוד לנצרות הקתולית, התורה מותירה אפשרות לפירוק נישואין שלא צלחו באמצעות גט, ואינה דורשת לשמר את הנישואין המקודשים בכל מחיר.
כך הדבר גם לגבי עמידה של אדם בהתחייבויותיו: אף על פי שבתחילת פרשת השבוע אנו למדים על האיסור לחלל נדר או שבועה, אלא "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה", ואף על פי שקיימת דרישה מחייבת "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כג, כד), התורה מאפשרת לסגת מנדרים באמצעות תהליך המכונה "התרת נדרים".
"התרת נדרים" נעשית על ידי חכם, שתפקידו למנוע זלזול וקלות ראש בנדרים. הוא בוחן את המקרה המובא לפניו בכובד ראש, ולעיתים גם מטיף לשואל מוסר על כך שנזקק בכלל לנדר מלכתחילה, שהרי הכלל הוא "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" (קהלת ה, ד). אך בסופו של דבר, לאחר שהחכם משתכנע בצורך להתיר את הנדר, הוא עושה זאת ומתיר לשואל שלא לקיים את נדרו.
קיימים שני מסלולים להתרת נדרים. מסלול אחד הוא "חרטה": הנודר אומר לחכם שהוא מצטער על כך שנדר ומתחרט על נדרו, ואילו היה יכול להחזיר את הגלגל לאחור – היה נמנע מכך. המסלול האחר מכונה "פתח": במסלול זה אין הנודר מתחרט על עצם הנדר, מכיוון שבשעתו היה לו ערך והוא הפיק ממנו תועלת מסוימת, אלא שכעת, כחלוף הזמן ובהשתנות הנסיבות, הוא אינו חפץ בו יותר. הביטוי "פתח" משמעו ש"פותחין לו", לנודר, דרך נסיגה מנדרו. נוסח הפתיחה הוא "אילו היית יודע ש… האם היית נודר?".
לדוגמה: אדם נדר להתענות בימי שני וחמישי למשך שנה, כחלק מתהליך של תשובה והתחזקות רוחנית. לאחר כמה חודשים נולד לו נכד, וברית המילה שלו חלה ביום שני. הסבא רוצה להשתתף בשמחה וליהנות מסעודת המצווה, ועל כן הוא פונה לחכם ומבקש שיתיר לו את נדרו. החכם שואל אותו: אילו היית יודע שתהיה לך ברית של נכד ביום שני, האם היית נודר? והסבא משיב שלא היה עושה כך. החכם יתיר לו את נדרו, ואולי אפילו לא יבקר אותו על עצם הנדר, שהרי הנדר במקורו נעשה מתוך מגמה חיובית ורצויה.
דברים שרואים משם
התרת נדרים מסוג "פתח" היא דגם רעיוני להתמודדות עם תופעה מוכרת, שבה פוליטיקאים חוזרים בהם או נוהגים באופן שונה ממה שהתחייבו לו בתקופת הבחירות. האמירה "דברים שרואים משם לא רואים מכאן" דומה במהותה לנוסח של התרת נדרים. בעת היותו באופוזיציה או כאשר התמודד בבחירות, הבטיח המועמד הרים וגבעות, ועתה, משנבחר, הוא נמנע מלקיים את הבטחותיו. בדרך כלל הפוליטיקאי אינו שקרן גס, והוא לא מתכוון ימין ואומר שמאל או להפך.
מה שקורה הוא שאחרי הבחירות נוצרת מציאות שבה הפוליטיקאי אינו בעלים יחיד על מימוש הבטחותיו; אם בשל התחייבויות לשותפים קואליציוניים, ואם משום שכאשר הוא נכנס לתפקידו הוא לומד את הנושאים המורכבים ומגלה שמה שהאמין בו בכל ליבו בעת שהיה באופוזיציה או מועמד לבחירה, אינו בר ביצוע, לפחות לא באופן מיידי. לפעמים הנסיבות משתנות באופן משמעותי, נוצרות הזדמנויות חדשות או אתגרים חדשים, והוא נאלץ לומר שאילו ידע שאלה תהיינה הנסיבות, לא היה מתחייב למה שהתחייב.
אמנם הפרת התחייבות של פוליטיקאי איננה בדיוק התרת נדרים מבחינת כללי הפעולה המשפטיים־הלכתיים. נדר אפשר להתיר רק אחרי שחל, ואילו התחייבות של פוליטיקאי אינה ממש נדר ואינה חלה בפועל, כך שלא ניתן גם להישאל עליה אצל חכם. אך עדיין, מבחינה רעיונית דומני שאפשר להקביל בין הדברים ולהשתמש בהקבלה זו כדי להציע צידוק לחזרתם של פוליטיקאים מחלק מהבטחותיהם.
הצגת הדגם של התרת נדרים כדרך לגיטימית על פי התורה להפרת הבטחות של פוליטיקאים עדיין אינה הופכת את המעשה הזה למוסרי, אולם היא בהחלט מציעה צידוק מתקבל על הדעת להתנהגות זו אצל פוליטיקאים. אפשר לומר ככלל, שמלכתחילה ישנה הסתברות גבוהה מאוד שבשל אופי המשטר הדמוקרטי הקואליציוני במדינת ישראל, אכן פוליטיקאים ייאלצו לסגת בהם מהצהרותיהם אחרי שייבחרו. לכאורה אפשר היה לומר להם "טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדֹּר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם" – אולם האפשרות הזאת אינה קיימת באמת, שהרי פוליטיקאי שלא ישטח את משנתו ודעותיו ויצהיר מה כוונותיו ומה שאיפותיו באופן ברור ונחרץ, לא ייבחר לעולם.
בהקשר הזה יש מקום לשלב שני מושגים נוספים מתרבות השיח שפורשים חז"ל במסכת נדרים, והם: "נדרי זירוזין" ו"נדרי הבאי", שאינם תקפים כבר בשעת הצהרתם (נדרים פרק ג). נדרי זירוזין הם נדרים שאדם נודר כדי לחזק את דבריו בעת ויכוח ומיקוח, כאשר ברור לכל בר־דעת שהוא עתיד להתפשר; לדוגמה, שניים מתמקחים בשוק, הקונה מתחייב בלשון נדר וקונם שלא ישלם יותר משקל אחד, והמוכר מתחייב בלשון דומה שלא ימכור בפחות משלשה. ברור לכול שהם יתפשרו על שני שקלים, ואף אחד מהם לא נחשב כעובר על נדרו. "נדרי הבאי" הם כאשר אדם משמיע דברי גוזמה ונודר על אמיתות דבריו. ברור לכול שזהו סגנון של התלהמות רטורית שאין מאחוריו כוונת התחייבות של ממש, ואין מחשיבים זאת לנדר.
דומה שברור לכול ששיח של פוליטיקאי בעת בחירות או בעת ניהול משא ומתן הוא שיח הכולל לא מעט "נדרי זירוזין" ו"נדרי הבאי". וברור לכול שגם אחרי שייבחר מצופה ממנו, כדי לייצג כהלכה את האינטרסים של המדינה ושל בוחריו, להיות נושא ונותן מתוחכם יותר מאשר בעל מוסר המהדר לחומרה ב"כל היוצא מפיו יעשה".
לצד כל האמור, מן הראוי היה שפוליטיקאים ירגילו את לשונם לצרף לכל התחייבות בחירות שלהם מילות סיוג, כמו שאר ישראל. יהודים כשרים מוסיפים לכל ביטוי של התחייבות את המילים "בלי נדר", ופוליטיקאי צריך לומר יותר מכך. בסיומה של כל התחייבות בחירות עליו להוסיף את המילים: "אם אוכל והנסיבות יאפשרו לי לעמוד בדבריי".
ממנים שליח
נקודת מבט נוספת בשאלת קיום הבטחותיהם של פוליטיקאים, היא שאלת איסור הונאה, רמייה ושקר. כאשר אדם נודר נדר, המעשה הוא בינו ובין קונו. לא כן הדבר בהתחייבות שמעורב בה אדם אחר. כך לדוגמה, מי שהתחייב לעסקת מכירה או מתנה – ייתכן שבנסיבות מסוימות לא יוכל לחזור בו. הפעולה המובהקת שחוסמת את הדרך לנסיגה מעסקה ממונית היא "קניין". ביצוע קניין מחייב את המוכר ואת הקונה, ולאחריו יש צורך במהלך משפטי משמעותי על מנת לבטל את העסקה. במצב זה, המבקש לבטל ידו על התחתונה, ועליו לשאת בנזקי הביטול, אם בכלל הביטול אפשרי.
לכאורה, התחייבות של פוליטיקאי ושל מפלגה במערכת הבחירות היא סוג של התחייבות שבין אדם לחברו, שיש בה גם תמורה מפורשת – הצבעה בקלפי. מי שהצביע עבור מפלגה מסוימת עשה זאת על מנת שתבצע את המצע שהתחייבה עליו. אם לאחר הבחירות המפלגה מבקשת לחזור בה מהבטחותיה, לא תועיל לה "התרת נדרים", כשם שהתרת נדרים לא תועיל לאדם שחתם על חוזה מכירת דירה או שילם בבנק אגרה לשינוי בעלות במכירת רכב. התרת נדרים מועילה במישור דתי־מוסרי, ואילו הפרת ההתחייבות לעסקה היא עניין ממוני שבין אדם לחברו.
השאלה היא האם יש לראות התחייבות של מפלגה והצבעה עבורה כפעולה עסקית שבין אדם לחברו. ייתכן שהבחירה במפלגה כוללת מיניה וביה את ההכרה של הבוחר במגבלות כוחו של הנבחר. שהרי קיימת אפשרות שהנבחר לא יזכה, יגיע לאופוזיציה ולא יוכל לממש מאומה מהבטחותיו, מלבד בהבעת דעותיו בכנסת או בתקשורת, במידה זו אחרת של נחרצות. אולם גם אם הוא יזכה, הבוחר יודע מראש שנבחר הציבור הוא חלק ממערכת מורכבת, גם בתוך מפלגתו שלו וגם בשל הצורך להתפשר במשא ומתן עם מפלגות אחרות כדי להגיע להישגים מסוימים.
בדרך כלל המצביע בוחר את הנבחר כשליחו, על מנת שיבצע את המטרות שהתחייב להן על הדרך הטובה ביותר. וכאשר מוטל על הנבחר להכריע בין חלופות, מה לבצע ועל מה לוותר, היכן להתפשר והיכן לפעול בניגוד להבטחתו כדי לפצות את המפלגה השותפה איתו בקואליציה, הוא אינו נדרש לשוב אל בוחריו ולהתייעץ עמם. ההנחה היא שהם הפקידו בידיו את השליחות עד סוף הקדנציה, לטוב ולמוטב, ואם לא ינהג כפי רצונם וטעמם, יוכלו להפגין ולמחות ותו לא. בבחירות הבאות הם יוכלו להביע את אכזבתם ומחאתם על ידי הצבעה למפלגה אחרת.
אם מפרשים כך את טיב העסקה שבין הנבחר לבוחריו, אזי אין להחשיב אי־עמידה של הנבחר בהתחייבויותיו כעוול משפטי. העובדה שהחוק אינו מחייב נבחר ציבור "להחזיר את המנדט" או להתפטר כאשר אינו עומד בציפיותיהם של בוחריו, תומכת בכך שאין תוקף משפטי להתחייבות הזאת. דומני שגם אין לה תוקף הלכתי.
הפוליטיקאי עומד בפני בוחריו כעמידת הנודר בפני החכם ובית דינו. כשם שהנודר מבקש מהדיינים שיתירו לו את נדרו, בנימוק שהנסיבות אילצו אותו לסגת מן הנדר, כך הפוליטיקאי עומד בפני מצביעיו ואומר להם כביכול כדברים האלה בדיוק. "בית הדין" הגדול של רבבות מצביעיו נדרש לקבוע עמדה, כמו הדיינים המתירים את הנדר, האם התירוץ שלו סביר ומשכנע. בדרך כלל, אפילו כאשר הפוליטיקאי עושה פניית פרסה מחלק מהתחייבויותיו, חלק בלתי מבוטל ממצביעיו יקבל את הסבריו ויאמר לו "מותר לך". זה לא מצמצם במאומה את התסכול ואת הזעם שחשים אלו שלא השתכנעו מן הטיעונים, אבל מותיר מרחב של הצדקה ואישור לפוליטיקאי להמשיך בדרכו.
הראי"ה קוק כתב: "עזבנו את הפוליטיקה העולמית… עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות" (אורות המלחמה פרק ג). לדבריו, לא התאים לעם ישראל לעסוק בניהול ממלכה בעת שהיא תובעת "כשרון של רשעה", ולכן גלינו מארצנו ונלקחה מאיתנו האפשרות הזאת. לפי דבריו יש לומר שהעובדה שזכינו בדורנו לכונן מדינה עצמאית ולחזור אל הפוליטיקה, מעידה שאפשר כבר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות.
לפיכך, על אף כל האמור לעיל, מוצדק לדרוש מן הפוליטיקאים שלנו שיסלקו את הרשעות והשנאה מעולמם. איננו מבקשים מהם להיות "איש תם יושב אהלים", אבל עליהם למצוא את הדרך לטהר את האווירה, להרבות בכבוד האדם, גם זה של יריביהם, לסייג הבטחות ולהוסיף יותר יושרה ואמינות לשיח הפוליטי.
