לאחרונה הלך לעולמו השופט בדימוס צבי טל, שכיהן בבית המשפט העליון בין השנים 1997־1994. בעיתונות ובהספדים הרבים מאז פטירתו התייחסו הדוברים והכותבים בעיקר לפרקי חיים חשובים שלו כשופט, תפקיד שמילא שנים ארוכות. מעטים התייחסו לפועלו בעבר הרחוק בזמן שירותו ב"הגנה" בכפר העברי נווה יעקב במשך כשנתיים (1946־1948). במשך שנים רבות היה לי קשר עם צבי ז"ל וחנה אשתו, בת למייסדי הכפר העברי נווה יעקב, ושניהם עזרו לי מאוד בקבלת תמונה מהימנה על ההתרחשויות במקום לפני הקמת המדינה.
צבי טל הגיע לנווה־יעקב בסוף שנת 1946, בעת שלמד באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים. הוא התגורר במקום בבית אחיו, שלמה טל. היה זה מקום מצוין להתגורר בו, משום שהוא היה סמוך לאוניברסיטה. כאשר לא הייתה תחבורה סדירה, היה צבי עושה את דרכו ברגל ללימודים דרך השדות. בתקופת מלחמת העצמאות הוא התגורר ושירת ביישוב כחבר בהגנה, והיה במקום בשבועות האחרונים של המלחמה עד לנפילת נווה יעקב בח' באייר תש"ח, שלושה ימים לאחר הכרזת המדינה.
את הדברים שהתרחשו בחודשיים האחרונים עד לפינוי הוא העלה על הכתב ביומן, ימים ספורים לאחר הפינוי. כיוון שמספר הלוחמים במקום לא היה רב ותעודות רבות לא שרדו, יש ליומן זה חשיבות רבה, שכן הוא מציג את השבועות האחרונים של נווה יעקב מזווית ראייתו של לוחם במקום.
הפגז שחדר לספה
באחד מימי השבת בסוף שנת 1947 הגיע אמבולנס לנווה־יעקב. התושבים הופתעו לראות את הרכב נכנס בשערי היישוב. כאשר נפתחו דלתות האמבולנס הם הופתעו עוד יותר משום שבתוכו היה עציץ, בדמות אדנית. כאשר שאלו לפשר העניין התברר שבתוך האדנית התמימה היה חלל, ובתוכו קופסת מתכת מלבנית לא גדולה. היה זה משדר קשר אלחוטי המיועד ליישוב. הוא הוגנב למקום בעזרת רכב החילוץ, כדי שלא ייתפס על ידי האנגלים או יינזק בידי הערבים בדרך. הצעיר שישב סמוך לאדנית היה אמור להדריך את מפעילי מכשיר הקשר. מי שמונה לאחראי על תפעול הקשר היה צבי.
המשדר הוצב בבית פרטי, ביתו של ר' ישעיהו אזרחי, חובר למקלט רדיו רגיל ודרכו שידרו. את השידור הצפינו בצורה מתוחכמת. לצורך הפעלה רצופה של התחנה גויסו נשים מן היישוב, שישבו והאזינו לקשר במשך 24 שעות ביממה. במערך זה נטלה חלק גם חנה ברינקר, לימים אשתו של צבי.
מכשיר הקשר היה חיוני ביותר, כיוון שמלבד תחנת איתות־ראייה במורס שפעלה בין היישוב ובין ירושלים, היה זה הקשר האלחוטי הקבוע עם המפקדה, ודרכו קיבלו הנחיות לדרכי פעולה בחיי שגרה ובימי מאורעות. תחנת הקשר פעלה ביישוב עד פינוי המקום.
צבי טל מספר שבאחד מימי ההרעשות האחרונים, שבהם הופגזה נווה־יעקב מאזור ביר־נבאלה (מרחק של כ־2.5 קילומטרים בקו אווירי מצפון־מערב לנווה־יעקב), חדר פגז לחדר הקשר שבו שהה. הפגז חדר לספה שהייתה בחדר, הספה קלטה את רוב הרסיסים, וכך צבי ניצל. הוא כוסה כולו בפיח ובגופרית צהובה, אך מעבר לכך לא ניזוק.
התחבורה בין ירושלים ונווה־יעקב הייתה קשה וסבוכה. בימים של מאורעות, הערבים היו חוסמים את הדרך בגלי אבנים שאילצו את כלי הרכב להאט, ואז הערבים היו פותחים לעברם באש. לעיתים הוצבו בדרך ארבעה מחסומים כאלה.
בפורים תש"ח שהה צבי בירושלים. יומיים קודם לכן נתקע רכב משוריין בדרכו לנווה־יעקב, וארבעה־עשר ממגיניו נהרגו. מכאן ואילך הדרך הייתה חסומה, ולא היה ניתן לחזור לנווה־יעקב. ההגנה רצתה להעביר אספקה ותחמושת לנווה־יעקב ועטרות, וארגנה לשם כך שיירה מצומצמת שתבצע את המעבר.
גויסו שני קומנדקרים בריטיים, שנהגיהם שוחדו כדי שיסכימו לשתף פעולה, ואליהם הצמידו את צבי וחייל נוסף שהתחפשו לחיילים בריטיים מהדיוויזיה המוצנחת (הכלניות, שלהם הייתה כומתה אדומה), כדי להוביל ולהנחות את הנהגים הבריטיים. צבי טל וחברו חששו שמא במהלך הדרך הנהגים הבריטים יחליטו להסגיר אותם לערבים וכך יוכלו ליהנות מהכנסה כפולה, גם מההגנה וגם מהערבים. לכן הם החזיקו בסתר במהלך הנסיעה כלי נשק דרוכים מאחורי הנהגים, כדי שלא יעזו לחשוב על הסגרתם לפורעים הערבים.
מהלך הנסיעה לנווה־יעקב בתחפושת עבר בשלום, והם חלפו על פני ארבעה מחסומים של אנשי כנופיות ללא פגע. העברת האספקה הייתה חשובה ביותר ליישובים נווה־יעקב ועטרות, שסבלו מחוסר מזון ותחמושת, והייתה בכך הקלה לשעה. כך חזר צבי לנווה־יעקב עם שיירת האספקה, ונשאר בה עד הפינוי.
מחליטים לעזוב
הימים האחרונים בנווה־יעקב היו קשים ביותר. מלאי המזון אזל, הפצועים התרבו והיכולת לטפל בהם פחתה. ביום שישי ה' באייר, באותן שעות שבהן נערך בתל־אביב טקס הכרזת המדינה, נפל גוש עציון מדרום לירושלים. צבי מספר שהם לא ידעו כלל על הכרזת המדינה, כיוון שהיו שקועים בקרבות. שעות אחדות לאחר מכן קיבלו אנשי עטרות הוראה לעזוב את יישובם ולהגיע רגלית לעבר נווה־יעקב. לויצה, ממפקדי ההגנה בירושלים מציין בספרו "תשעה קבין" (עמ' 82) ש־57 לוחמים עם נשקם, ובתוכם שני פצועים על אלונקות, עברו לנווה־יעקב.
צבי טל וכמה לוחמים אחרים יצאו לכיוון עטרות, בסמוך לכפר א־רם, כדי לאבטח את הציר עבור הנסוגים מעטרות. כאשר נפגשו הם צעדו יחד לעבר נווה־יעקב. צבי מספר על תחושת שברון הלב למראה המפונים מעטרות. למחרת הרגשה זו התעצמה כאשר צפו מנווה יעקב וראו את עטרות ריק מאדם, ואת ההרס והחורבן שחוללו ביישוב הפורעים הערבים.
בשבת בבוקר, ו' באייר תש"ח, החלה הרעשה כבדה על נווה־יעקב. במוצאי השבת העבירה ההגנה הודעה באלחוט בדבר תוכנית לכיבוש בית־חנינא מדרום ויצירת קשר עם נווה־יעקב עד יום ראשון בבוקר. ההודעה הייתה משובשת ומבולבלת, וכך התוכנית לא יצאה לפועל ונדחתה ליום ראשון בלילה, אבל השעה הוחמצה. ביום ראשון בבוקר חודשה ההרעשה על נווה־יעקב, והפילה קורבנות: ארבעה הרוגים, 12 פצועים קשה ועשרה פצועים קל.
עקב המצב הקשה וחוסר היכולת של מטה ההגנה בירושלים לעזור, הוחלט על ידי הפיקוד בנווה יעקב, בפיקודו של ישראל פונט, לעזוב את המקום סמוך לחצות. לאחר שקברו את ההרוגים ואת ספרי התורה, יצאו הלוחמים במסע רגלי לעבר ירושלים ממזרח לכביש ירושלים־רמאללה. 164 מגיני נווה יעקב ועטרות יצאו לדרך, כשהם נושאים עימם 12 פצועים באלונקות לעבר הר הצופים. הדרך עברה בשקט, ובאורח נס הכוח לא נתגלה בדרכו כאשר עברו בוואדי בשולי הכפר שועאפט. כשהגיעו לכניסה להר הצופים נפצעו שני חיילים ממטענים מאולתרים. אחד מהם איבד את כף רגלו באירוע הזה.
כך תיאר צבי טל את שעותיו האחרונות של נווה־יעקב ואת עזיבת המקום:
בקדחתנות נעשו ההכנות האחרונות. השמדנו את שניתן להשמיד ונטלנו את כל הנשק וחלק מן התחמושת ואת כל פצועינו. ההכנות ארכו שעה מרובה ובשעה אחת אחר חצות נערכנו ליציאה. הצער היה עמוק. רכוש ועמל שנים ועוד נקודה עברית נעזבת. מעשה הפינוי היה מפעל גבורה. יצאנו חרש להרים ועקפנו עמדות האויב. במספר כה מועט של בריאים נשאנו את האלונקות והנשק. ללא דרך עלינו הרים וירדנו בקעות. היו מקומות שהוכרחנו לטפס על ארבעה, אבני נגף הכשילונו אך את משאנו היקר לא הנחנו.
היו רגעים קשים של ייאוש, הרגשנו שאם נתקדם בקצב כזה לא נגיע לעולם למחוז חפצנו. הוכרחנו לנוח כל רבע שעה. כל שריר היה מאומץ, כל נפש עייפה וכל עצם כואב. עם שחר חזרו שני גששים והודיעו שאנו נמצאים מזרחית לשועפט, בסמוך לה, נחרדנו. המשכנו דרכנו בקצב מהיר. אף זה היה מחסדי ה' עלינו, שהלכנו לאור היום סמוך מאוד לאויב ולא הרגיש בנו. האויב התחיל להפגיז את הכפר המפונה. עייפים ורצוצים הגענו בשלום לתעודתנו. אנו נמצאים כעת בין כותלי בית החולים הדסה בהר הצופים.
המתנה מורטת עצבים
קבלת הכוח בהר הצופים הייתה חמה ותומכת, אף שגם שם התנאים לא היו קלים. גם בהר הצופים סבלו ממחסור במזון ותחמושת, אך שמחו על התגבורת וקיבלו את הנסוגים בסבר פנים יפות. כבר למחרת, חלק גדול מהכוח פונה לירושלים כיוון שהדרך לעיר דרך שייח־ג'ראח שוחררה לפרק זמן קצר. מי שלא הזדרז להתפנות נשאר בהר הצופים למספר שבועות עד "ההפוגה הראשונה" – הפסקת האש בערב חג השבועות. בין ה"תקועים" בהר היה צבי טל.
כיוון שטלפונים לא היו בנמצא, היה קשה לעדכן את המשפחות על שהתרחש. כאשר צבי הגיע להר הצופים הוא כתב מיד למשפחתו שהתגוררה בחיפה שהוא בריא ושלם. את המכתב מסר לאחד החיילים שירדו מן ההר למחרת הגעתם. כיוון שהדרכים היו מנותקות, העברת הדואר התעכבה. רק לאחר ארבעה שבועות, ערב חג השבועות, הגיע המכתב ליעדו והמשפחה קיבלה את ההודעה המרגשת שבנם צבי חי ושלם.
במקום שבו שכן בעבר הכפר העברי נווה יעקב, הוקם "גן הגבורה" המנציח את היישובים נווה־יעקב ועטרות. הגן נחנך בשנת תשס"ג, במעמד ראש עיריית ירושלים אהוד אולמרט ואורחים רבים. צבי טל נשא דברים בטקס כנציג המתיישבים והלוחמים במקום.
ביום רביעי שעבר, 73 שנים לנסיגה מנווה־יעקב, נחנכה בפסגת־זאב הטיילת "דרך ההולכים" במעמד ראש עיריית ירושלים משה ליאון. בתכנון הטקס שובץ צבי טל להיות אחד הדוברים, כנציג ההולכים לירושלים. לצערנו לא זכינו לשמוע את דבריו, כיוון שנפטר ימים בודדים לפני האירוע. את מקומו מילאה רעייתו חנה, יומיים לאחר שקמה מהשבעה. תקוותנו שסיפורו וסיפורם של שאר ההולכים יעבור לדורות הבאים, לזכר הלוחמים, מקימי מדינת ישראל.
