"הלכתי לחברים שגדלו כיתומים ושאלתי מה עזר להם"

כָּל יְמֵי חַיַּי/ יִהְיוּ תָּמִיד:/ יְמֵי חַיַּי,/ הַיָּמִים,/ וְאֵין בָּם יוֹתֵר./ כָּל יְמֵי חַיַּי,/ הַלֵּילוֹת,/ בַּגִּנָּה, שֶׁל פַּעַם./ בָּהּ הַשֶּׁקֶט/ מְצַרְצֵר/ וּבוֹ הַכֹּל/ עוֹדוֹ (רוחמה גבל־רדמן, "כמלא חוט חול").

"כדי לצאת לחיים אחרי השבר, לכתוב ולחשוף, נדרשתי לשחק את המשחק המטורף של ג'אגלינג בין העבר וההווה, כשאני לא מרפה לא מזה ולא מזה", אומרת רוחמה גבל־רדמן. "העמדה הזאת נובעת מההבנה שימי חיינו הם הימים והלילות, כמו שכתוב בהגדה, החלקים המוארים והחשוכים. אנחנו חיים בתוך מערך שלם, וכל כולו יוצר את מי שאנחנו. ההגדה מדברת על מי שאנחנו כעם, ובחיים שלי זה לדעת להגיד אלה ימי חיי, עם הזיכרונות והרבדים והאהבות והכאבים וכל היש וכל האין – זה מי שאני".

לרוחמה גבל־רדמן, 45, היה הרבה יש בחייה, אך בפתאומיות טרגית הוא הפך לחלל גדול של אין. בגיל 31, בהיותה אם צעירה לשלושה בנים קטנים, נהרג בעלה נפתלי בבוקר חורפי אחד בשנת 2005, בתאונת פגע וברח. "בגיל צעיר מאוד החיים זימנו לי שבר גדול מנשוא. אני מסתכלת היום על זוגות בגיל הזה ואומרת לעצמי 'מה הם כבר הספיקו', אבל הספקנו הרבה. החיים זימנו חיתוך אגרסיבי ונוקב, בלי הכנה מוקדמת, בעיטה ישר לבטן. ומשם היה צריך להמשיך. אילולא היו לי שלושה ילדים קטנים, אני לא בטוחה שהייתי מצליחה לקום. השבר היה כל כך גדול".

הם גרו במושב, בתוך קהילה חמה ותומכת, הוא איש מערכת הביטחון שנעדר לא מעט מהבית, היא מורה ומחנכת. תמונה פסטורלית של משפחה בראשית חייה. "הוא יצא מהדלת ביום ראשון בבוקר, ועשרים דקות אחרי זה – כבר לא היה יותר. בלי שום הכנה מוקדמת, כאילו יד יצאה מהשמיים ולקחה אותו, ומשם צריך להתחיל מבראשית. נשארתי עם בלון מפונצ'ר ביד. כל המאוויים והעקדות שאישה צעירה מקריבה לטובת המשפחה והבן־זוג, נותרו חסרי משמעות. תחושת אכזבה של איך יכול להיות שלא יהיו ימי הנחת שחלמנו עליהם. עבדנו כל כך קשה בסיזיפיות של החיים, כשכל הזמן מרחף החלום שיום אחד יגיע הזמן שנשב בנחת ונהנה מהביחד. בצורה הכי אגרסיבית, הכול נעלם".

עבור אישה שהכירה את בעלה לעתיד בגיל 19, אובדן הזוגיות הוביל גם למשבר זהות. "גדלנו ביחד וקיבלתי מנפתלי כל כך הרבה. נדיב, מפרגן, משקיע ברמות וכנראה גם איש מקצוע מהמעלה הראשונה. יום אחד הוא נחטף לנו מהחיים והשאיר אותנו אבודים ומבולבלים כאן למטה, להתחיל מהתחלה. פתאום שאלתי את עצמי מי אני עכשיו. הבנתי שאני לא מכירה אותי ואת הרצונות שלי בלי נפתלי. היה משהו בזוגיות שהגדיר אותי, האנחנו היה מי שאני, ופתאום הוא כביכול התפוצץ. היום אני יודעת שאותו אנחנו לא נעלם, הוא השתנה".

בשירים הראשונים בספר את מדברת על אירועים שקרו שנה לפני, שבועיים לפני, כמו מחפשת רמזים בעבר למה שיקרה.
"השירים האלה מדברים על חוויות שחוויתי ושגם בזמן אמת, כשהדברים קרו, זה היה לי מוזר, אבל בדיעבד הרגשתי שהיה בהם איזה רמז מקדים. שנה לפני שנפתלי נהרג קיבלתי איגרת של משפחת השכול בדואר, עם השם שלי והכל. איזו הזיה, איך טעות כזאת מתרחשת? זו טעות שלא עושים. כעסתי על מי ששלח את המכתב, אבל נפתלי צחק עליי וזרק אותו לפח. ואז אחרי שנה זה נהיה זיכרון נוראי, חוויה מאוד חזקה שזה היה לנו מול העיניים.

"החשש הכי גדול שלי היה שיקרה לו משהו. נפתלי היה איש ביטחון ונסע הרבה לחו"ל, ומטבע הדברים מי שנמצא בבית דואג למי שבדרכים. כשזה קרה היה לי קשה להתחמק מהמחשבה שכאשר יגורתי בא לי".

הפורץ

וְהַלַּיְלָה מַגִּיעַ בְּלִי שֶׁשָּׁאַל רְשׁוּת,/ לִטְרֹף וּלְמוֹלֵל/ וּלְהַדְלִיק כְּמִיהוֹת./ הַלַּיְלָה מַגִּיעַ וּמֵנִיחַ בִּמְקוֹמָם/ הַיַּחֲסִי/ אֶת הֶשֵּׂגַיִךְ שֶׁלָּךְ הַדַּלִּים לְמַרְאֶה:/ שֶׁיִּהְיֶה מְסֻדָּר/ שֶׁיִּהְיֶה בְּסֵדֶר/ שֶׁאַתְּ תִּהְיִי/ שֶׁהַיְּלָדִים יִהְיוּ/ שֶׁיִּהְיֶה בִּשְׁבִיל מָה לְהִתְאַמֵּץ./ כַּמָּה דַּלּוֹת וְכַמָּה כֹּחַ/ לְהַפְעִיל מוּל הַפּוֹרֵץ/ לְיוֹמֵךְ/ בְּלִי רְשׁוּת./ בְּכָל יוֹם.

מרגע האובדן היה ברור לרוחמה שכל צעד שלה יישקל לאור צרכי הילדים. השאלה הראשונה והחשובה הייתה איך לתווך להם את המצב החדש. "קודם כול הכרתי בכך שאני הולכת לדרך עלומה שאף אחד לא הכין אותי אליה. עוד בימי השבעה אמרתי לעצמי שאני אימא ושאני הולכת להמשיך לתפקד כמו שאני יודעת. בהתחלה פחות התעסקתי בעצמי, ויותר בניסיון להבין מה עובר עליהם כדי לייצר משפחה נורמלית ושמחה בתוך הסיטואציה ההזויה הזאת עד כמה שאפשר. כמובן, יש כאבים שלא הצלחתי לקחת להם.

"הבנתי שזה מסע של למידה, הייתי תלמידה חרוצה והלכתי לאסוף מידע. קראתי המון והקשבתי קשב רב לחברים שגדלו כיתומים. אחד אחרי השני שאלתי אותם מה עזר להם, מה היה להם נכון. ביקשתי שיספרו על הכאבים ועל הבורות של החיים שלהם. כל חוויה שהייתה נראית לי כמו כלי עבודה נכון, אספתי אותה אליי. מישהי אמרה לי שהיה לה תיק קטן שבו היא שמרה מכתבים שכתבה לאבא שלה. זו הייתה הדרך שלה לתקשר איתו. אימצתי את הרעיון, וקניתי לכל אחד מהילדים תיק כזה. כל פעם הם הכניסו לשם ציורים או מכתבים. זה משמעותי להם עד היום. זה מכמיר לב לפתוח את התיק, אבל זה הערוץ שלהם אליו".

יום אחרי השבעה החלה רוחמה לכתוב מחברת זיכרונות מהבעל והאב שאיננו עוד, עבור הילדים שיגדלו. "הייתי בחרדה עמוקה שהם לא יזכרו שום דבר. הם היו פצפונים, וכל כך רציתי שיהיו להם זיכרונות מהאבא הרך והמקסים שנפתלי היה. אז התחלתי לכתוב והרגשתי שככה אני משחררת אותם מהעול לשמר את הזיכרון, כי אני לקחתי את התפקיד הזה".

16 שנה אחרי, נדלו מתוך אותו יומן־אבל השירים שמרכיבים את הספר "כמלוא חוט חול", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת פרדס. לימים הבינה רוחמה שהמחברת הזאת הייתה עוגן בתהליך הריפוי שלה, אישה צעירה בלילות בודדים וארוכים כשעולמה מנופץ לרסיסים. כשחזרה אליה בשנים האחרונות מצאה חומרים חשופים ורגישים, מילים שנכתבו בשבועות הראשונים, כשהנפש עוד דיממה בלי שליטה.

היא התלבטה האם לפרסם את השירים. "השירים חשופים מאוד, וההחלטה להוציא אותם החוצה לא הייתה פשוטה. אבל אני חושבת שמשורר הוא כלי. השיר הסתדר בנשמה ויוצא החוצה באופן מסוים ויש לו חיים משלו. חשוב לי שהספר יגיע לאנשים שצריכים אותו, מי שנמצא בבדידות זוהרת, שהיום שלו נגמר והוא לבד, זאת הדרך שלי להושיט לו יד".

ביום שבו נהרג נפתלי נקראה רוחמה לבית החולים לזהות אותו. "זה אירוע קשה שאני לא מאחלת לאף אחד. כשנכנסתי שם לשירותים ראיתי במראה אישה עם כיסוי ראש. אמרתי לעצמי שזה כבר שקר. באותה שנייה הייתי אמורה להוריד, למרות שעד הלוויה החלפתי כמה כיסויי ראש כי הרגשתי שזה כבר לא שלי".

הורדת כיסוי הראש, שהגיעה בהמשך, הייתה מבחינת רוחמה צעד משמעותי כדי להנכיח את השינוי בחייה. כאישה שבעלה הרבה להיעדר מהבית היא התרגלה להסתדר ללא עזרה בניהול הבית, וללב התגנבה מחשבה שבעצם כלום לא השתנה – לפני כן היא קילחה את הילדים לבד וכך גם אחרי. "מבחינה מסוימת עולם כמנהגו נהג, והיה לי רצון לבטא את השינוי גם במסגרת החיצונית של החיים. כיסוי הראש היה סמל בהקשר הזה. הבנתי שזה משהו שאני צריכה לעשות כדי להתניע איזו הבנה פנימית בנוגע למה השתנה בחיים שלי. הייתי צריכה משהו שיסמל את השבר. זאת הייתה חוויה קשה מולי, מול החברה, ובעיקר מול הילדים, ולמרות הקושי אני חושבת שההחלטה הייתה נכונה".

החיים החדשים שנכפו עליה הביאו איתם גם התמודדות אמונית. אחת ההחלטות הראשונות שקיבלה בהקשר הזה הייתה לשמר את הקיים בשלב הראשון ולא לעשות שום צעד מתוך טראומה או לחץ. "הכי קל לזרוק הכול, אבל רציתי לשמור על הערכים שהיו חשובים לנו, ערב שבת זה ערב שבת, תפילה זו תפילה, לימוד הגמרא בבית ממשיך למרות שמי שלמד איננו, אז אני פותחת את הגמרות במקומו. לאט לאט למדתי איך לדייק את הדברים למערך החיים החדש. מצד אחד להישאר מי שהיינו, ומצד שני לממש אותם באופן שמתאים למצב החדש".

הזכרת שבתות, כיסוי ראש, תפילה. איפה א־לוהים?
"בהתחלה השהיתי את הקשר איתו, פשוט ככה. כל פרטי ההלכה והערכים קוימו כדי לכבד את מה שהיה חשוב לנו, אבל לא הייתי בתוך זה. לא הייתי מסוגלת להתפלל למשל. ומצד שני ברור שהיה שיח איתו. בחצות כשאני לבד בסלון, ויוצאת ממני בקשה שה' יסדר את הבלגן שהוא עשה לי, אמרתי לו 'אתה חייב להיות כאן, חייב'".

חודש לאחר האסון חזרה רוחמה לבית הכנסת, כשבניה הקטנים מעבר לווילון והיא מלטפת אותם דרכו. הדמעות זולגות מעיניה כשהיא מספרת איך הייתה משחילה את היד להראות להם איפה החזן נמצא בתפילה. "אני לא מקנאה באישה שנמצאת בסיטואציה דומה ואין לה את האופציה להיות ליד הילד שלה וללטף אותו. אני בטוחה שזה קרע את הלב של כל מי שהיה באזור אבל הייתי במשימה. עכשיו אני בוכה, אבל אז עשיתי מה שצריך". בהמשך אחיה עבר לגור לידה, ושימש כזרוע הארוכה שלה בעזרת הגברים.

מול ים

וְעִם הַיָּם בְּרַחֲשׁוֹ הַקָּבוּעַ./ הַתָּדִיר הַזֶּה, הַלֹּא תָּלוּי,/ לֹא יֶחְדַּל/ וְלֹא יִקְרֹס./ הָרוּחַ וְהַמֶּלַח בַּפָּנִים./ כָּאן, הַכֹּל עוֹבֵד אִתִּי וּבִלְעָדַי,/ וְתָבוֹא לִי פְּרִיסַת נֶפֶשׁ/ לְרוּחוֹת כֻּלָּן./ כָּאן, הַכֹּל עוֹבֵד/ אִתִּי וּבִלְעָדַי.

המחשבה לקום ולבנות קן משפחתי חדש התגנבה פנימה אט־אט. "אני חושבת שאחרי שעיצבתי מחדש את האישיות שלי, והתגברתי על משבר הזהות שחוויתי, וידעתי להגיד לעצמי מי אני בלי נפתלי – אפשר היה להתחיל לחשוב על זה. היה לי ברור שאני כבר לא רוחמה של גיל 19, בניתי את עצמי מחדש בדרך חתחתים. הידיעה הפנימית שאני לא איזה מקרה סעד נטעה בי כוח להיפגש ולחשוב שאפשר לייצר עוד קשר. מצד שני אחרי ששכנעתי את עצמי שאני יכולה לבד, ואחרי שמשהו התייצב מבפנים – האיום להרעיד שוב את המציאות בהכנסה של בן זוג לתמונה היה גדול".

היא לא הרבתה לצאת לדייטים, אלמנה עם שלושה ילדים "זו לא הסחורה הכי חמה בשוק" כלשונה, ולכך נוסף הקושי לשבת בבית קפה עם אדם שהוא לא נפתלי. "יצאתי רק אם ההצעה הגיעה ממישהו שאני יודעת שהוא אוהב אותי ואוהב את הצד השני בערך באותה המידה".

כאשר פגשה את רוני, חמש שנים אחרי שאיבדה את נפתלי, היה לה ברור ששוב הקלפים נטרפים וצריך לחבר מחדש את חלקי הפאזל. שניהם הגיעו בתודעה ששום מזוודה לא יורדת מעגלת החיים שלהם, רק מוסיפים אליה עוד. רוני איבד את אשתו ובנו ממחלת הסרטן והגיע עם שתי בנות מתבגרות, רוחמה באה עם שלושת הבנים, כאשר בשלב זה הגדול היה בן 12 והקטן בן 6. לימים נולדה להם בת משותפת.

הדייט הראשון שלהם, היא משתפת, היה עגמומי מאוד. "ישבנו ובכינו כמה שעות, ולמרבה השיגעון זה היה נראה לנו מצוין". לפני 11 שנים הם התחילו לחבר את חייהם, בעדינות ובהקשבה. "זאת זוגיות אחרת לגמרי, עם בן אדם שונה מאוד, גם אני כנראה כבר אחרת לגמרי. הוא הגיע עם שק הטרגדיה שלו וזה היה לא קל, אבל נלחמנו שיהיה מפנק, יפה, מזמין, והשמחה בסוף באה", היא אומרת על השבתות והחגים המשותפים. "ההיכרות שלנו היא לא פחות מנס. יחד עם עבודה קשה אבל זה נס".

על ההתמודדות של הילדים עם השינוי היא אומרת: "כל אחד מהם קיבל את המעבר הזה אחרת לגמרי, הקטן התרגש מאוד שסוף סוף יהיה לו אבא, הוא חלם על זה, אבל בפועל השינוי היה לו לא קל בכלל. כולם עשו שינויים, מעבר דירה ומעבר לקצב משפחתי אחר. זה לא היה ניגון הרמוני, בעיקר צרימות על צרימות, ומה שהחזיק את הכול היה ההחלטה שלנו. השתדלנו להכיל את הקושי של כל אחד מהם. לא תמיד הצלחנו אבל כולם מכירים בזה שאנחנו משתדלים, וזו גדולתם של הילדים. הרצון הטוב והאחריות ההורית עומדים לזכותנו גם בטעויות, והיו כאלה בוודאי".