"מה עובר על אמא צעירה כשיום אחד נוחתת עליה הבשורה שהבת שלה מפגרת?" כך נפתחת מודעת הפרסום להרצאה החדשה של השחקנית יפעת נוימן מתיאטרון "אלומה". אם המילים הללו גורמות לכם לנוע באי־נוחות – אתם לא לבד. "לפחות חצי מהמקומות שהזמינו אותי ביקשו להחליף את המילה 'מפגרת' בפרסום. למה? כי זה לא פוליטיקלי קורקט, לא נשמע טוב באוזן, כי אנשים משתמשים בזה כמילת גנאי, ואנחנו מבקשים לשנות את העניין". מספרת נוימן, אמא של רוני, בת 21 בעלת פיגור שכלי. או בשבילכם – מוגבלות שכלית התפתחותית (מש"ה).
חצי מהמקומות שהזמינו אותי ביקשו להחליף את המילה 'מפגרת' בפרסום. למה? כי זה לא פוליטיקלי קורקט, זה לא נשמע טוב באוזן, כי אנשים משתמשים בזה כמילת גנאי
בהרצאות שנולדו בעקבות הקורונה שהשביתה את עבודת התיאטרון, מביאה נוימן (44), תושבת מצפה הושעיה, את סיפורה האישי והמשפחתי כאמא לילדה בעלת צרכים מיוחדים – החל מרגע הלידה, דרך שלב האבחון, ההתפתחות, הלידה של בנות נוספות במשפחה, החששות, והמחשבות על העתיד לקראת יציאת הבת מהבית. היינו יכולים לצפות שמשפחה כזו תהיה שקועה בקושי ובדאגה, והם אכן קיימים, אך עם זאת נוימן מציגה את הכול מתוך הומור וחיוך, עם אג'נדה מאוד ברורה, והתגובות לא מאחרות להגיע. "כל עוד יצרתי רגש למישהו והוא לא נשאר אדיש – הפעלתי אותו וגרמתי לו לחשוב. עשיתי את שלי".
"הכינוי האהוב לבנותינו הוא 'הפיליפיניות והנורמליות'. למרות שזה לא נשמע טוב, אבל הן אשכרה כאלה. כשאנחנו לא בבית בשעות לא שעות הן מטפלות בה, ואנחנו חוסכים במקביל לבנות כסף מהצד שיוכלו לשלם כסף לפסיכולוג" (מתוך ההרצאה)
אחרי רוני נולדו ליפעת ולבעלה אבישי ארבע בנות: ליה (18), רז (15), רביד (11) וארבל (8). הפיליפיניות, כפי שהיא מכנה אותן בהרצאה. "ברור שזה לא נורמלי לחיות לצד אח עם צרכים מיוחדים. מצד שני אני בטוחה שהן יהיו בעלות תעצומות נפש אחרות משל בנות גילן. מה שהן עוברות בתור אחות לילדה עם צרכים מיוחדים בונה להן אופי חזק יותר, טוב יותר. אני חושבת עליהן כשבשבת בבוקר הן צריכות להיות בדממה כדי לא להעיר את רוני ולהרוויח עוד זמן בלי לטפל בה, ולכן הן אוכלות קורנפלקס עם חלב בשירותים בשביל לא להרעיש. איזו ילדה נורמלית אוכלת קורנפלקס עם חלב בשירותים?! אני מבינה איזו שריטה יש להן. מגיל עשר רביד עוזרת לרוני בשירותים, והיא מוכנה לעשות את זה, אם היא לא הייתה רוצה היא לא הייתה עושה את זה. אנחנו יושבים וקובעים עם הבנות משמרות שבהן הן מטפלות ברוני. הן מקבלות כסף סמלי על כל 'משמרת' ומתחלקות ביניהן. אם שתי הגדולות לא יכולות נזמין בייביסיטר, ובכלל, כל הזמן אנחנו מציעים להן שמישהי אחרת תבוא, אבל הן מעדיפות את השקט שלהן בבית ולטפל בה בעצמן".
מה זה עושה לחיי החברה שלהן?
"הבית שלנו מפוצץ חברות, כל הזמן, לא משנה של מי. הבייביסיטריות שלנו הן החברות של ליה, שזה דבר מדהים, והחברות גדלות ומכילות את רוני. זה באמת מיוחד.
"אחת הילדות בכיתה של רביד אמרה לה 'אל תדברי אליי, מפגרת', ורביד תפסה לה את הידיים, הסתכלה לה בעיניים ואמרה 'בחיים אל תגידי את המילה מפגרת'. זו אג'נדה. הן משנות תפיסת חיים, הילדה הזו לא תגיד את המילים האלה יותר. כתבה לי מישהי שיש לה ילד על הרצף שהיא שמעה ילדים צועקים אחד לשני 'יא אוטיסט', ולא היה לה האומץ לקום לזעוק את מה שאני אומרת כל הזמן: תפסיקו להשתמש במילים האלה כמילת גנאי".
זה המסר שלך בהרצאה?
"לא, זה חלק מהדברים שאני מספרת כדי לשנות תודעה, לשנות התייחסות. כדי שנהיה חברה טובה יותר ומכילה יותר".
את רואה בהרצאה שלך שליחות?
"אני לא אוהבת את המילה 'שליחות' כי היא גדולה מדי, אבל חשוב לי פשוט לעורר את העניין הזה. אני רוצה להיות הפנים של הצרכים המיוחדים. אני רוצה שכשיחשבו על צרכים מיוחדים, כשירצו תוכן שקשור לצרכים מיוחדים, יפנו אליי. זה חלק מהתפיסה שלי, והסיבה שבגללה אני עושה הצגות. להצגה הראשונה שהעלינו (יחד עם אורנה סגל, שחקנית נוספת, גם היא אם לילד בעל צרכים מיוחדים, עש"ר) קראנו 'אם אנחנו כבר כאן אז למה לא ליהנות מזה?', ופעם מישהו אמר לנו 'אם אנחנו כבר כאן אז למה לא לעשות מזה כסף'. הוא התכוון לכך שאנחנו עושים כסף מהילדים שלנו, ונכון שאני משתמשת ביכולות התיאטרליות שלי, במקצוע שלי כשחקנית, דרך הבת שלי, אבל אני חושבת שעל אף העובדה שאני מתפרנסת מזה, זו בעצם גם 'שליחות', למרות שאני לא אוהבת את המילה הזו.
"אני פשוט רוצה להנגיש את נושא הצרכים המיוחדים. יש כאלה שמתקשרים אליי להזמין הרצאה ואז אומרים – 'אה, כבד, רצינו משהו קליל', כי לאנשים אין כוח להתמודד עם העניינים האלה של החיים, אבל אני כן רוצה שאנשים יתעסקו בדברים האלה. כמעט בכל בית, כל אחד מכיר אח, ילד, בן דוד, חבר שיש לו צרכים מיוחדים. המטרה שלי היא לתת הצצה לחיים של המשפחות האלה. הרבה אנשים אומרים 'וואלה לא ידענו איך זה נראה, איך זה נשמע מבפנים', ובאמת מתעניינים גם מתוך הרצון ל'צהוב'. בהרצאה אני חושפת מה עובר על משפחה שהחיים שלה לא רגילים, כי אלה באמת לא חיים רגילים לחיות לצד אח עם צרכים מיוחדים".
"רוני נולדה אחרי שנתיים של נישואין. היא לא השמיעה את הקולות הרגילים שתינוקות משמיעים. הנורה האדומה הייתה צריכה להידלק, אבל לנו היא לא נדלקה. את המשפט שהרופא ההתפתחותי שאבחן אותה אמר לנו לא אשכח בחיים: 'אם אתם לא רוצים אותה – אני אקח אותה'. אין לי מושג איך רופא אומר משפט כזה להורים צעירים. שנים אחר כך הייתי רואה אותו מדי פעם ברחוב, ותמיד התחשק לי לתקוע לו את רוני מול הפנים ולשאול אותו – עדיין רוצה?" (מתוך ההרצאה)
ההומור הוא מה שייחודי בהצגה שלך, אנשים לא רגילים לפתיחות הזו. איך הקהל מגיב?
"אני מקבלת הרבה תגובות לשני הכיוונים – גם כאלה שאומרים 'הלוואי שהיה לנו את הכוח להתמודד בצורה כל כך הומוריסטית', אבל מהצד השני יש אנשים שיצאו מההרצאה באמצע כי הם אומרים 'היה לנו קשה מדי צורת ההסתכלות הזו שצוחקים על…', אבל אלה בעיקר הורים לילדים צעירים. הורים שכבר עברו דבר או שניים מסתכלים על זה אחרת, יותר מקבלים, הרי יש עכשיו את כל הקבוצות פייסבוק האלה 'אוטיז(ם) מצחיק' ודומותיהן, מתוך ההבנה שלנו מותר 'לצחוק על', זר לא יבין. אנשים אומרים 'הנה זה בן אדם שקשה לו, ועדיין מצליח למצוא מקום להומור בחיים'. החיים ססגוניים יותר, פשוט, בצורה הזו של ההומור. זה חלק מהכיף לבלות, להטעין את עצמי באנרגיה טובה. בעבר הייתי מאוד צינית, וזה התחלף בהומור בריא יותר, גם הומור שחור".
נוימן מנהלת חשבונות אינסטגרם ופייסבוק תוססים, וממבט חטוף בהם נראה כי "הם כל היום מבלים". "בהתחלה זה היה רק שיווק של ההצגות, ואז החלטתי להכניס את האנשים אל מאחורי הקלעים, לחיים האמיתיים שלנו, שיראו, שיפגשו את הבנות, שיראו את רוני. החיים כל כך קשים, אז אנחנו מנסים לייצר כמה שיותר חוויות טובות. ואני אומרת את זה גם בהרצאה: יש רגעים שאת דופקת את הראש בקיר ואומרת 'למה זה מגיע לי? למה אני צריכה בשתיים בלילה לקום ולנקות את הבת שלי בת ה־21? יש לי תינוקת בת 21 בבית, אנחנו כל הזמן עסוקים בה. ולמרות זאת אנחנו מנסים לחיות את החיים כמה שיותר בטוב ומתוך חוויה".
הכול מצחיק
אחד הנוכחים בהרצאה סיפר בסיומה שלאחרונה ראה נער בעל צרכים מיוחדים בעיצומה של התקפת עצבים באמצע הרחוב, כשאבא שלו מנסה להרגיע אותו. היה חם והאב הזיע מאוד, והבחור סיפר שהתלבט האם להציע עזרה או לקנות לו למשל בקבוק מים, ושאל את נוימן מה היה נכון לעשות. "כן! תביא!" היא משיבה מיד. "לא צריך לשאול, פשוט תביא בקבוק מים. אם היית שואל אותי במצב כזה אם אני צריכה עזרה בטוח הייתי אומרת שלא, אבל אם מישהו היה מניח לידי במצב כזה פחית זירו קרה ואומר לי 'בואו, תשתו, אנחנו איתכם', או אפילו בלי לומר מילה – זה נותן תחושה טובה". לדבריה "זה חלק מהעניין של החשיפה. ב־15 באוגוסט הילדים האלה יוצאים לחופש מהמסגרות שלהם, ואז פתאום כולם רואים אותם עומדים בתור בסופר, בסופרלנד, בטיולים. ובשבועיים האלה פתאום אני מרגישה שבוהים בנו. מרגישה את השונות שלנו".
אבל למה הבהייה הזו כל כך מפריעה לך? הרי את פותחת את החיים שלך בפני כל כך הרבה אנשים זרים.
"זה מאוד מפריע לי, כי אני לא מקבלת תחושה של אמפתיה, אלא תחושה של 'את הצגה עכשיו'. ואני לא רוצה להיות ברגעים האלה הצגה, אני הצגה במקומות אחרים, במקומות שאני בוחרת בהם, ובמצבים כאלה אני לא בוחרת. בהרצאה יש לי שליטה ובחירה מה לספר. בסוף כולנו רוצים לצאת טוב. אז כן, ברגעים הפחות נעימים אני יכולה להראות פאסון, אבל בתוכי אהיה מובכת ואגיד 'אוך, מה היינו צריכים לצאת לטיול הזה ושכולם יראו אותנו ככה'. אני לא מתייפייפת ואומרת 'קיבלנו מתנה, והיא נותנת לי כוחות'. ממש לא. אם הייתי יכולה לא הייתי בוחרת במציאות הזו, לא רוצה להיות במועדון הזה. זו מתנה בלי פתק החלפה. כשמישהו אומר לי 'הקדוש ברוך הוא בוחר את המשפחות המיוחדות', זה בעיניי קשקוש. לא רוצה, שיבחר מישהו אחר".
השר אלעזר שטרן. צילום: יונתן זינדל פלאש 90
יש דברים שמביכים אותך?
"אני לא קוראת לזה מבוכה כי אני לא מתביישת, אין בי טיפה של בושה. אבל יש מצבים שבהם אני נכנסת לסטרס וכל הגוף דרוך. בסוף מסלול קיאקים, למשל, כשרוני צורחת וכולם לא יודעים מה לעשות עם עצמם. זה לא תינוק שבוכה, זו ילדה בת 21 שנראית אחרת ושונה. ספציפית בסיטואציה הזו אנשים דווקא הגיבו יפה, אבל זה למשל מצב של סטרס. בהושעיה יש עשרה ילדים מיוחדים, ואנחנו חברים של חלק מהמשפחות שלהם. הקשר הזה שנוצר בינינו הוא איזושהי שותפות גורל, וכשאנחנו יוצאים לטייל איתם, הרבה יותר נעים וכיף לי, כי זה הרבה פחות פדיחות והרבה פחות עניין. אני מרגישה נורמלית לרגע".
משפחה שכזאת
לפני מספר שנים ח"כ אלעזר שטרן (היום השר לענייני מודיעין), אף הוא תושב מצפה הושעיה, סיפר בכנסת על משפחת נוימן: "אנחנו עשירים, בלי מירכאות, בילדים עם צרכים מיוחדים. כבר למעלה מעשור אחת המשפחות אצלנו, כל יום שישי משעות הצהריים, משחררת הורים של אחת הילדות האלה (הכוונה כמובן לרוני, עש"ר) לכמה שעות, כדי שיהיו פנויים להתעסק בילדים האחרים במשפחה". גם נוימן מספרת את הסיפור בהרצאה שלה. "פנתה אליי מישהי ואמרה 'בזכות מה ששמעתי בהרצאה על המשפחה שלוקחת את הבת שלך לפני שבת, פניתי למשפחה כזו ביישוב כדי לעזור להם עם הבן שלהם לפני שבת'. את מבינה? דרך הסיפורים הקטנים אני מעבירה מסרים שיש להם הדים גם החוצה, וזה חשוב לי ומשמעותי".
"אנחנו מאוד אוהבים להגיע לכותל, ומגיעים אליו בערך פעמיים בשנה. ולמה אנחנו כל כך אוהבים להגיע לכותל? כי בכותל תמיד יש אנשים יותר הזויים ממני, שגם אני יכולה לתקוע בהם מבט ולבהות! פעם אחת כשהיינו בכותל, חב"דניק צעיר רץ אחרינו במדרגות ואמר לרוני 'קחי, זה מהרבי!' ונתן לה דולר של הרבי כדי שיחולל ישועות. אמרנו לעצמנו – מה נעשה עם דולר? נקצוץ אותו דק־דק ורוני תאכל כדי שתתחיל לדבר?!" (מתוך ההרצאה)
אבישי מצטרף לשיחתנו, ושניהם מספרים לי שהם צפו במופע של טל פרידמן עם בתו, גם היא בעלת צרכים מיוחדים. "ראינו את המופע, והוא היה מצחיק ונחמד, אבל כי זה טל פרידמן. כולם רוצים לראות את המפורסם מארץ נהדרת מדבר על הבת שלו, על החיים שלו, את הצהוב הזה", אומר אבישי. "אנשים יוצאים מהבית בשביל מישהו מפורסם". ממשיכה יפעת. "אני לא רוצה להיות מפורסמת. כשאני על הבמה אני קול של הרבה אנשים שלא יכולים לומר את זה, נציגה של הרבה משפחות. יש לנו אג'נדה בחיים, והיא הדהוד של הצרכים המיוחדים בכל מקום ובכל פינה, כדי שהחברה שלנו תהיה הרבה יותר מכילה ומכבדת ויהיה לי הרבה יותר נעים להסתובב עם הבת שלי".
מה המצב האידיאלי?
"שתהיה חברה משלבת יותר", אומר אבישי. "החברה לא יכולה פשוט להכיל וזהו, זה לא עובד ככה. החברה צריכה תיווך, הדרכה. מצד אחד יש הורים שסוגרים את הילד ולא מאפשרים לחברה להתקרב, ויש מי שזורקים את הילד לחברה ומצפים שיכילו אותו. צריך למצוא את האמצע, ואם עושים את זה נכון מקבלים את ההכלה המדויקת. וזה גם תלוי בילד, כמובן. יש הבדל בין שילוב להכלה. זה שרוני יושבת בעזרת גברים בבית הכנסת בהושעיה וזה לא מפריע לאף אחד – זה מראה שהחברה מכילה, אבל היו מקומות שהמצב לא היה ככה, וזו חברה לא מכילה".
אני שואלת את יפעת מה היעד הבא. "השלב הבא, אם יהיה לי אומץ, הוא לעשות מופע סטנדאפ שמשולבות בו הרבה בדיחות לא פוליטיקלי־קורקט על צרכים מיוחדים. אני תופסת מעצמי בן אדם מצחיק. מי היה מאמין שאנחנו ממלאות עם המופע שלנו היכלי תרבות, ואנשים יוצאים מהבית במיוחד כדי לראות אותנו. כן, אני מאמינה שאני יכולה למלא אולם בזאפה עם מופע סטנדאפ משלי".
