בין אגדה להלכה: ביקורת עצמית ומודעות למורכבות החיים

ההפרדה בין ה"הלכה" ל"אגדה" מבוססת עמוק כל כך בתרבות הלמדנות היהודית, עד שאנחנו נוטים לשכוח את העובדה שהיא לא קיימת בתלמוד עצמו. בתלמוד קיימת אמנם מוּדעות לשתי הסוגות, ואף עיסוק מקומי בנוגע להבדלים שביניהם, אך הספר עצמו אינו מחולק למדורים העוסקים בזה או בזה. כמעט כל דף בתלמוד הבבלי מכיל דיונים הלכתיים, דרשות רעיוניות וסיפורים, והקורא לא תמיד יכול להבחין מתי נגמר החלק האחד ומתחיל השני. יתרה מכך, הלומד סוגיה לא יכול להבין מתוכה איזו חשיבות יש לייחס לכל אחד מחלקיה: האם הבירורים ההלכתיים הם לוז הדיון, והאגדה נספחה אליהם מסיבות לא ברורות, או שמא דווקא האגדה נוגעת במהותו של העיקרון הנידון יותר מהדיונים הפרטניים במקרי קצה.

למרות זאת, ההבחנה ההיררכית בין הז'אנרים נתפסת כעובדה ברורה מאליה. בישיבות רבות נהוג לדלג על החלקים הסיפוריים ולרכז את עיקר המאמץ בדיונים המשפטיים. הסיפורים ממלאים תפקיד עממי יותר: הם מסופרים לילדים, ומשמשים כמאגר פורה לדרשות המבקשות למשוך את לב הקהל. גם מי שמקדישים את מרצם ללימוד ההגות היהודית, הן בישיבה והן באקדמיה, אינם מבקשים אותה בתלמוד אלא בחיבורים מאוחרים יותר.

עם זאת, בעולם המחקר האקדמי, ואפילו בכמה ישיבות, ניכרת כיום מגמה הולכת וגדלה של קריאת הסוגיה התלמודית כפי שנערכה במקור, על הז'אנרים השונים המרכיבים אותה. לימוד כזה מוביל להבנה שונה של חלק מההנחות המקובלות בנוגע לעולמם הרעיוני של החכמים.

חלוץ הקריאה המעמיקה בסיפורי התלמוד היה פרופ' יונה פרנקל, שהראה באופן שיטתי את האיכויות הספרותיות והעומקים הרעיוניים שלהם. אבל, במעין תשובת המשקל להזנחה ארוכת השנים של האגדה, פרנקל התמקד אך ורק בסיפורים הבודדים, ולא עסק בשאלת הקשר שלהם לסוגיות שבמהלכן הם מופיעים. כך, עם הזמן, התפתח מחקר העוסק בעולמם הערכי של החכמים דרך קריאה בסיפורים באופן מנותק – ולעיתים אף מנוגד – להקשר ההלכתי והתרבותי הרחב של התלמוד.

הראשון לזהות את הבעייתיות שבגישה הזו היה לא אחר מפרנקל עצמו, שבמבוא לספרו האחרון נזף בתולשים את האגדה התלמודית ממקומה: "אם אין תלמוד אין אגדה. פרקי הספר הזה קוראים אל החוקרים את סיפורי האגדה: שובו אל התלמוד וגורו לכם לפרש אגדה בלי תלמוד, כי בנפש האגדה הוא!" (סיפור האגדה: אחדות של תוכן וצורה, הקיבוץ המאוחד, 2001).

ספרו של פרופ' ג'פרי רובינשטיין, "סיפורים תלמודיים", בא לתקן את החסר בשתי הגישות: זו שלומדת את התלמוד בלי האגדה, וזו שקוראת רק את האגדה. הוא אוסף את כל הידע הרלוונטי מן הדיסציפלינות השונות, ולעיתים אף סותרות, העוסקות בתלמוד, ומציע קריאות בסוגיות אגדיות לאור הקשריהן ההלכתיים והתרבותיים. הספר, חשוב לציין, ראה אור לראשונה באנגלית בשנת 1999, ומאז פרסם רובינשטיין עוד שני ספרים ועשרות מאמרים שמפתחים את מה שהתחיל לעשות בספר הנוכחי. המחקר שלו מוכר היטב לקהילה האקדמית והשפיע על חוקרים רבים, וחלק מהרעיונות שהוא מציג ב"סיפורים תלמודיים" עברו שינוי ופיתוח עם השנים, כפי שהוא מעיד בהקדמה למהדורה העברית. הסקירה הנוכחית, לפיכך, לא נועדה לחוקרי התחום אלא לכל המבקשים להכיר דרכים חדשות לקריאת הטקסט המכונן של העולם היהודי.

מפרכסות זו את זו

המחקר של רובינשטיין הביא אותו למסקנה שנראית לא מפתיעה בעליל, אך מהפכנית ביחס למקובל: האנשים שערכו את הסוגיות ההלכתיות הם אותם אנשים שערכו את החלקים האגדיים של התלמוד. במילים אחרות, בניגוד לרוב תלמידי הישיבות כיום, עורכי התלמוד השקיעו באגדה אנרגיה דומה לזו שהשקיעו בהלכה. כמו בסוגיות ההלכתיות, הם קיבצו מסורות קדומות ממקורות שונים והרחיבו ועיבדו אותן לכדי מארגים קוהרנטיים, מורכבים ועשירים. רק קריאת המארג השלם, מתוך שימת לב למילות מפתח, למשחקי לשון, לביטויים סמליים, לחזרות ולמבנה, יכולה להציע הבנה מבוססת של עולמם הרעיוני של יוצרי התלמוד.

רובינשטיין מציע קריאות ברוח זו בכמה מהסוגיות המפורסמות ביותר, כמו תנורו של עכנאי, עלילות רשב"י במערה ומחוצה לה, ואגדות החורבן (קמצא ובר קמצא ועוד). סוגיות אגדיות אלו, כך הוא מראה, מפגינות את המודעות העצמית של החכמים לבחירות הערכיות שלהם. הם בוחנים את המתחים הנוצרים בתרבות שמציבה את תלמוד התורה בראש סולם הערכים שלה; הם מעלים על נס את תהליך הדיון יותר מאשר את הקביעות הסמכותניות; הם בוחנים את היחס שבין עולם התורה לעולם המעשה הארצי; הם מדגישים את הבושה כערך שיש לתת עליו את הדעת, במיוחד בחברת הלמדנים המריטוקרטית. באופן כללי, הם מפגינים ביקורת עצמית מעמיקה ומודעות למורכבות ולהיבטים השונים של דרך החיים שלהם, באופן שלא תמיד אפשר לזהות בדיונים ההלכתיים.

כך, לדוגמה, מזהה רובינשטיין את סיפורו של רשב"י במערה (בבלי שבת לג ע"ב־לד ע"א) – שהצית את דמיונם של הדורות הבאים והפך את הרב המסתגר לגיבור המרכזי של תורת הסוד – דווקא כביקורת על דבקות בתורה מתוך דחיית העיסוק בחיי העולם הזה. הסיפור פותח בוויכוח בין רשב"י לחבריו על טיבם של מעשי הרומאים. בעוד רבי יהודה משבח אותם, רשב"י מגנה אותם בחריפות: "תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם, גשרים ליטול מהם מכס". ההמשך ידוע: יהודה בן גרים מלשין לרומאים, רשב"י הופך למבוקש ובורח למערה.

קריאה קשובה לתהליך היציאה שלו מהמערה מזהה שהוא קשור בשלושת המוסדות הרומאיים שזכו לגינוי בפתיחת הסיפור: עורו של רשב"י, שנפגע משנות השהייה במערה, מתרפא בבית המרחץ (הרומאי!); הוא מתקן שווקים (כפי שעשה יעקב אבינו בשכם, מזכירים העורכים) ומסדר "גשרים" שבהם יוכלו הכוהנים לעבור מבלי להיטמא. והדובדבן שבקצפת: הוא מצדיק את השקפת עולמו החדשה בהתבסס על מעשיהן של הזונות! כאשר חכם זקן אחד מבקר את פעולות התיקון שלו, רשב"י מטיח בו את הביטוי החריף: "זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן?". מסתבר שיש לחכמים מה ללמוד אפילו ממי שמסמלות את שפל המדרגה של התיקונים הרומאיים. אפילו הן, למרות התחרות התמידית על תשומת לב הלקוחות, מגלות אחריות הדדית ומאפרות אחת את השנייה. העובדה הזו מעניקה לרשב"י צידוק להרוג את הזקן היהודי שאינו מצליח לנהוג כמותן.

בין הדלקת הנר להדסים

הסיפור, כמו כל סיפור טוב, אינו נוקט עמדה. הוא לא מבקר את רשב"י באופן ישיר על תפיסותיו הראשוניות בנוגע לרומאים, ולא תוקף אותו על ההכרעה להרוג את הזקן שכל חטאו היה שחלק על דעתו. הוא מעניק תיאור עשיר ומורכב של הדרכים השונות שבוחרים גיבוריו, על המחירים הכרוכים בהן, ומותיר את השיפוט לקוראים. גם האפיון הזה מחזק את הדמיון בין הסוגיות האגדתיות לסוגיות ההלכתיות, שבהן מוקדש עיקר המאמץ העריכתי לפיתוח ולהצגה עשירה של העמדות השונות מבלי להכריע ביניהן.

המתח שבין חיים המוקדשים ללימוד התורה לחיים של עשייה גשמית, הנידון במקומות נוספים בתלמוד, מקבל גוון ייחודי לאור ההקשר ההלכתי הנוכחי, כפי שמראה רובינשטיין בספרו. הסיפור מופיע במסגרת סוגיה העוסקת במשנה: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן: על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר" (שבת ב, ו). שלוש המצוות אינן שייכות לאותה קטגוריה: בעוד שינדה וחלה הן מצוות מקראיות שהעונש על אי־קיומן הוא כרת, הציווי על הדלקת הנרות אינו מופיע לא בתורה ואף לא במשנה. מדוע, אם כן, הוא מוצג כאן כחשוב באותה מידה?

נקודת המפנה בעלילת רשב"י מציעה מענה. לאחר 12 שנות שהות במערה יוצאים האב והבן, רוויי תורה ותפילה, ושורפים במבטם את העוסקים בחקלאות, בטענה שהם "מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה". בת קול מחזירה אותם למערה, כ"דין רשעים בגהינום" (!). ביציאתם השנייה האב כבר פתוח לקבל את חיי העולם, אך הבן ממשיך לשרוף במבטו, עד ש"ראו זקן אחד שהיה מחזיק שני הדסים ורץ והולך בין השמשות. אמרו לו: אלו למה לך? אמר להם: אחד כנגד 'זכור' ואחד כנגד 'שמור'. אמר לו [רשב"י לבנו]: ראה כמה מצווה חביבה על ישראל".

כיבוד השבת בהדסים הוא מעשה פעוט שאינו מצווה מפורשת, אך הוא מציל את היהודים מהכליה שמבקש להביא עליהם הבן. האירוע הזה, שאינו מופיע בגרסת הירושלמי של הסיפור, מבטא בתמצית את כל מה שהשניים צריכים להפנים: "ניתוק מן העולם לטובת לימוד תורה אינו הדרך היחידה להגיע אל האל… יש ערך בפעולות ובמלאכות הארציות, לפחות כשהן משרתות מטרה דתית" (עמ' 157). הקישור בין כיבוד השבת בסיפור לכבוד השבת שהמשנה עוסקת בו, טוען את הדלקת הנר במשמעות רעיונית עמוקה: המעשה הארצי הפעוט שמתבצע ברגע שבו הקודש נפרד לכאורה מן החול, הוא סמל לחיבור הנשאף בין החומר לרוח.

נטול אג'נדה

בניגוד לחלק מתוצרי האקדמיה, הספר כתוב בשפה קולחת – ועל כך מגיעות תודות גם למתרגם, עמרי שאשא, על תרומתו לקריאה החלקה בעברית – והוא מאורגן להפליא: הוא מציע מבוא מפורט ובהיר, המגולל את ההתפתחויות וההיבטים השונים של המחקר בתחום, ומסתיים בסיכום עשיר וברור של מסקנות הקריאות השונות המוצעות בו. כל פרק בספר מורכב מניתוח ספרותי המציע קריאה רציפה בסוגיה אגדית, דיון ביחסי האגדה לסוגיה ההלכתית שבתוכה היא מופיעה, דיון בהקשרים התרבותיים – עולם הערכים העולה מסוגיה אחת בהשוואה לסוגיות נוספות העוסקות בנושאים דומים, וזיהוי המקורות הקדומים שמהם שאבו עורכי הבבלי את סיפורי היסוד.

גם מה שאין בספר הוא חלק מהיתרון שלו. מי שמכיר את המחקר העדכני של ספרות חז"ל יודע עד כמה הוא רווי בקריאות אידיאולוגיות. חלק מקריאות אלו שופכות אור חדש על עולמם של החכמים בזכות זווית המבט החדשה שהן מציעות; אחרות מציעות קריאות מעמיקות למרות ההטיה הרעיונית של מחבריהן; וחלקן הן לא יותר מכלי לקידום אג'נדות פוליטיות על חשבון חז"ל. רובינשטיין מכיר, מכבד ומפנה גם למחקרים מהסוג הזה, אך הוא עצמו אינו נוטה אליהם. הקריאות שהוא מציע הן קשובות, הגונות ונטולות אג'נדה, עד כמה שאפשר. ניתן, כמובן, לחלוק על מסקנותיו, אך אי אפשר להכחיש את הענייניות והמקצועיות שהוא מפגין בכל דף בספר.

העיסוק באגדה התלמודית, שבעשורים האחרונים זוכה לעדנה בישראל, מקבל חיזוק משמעותי עם הופעת הספר הזה בעברית. העיון בו פותח צוהר לעולמם של מי שהפכו את היהדות למה שאנחנו מכירים היום, והוא חשוב הן ללומדי ההלכה והן למעיינים באגדה. אלו ואלו ימצאו בו דרך להבנה מעמיקה יותר של החכמים, גם כיוצרי ההלכה וגם כבעלי רגישות אנושית גבוהה במיוחד. וכפי שמסכם זאת המחבר: "הסוגיות ההלכתיות בתלמוד הבבלי מלמדות לחשוב כמו חכם; והסיפורים מלמדים להיות חכם. הסוגיות ההלכתיות מלמדות להתמחות בתורה ולהרבותה בעולם; והסיפורים מלמדים לגלמה באדם" (356).

סיפורים תלמודיים
אומנות הסיפור, עריכה ותרבות
ג'פרי רובינשטיין
מאנגלית: עמרי שאשא
אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2021, 416 עמ'