ביום בהיר אחד טיפס רונן עזרן, תושב שדרות, על גבעה קטנה בסמוך לביתו כדי ליהנות מכוס קפה מול השקיעה. עזרן החליט לצלם את הג'יפ שלו על רקע הנוף היפה, והתכופף מעט כדי ללכוד את הרכב מזווית נמוכה יותר. התמונה הזו הצילה את חייו, שכן בדיוק באותו רגע פגע מצידו השני של הג'יפ טיל נגד טנקים מדגם "קורנט", בעל ראש נפץ כפול.
ראש הנפץ הראשון של הטיל פוצץ לרסיסים את הג'יפ, ראש הנפץ השני חדר את גוף הרכב הקרוע וחלף כמה סנטימטרים מעל ראשו של עזרן, שחש "גיהינום של אש ממש מעל ראשו". בסרטון שהפיץ ארגון הג'יהאד האסלאמי ניתן לראות בבירור את רגע הפגיעה בג'יפ ואת כדור האש העצום שהוא הפך להיות. אך באופן פלאי, עזרן קם מיד לאחר הפיצוץ כשהוא בריא ושלם. כל שנותר לו למזכרת מהאירוע הזה, הוא שריטה קטנטנה בקצה האף. כמה ימים אחר כך שאלתי את עזרן, יהודי מסורתי, האם כבר בירך את ברכת הגומל. הוא השיב שנאמר לו כי הוא "פטור מהברכה, כי המקרה שאירע לו הוא לא אחד מארבעה דברים שעליהם מברכים הגומל".
נראה שמצבו של עזרן הוא גם מצבו של רוב עם ישראל בעת הזו: אנחנו לא מפנימים את גודל הנס שאירע לנו.
כעמית מחקר לתחום הביטחון הלאומי בפורום קהלת, אני מוביל זה שנתיים וחצי צוות קטן שעוסק בניתוח האיומים וההזדמנויות הניצבים בפני ישראל בהקשרים שונים. התמונה המסכמת שהגענו אליה הייתה עגומה למדי. מכיוון שכל האיומים הללו התרוצצו בראשי כבר תקופה ארוכה, צפיתי בחשש הולך וגובר במתרחש סביב הר הבית לקראת יום ירושלים תשפ"א, שהיה גם היום האחרון לחודש הרמדאן.
באותו לילה חגגו כ־80 אלף מוסלמים על רחבת ההר, וצעקו בלהט: "אנחנו החיילים של מוחמד דף", ו"בדם ובאש נשחרר את תל־אביב". מן העבר השני של ההר צעדו במצעד הדגלים המסורתי עשרות אלפי יהודים, ובתווך ניסו להשליט סדר בכאוס כמה אלפי שוטרים ואנשי משמר הגבול. ארגון חמאס ליבה את האש והציב בפני ישראל אולטימטום שהיא כמובן לא יכלה להיענות לו: לרדת מן ההר או לחטוף טילים.
חבית חומר הנפץ שעמדה להצית את "מקרה הכל" – הכינוי במערכת הביטחון לתסריט אימים שבו נפתחת על ישראל מלחמת קודש כלל־מוסלמית – הוצתה והחלה לבעור.
אלא שהלילה הארוך ביותר עבר מבלי שאירע דבר. כלומר אירעו המון דברים, בעיקר אינסוף התנגשויות אלימות בין ערבים ליהודים – בהן יידוי בקבוקי תבערה ואבנים, ירי חי, זיקוקים, ניסיונות לינץ' ואפילו רקטות שנורו על ירושלים – ובכל זאת, מספר ההרוגים בסיום הלילה ההוא היה אפס.
עוד לפני שהספקתי להפנים את משמעותה המלאה של העובדה הזו, פרצה המערכה בדרום ואני נקראתי בדחיפות לשירות מילואים ממושך. מבצע שומר החומות החל.
עם התפשטות האירועים האלימים בכל רחבי הארץ, נוכחתי לדעת שלמעשה כמעט הכול קרה כפי שצפינו וחששנו בניתוחים שקיימנו, ובכל זאת, דבר אחד משמעותי מאוד לא לקחנו בחשבון: הנס.
גשם של ברזל
מכיוון שהנס מטבעו הוא עניין רוחני, מיסטי ומופשט – כדי לזהות אותו ולפרסם אותו לאחרים, יש להשתמש בעובדות, מספרים ונתונים:
על פי צה"ל, מספר הטילים והרקטות שארגוני הטרור ברצועת עזה שיגרו לעבר ישראל במהלך מבצע שומר החומות הוא 4,360. אמנם, להערכתי המספר הרשמי הזה אינו כולל פצצות מרגמה בעוצמה קטנה ובינונית, וחימושים אחרים שנורו בכמויות עצומות לשטח עוטף עזה. כך או אחרת, אין ויכוח שמדובר במספר הגדול ביותר של חימוש תלול־מסלול שנורה לעבר העורף הישראלי מאז ומעולם במשך זמן כה קצר – 11 יום בלבד. כך למשל, במהלך מלחמת לבנון השנייה, שנמשכה 34 ימים, שוגרו אל ישראל 3,986 רקטות וטילים, ובמהלך מבצע צוק איתן שוגרו אל ישראל כ־4,500 רקטות במהלך 50 יום.
מה היו תוצאותיו של גשם הברזל שניתך עלינו, שלפי חישוב קצר כלל כאלפיים טון של מתכת וחומרי נפץ מסוגים שונים? היכן נחתו כל אותם רקטות וטילים?
ובכן, לפי נתוני צה"ל: 1,661 מהם יורטו בידי מערכת כיפת ברזל, 1,843 נפלו בשטחים פתוחים, 680 נפלו בשטח רצועת עזה וגרמו למותם של עשרות מתושבי הרצועה. רק 176 מהם לא יורטו, ונפלו בשטחים בנויים בישראל. מירי זה נהרגו שישה ישראלים, ושלושה אזרחים זרים.
אך הנס התרחש גם במישור הצבאי, שגם בו זכה צה"ל להצלחה יוצאת מגדר הרגיל וסיכל את כל מאמצי האויב. כך הושמדו 12 חוליות נ"ט מתקדם, כאשר למעשה כל מערך העילית הזה גרם להרוג ישראלי אחד בלבד, חייל צה"ל היחיד שנפל במערכה, סמ"ר עומר טביב, לוחם בגדוד 931 של הנח"ל.
מערכי כטבמי"ם מאולתרים ותקניים, ובהם כטב"ם נפץ מסוג "אבאביל" מתוצרת איראן, הופעלו ללא תוצאות. סוכלו מאמצי פעולה תת־ימית של הקומנדו הימי של חמאס, כאשר במסגרת זו חוסלו פעילים ולוחמים והוטבעו כלי שיט תת־ימיים. חוסלו בכירים בהנהגת חמאס הצבאית, בכירים בדרג הביניים ומומחים בתחומי הסייבר ומערך הייצור. יכולתו של חמאס לשגר רקטות למרכז הארץ נפגעה אנושות, כך שבמהלך חציו השני של המבצע לא נורו רקטות לעבר גוש דן.
המטרו העזתי המפורסם הופצץ באופן מסיבי ושיטתי במבצע "מכת ברק" – אשר פגע קשה בתשתיות, בתחמושת, בנשק ובציוד שאופסן שם. תצפיות צה"ל מן האוויר ומן היבשה זיהו עשרות פיצוצי משנה עצומים, שמקורם בהתלקחות אמצעי לחימה שונים, דלק וכמובן רקטות. במבצע הזה נהרגו גם מחבלים רבים, ועד כה ידוע בוודאות על כמה עשרות פעילי חמאס שמצאו בדרך זו את מותם.
למרות התלהמויות ריקות מתוכן ומפגנים צבאיים שארגן חמאס כדי להעלות מחדש את המורל של תושבי עזה ותומכי ציר ההתנגדות, הארגון בעזה נחלש משמעותית, ונוצרה כעת הזדמנות אמיתית לשינוי כללי המשחק בכל הנוגע לרצועה. עצם המחשבה הזו, שעד לא מזמן נתפסה כמייצגת זרם פוליטי מסוים בישראל, נתמכת כעת על ידי קונצנזוס רחב. ממחיש זאת מאמרו האחרון של האלוף במיל' עמוס ידלין, לשעבר ראש אמ"ן וראש המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS), הממליץ למקבלי ההחלטות בישראל שלא לחשוש מלמוטט את שלטון חמאס.
קריאת השכמה
מלבד כישלון חמאס לפגוע בישראל והישגי צה"ל המובהקים, אירע לנו נס שלישי, חשוב לא פחות: העורף הישראלי התחשל והתבגר במהירות מרשימה, והוכיח יכולת עמידה אשר לא הייתה מביישת את הדורות שקדמו לנו, ואשר יש בה כדי לקעקע מן היסוד את נשקם העיקרי של ארגוני הטרור. זהו הנשק הפסיכולוגי, שמטרתו להלך אימים על הציבור הישראלי ולהחזיקו כבן ערובה באמצעות איום הנשק תלול המסלול.
הציבור הישראלי גם קיבל קריאת השכמה חשובה בנוגע לחשיבות מוכנות העורף, לבעיית המשילות ולסכנת הגיס החמישי הנשקפת מחלקים באוכלוסייה הערבית והבדואית. כעת, כאשר אנו נהנים משקט יחסי בכל הגזרות, זהו זמן יקר שבו עלינו להתארגן טוב יותר כדי לקדם את פני הבאות.
אסור לנו בשום פנים לסמוך על הנס, אך כיהודים מאמינים עלינו להכיר בכך שמה שאירע כאן בשבועות האחרונים לא תאם שום תחזית ריאלית. אילו היו הדברים מתפתחים מעט אחרת, היינו עשויים חלילה למצוא עצמנו בתוך מלחמה כוללת, רב־חזיתית, מבחוץ ומבפנים, המתרגשת עלינו בפתע פתאום.
בראייה אמונית, עינינו ראו כיצד הקב"ה לא עזב את עמו אף לרגע, וסיכל את כל מזימות אויבינו בעזרת שליחיו הנאמנים, חיילי צה"ל ואנשי כוחות הביטחון. מוטלת עלינו החובה לפעול בכל כוחנו לשפר את המצב ולהתכונן לבאות, אך לא פחות חשוב מכך – חובה עלינו, בעלי הנס, להכיר בנס ולהודות ל"שומר החומות" האמיתי.
