טניס
הטניס נחשב לאחד מענפי הספורט הפופולריים בעולם, והוא החל להתפתח ככל הנראה כבר לפני קרוב לאלף שנים. המטרה במשחק היא העברת כדור קטן באמצעות מחבט מעל רשת המתוחה במרכז המגרש, כך שהשחקן השני לא יוכל לחבוט בו חזרה. משחק טניס מודרני איננו מוגבל בזמן, אלא בהשגת מספר נקודות מסוים.
לאורך השנים זוהה המשחק עם האריסטוקרטיה והאצולה, ועל כן הוא מכונה "הספורט הלבן". הטניס שוחק כבר באולימפיאדה הראשונה ב־1896, אך הוא הוצא מהתוכנית האולימפית במשחקי 1924, והוחזר אליהם רק ב־1988, אז הותר לראשונה לספורטאים מקצוענים להשתתף בתחרויות. בניגוד לרוב ענפי הספורט בעולם, הטורניר האולימפי איננו היוקרתי ביותר בענף, אלא הוא משני לארבעת טורנירי ה"גרנד־סלאם", המשוחקים בכל שנה בארה"ב, צרפת, אוסטרליה והבכיר שבהם – ווימבלדון שבאנגליה. ישנם מספר הבדלים בין הטניס לענפי האולימפיאדה האחרים, כך למשל לא מתקיימות תחרויות העפלה, והשחקנים באולימפיאדה נקבעים על פי דירוגם בסבב העולמי. ישנן תחרויות ליחידים, לזוגות ולזוגות מעורבים.
בישראל נחשב הטניס לענף פופולרי יחסית, ושמות כמו עמוס מנסדורף, דודי סלע ושחר פאר נחשבים למוכרים וידועים. עשרה טניסאים וטניסאיות ייצגו את ישראל בשבע אולימפיאדות, כשהישג השיא הוא ההעפלה של הצמד המפורסם ביותר בתולדות הטניס הישראלי, אנדי רם ויוני ארליך, לרבע הגמר, גם ב־2004 וגם ב־2012. בטוקיו לא ישתתף אף טניסאי ישראלי, לראשונה מאז סידני 2000.
בדמינטון
כדור הנוצה, כפי שהוא מכונה בעברית, נראה כמו תאום כמעט זהה של הטניס, אבל למעשה מדובר במשחק שהתפתח בנפרד עד לגלגולו המודרני. המטרה בבדמינטון דומה לזו שבטניס – להעביר את ה"כדור" מעבר לרשת באמצעות מחבט, כך שהשחקן השני לא יצליח לחבוט אותו בחזרה. ההבדל העיקרי הוא כמובן הכדור – שהוא למעשה בסיס חצי־עגול שאליו מחוברות נוצות, ומכאן שמו של המשחק. גם המחבט וגודל המגרש שונים, ואופי המשחק שונה מאוד מאחר שהחבטה בכדור־נוצה שונה מאוד מחבטה בכדור רגיל, ומצריכה טקטיקה שונה לחלוטין. ישנן עדויות לקיומו של משחק דומה לבדמינטון מלפני כשלושת אלפים שנה בסין, ובהמשך ביוון ובמצרים. במאה ה־18 שוחק משחק דומה בהודו. כמו משחקים דומים רבים, הבדמינטון המודרני וחוקיו התפתחו באנגליה של המאה ה־19.
למשחקים האולימפיים הגיע הבדמינטון רק במשחקי ברצלונה 1992, והוא בדומיננטיות מוחלטת של הנוצאים (שמם העברי של שחקני הבדמינטון) האסייתים והאסייתיות – דרום קוריאה, סין ויפן. מתוך 106 מדליות שחולקו בענף בסך הכל, רק 10 הגיעו לנוצאים ממדינות מחוץ לאסיה.
הענף מפותח יחסית בישראל, והנוצאי הבכיר בארץ הוא מישה זילברמן, 26 פעמים אלוף הארץ, שזכה להישגים יפים גם בתחרויות בינלאומיות, ודורג בשיאו במקום ה־42 בעולם. הוא היחיד שייצג עד כה את ישראל באולימפיאדות (ב־2012 ו־2016), ובטוקיו תצטרף אליו לראשונה נוצאית ישראלית – קסניה פוליקרפובה.
טניס שולחן
הענף שמוכר לציבור הרחב כ"פינג־פונג", נוסד לקראת סוף המאה ה־19 באנגליה, כחיקוי ביתי לטניס. מסופר כי בתחילה הוא שוחק עם אביזרים ביתיים כמו ערימת ספרים בתפקיד הרשת ופקק של בקבוק בתור כדור, ועם הזמן התפתח לצורה המוכרת לנו כיום. במשחקי סיאול 1988 הוכנס הענף לתוכנית האולימפית, ובעשורים האחרונים שולטים בו בעיקר שחקנים ושחקניות מסין ומדרום קוריאה.
ישראל שלחה נציגה בודדת למשחקים האולימפיים – מרינה קרבצ'נקו, במשחקי אתונה 2004. אלוף ישראל המכהן, מיכאל טאובר (28), המדורג 229 בדירוג העולמי, מספר כי מצב הענף בארץ איננו מזהיר, והוא כמעט ולא זוכה לתקצוב ולספונסרים. "יש היום קבוצה מאוד מוכשרת של ילדים שאנחנו מתכוננים איתם עכשיו לאליפות אירופה בסוף החודש", מספר טאובר, שמשמש כחלק מצוות האימון במכון וינגייט. לדבריו, "זה דור מוכשר וברמה גבוהה. בגלל שלא היו תחרויות בשנה האחרונה, בגלל הקורונה, קשה להעריך איך המצב שלהם ביחס למתחרים מהעולם, אבל אני מאמין שהם יכולים לעשות תוצאות יפות באליפות, וזה כבר משהו שלא היה פה הרבה שנים".
ברמת הבוגרים יש בישראל מישהו שנחשב שחקן מקצוען?
"לצערי לא. פשוט אין פה מספיק כסף. חלק מהשחקנים הבוגרים, כמוני, מאמנים במקביל אז כל החיים שלהם בענף, אבל לא כשחקנים בלבד. חלק ממי שהיו שחקנים ברמה הגבוהה הלכו ללמוד ויש להם עבודה, משפחות וכולי. אני שיחקתי בליגה הצרפתית ארבע שנים, ואז הייתי לגמרי מקצוען, אבל היום קצת פחות כי אין ברירה, ואין בארץ מספיק אולמות ותשתיות ברמה הנדרשת, ואין מספיק כסף בענף. מי שאוהב את הספורט מוצא דרך להישאר בו ולהשקיע, משחקים בנבחרת ומייצגים את המדינה לא בשביל הכסף. אבל אנחנו מסתדרים עם מה שיש ולא מתלוננים".
מה ההישגים של טניס־השולחן הישראלי עד היום?
"מרינה קרבצ'נקו הייתה הישראלית היחידה שהגיעה לאולימפיאדה. היא הגיעה לשמינית הגמר וניצחה בדרך את מי שהייתה אז אלופת אירופה. זה ההישג הכי גדול של הענף. היום אין לנו מישהו ברמה הזו, שהיא הייתה בה אז.
לילדים שאתה מאמן עכשיו בוינגייט בעצם אין עתיד מקצועי בארץ.
"נכון. הייתי ממליץ לכל ילד שחולם להיות שחקן מקצוען, אם הוא מתאים וברמה מספיק גבוהה, לעבור לאירופה בגיל כמה שיותר צעיר".
