בסנטה קטלינה הלכנו באחד הימים לשנרקל באחד האיים הסמוכים – בפארק הלאומי קויבה. שטנו בסירה שגרמה לנו לחוש כל אדוה קטנה במים. עצרנו בכמה חופים מרהיבים ועוצרי נשימה עם מים בצבע טורקיז וחול בצבע שנע בין צהוב ללבן. שחינו שלוש פעמים מעל לשוניות אלמוגים מרהיבות, ולצד צבי ים וכרישים. בכלל, שוניות אלמוגים זה קונספט מטורף. איך הטבע כל כך חי ובוער מתחת למים. מעבר לגבול החיים שלנו. דגים בצבעים וצורות־חיים כל כך זרות לעין אנושית משגשגות שם במצולות בטמפרטורות מאוד מסוימות, ובלי שום יכולת להשפיע על החיים של עצמן.
רגע מטורף
תשמעו סיפור יפה. לילה לפני הסיור פגשנו בהוסטל שני חיילים אמריקנים בחופשה וזוג מברצלונה – אלכס ורג'ינה. דני ואבידן התיישבו לידם, וסיפרו שהם מישראל ושהם שירתו כחיילים. רג'ינה השיבה לדני שהיא לא בטוחה שהיא יכולה לשבת לידו כי הוא שותף להרג ילדים פלסטינים. דני אמר לה שלצדד בצד אחד בלבד זו ראייה מאוד לא מורכבת של המציאות.
יתר השיחה התנהלה בעיקר בין דני ואבידן ולשני החיילים האמריקנים.
בבוקר למחרת, אלכס ורג'ינה הצטרפו לסיור בקויבה. הדינמיקה בינינו הייתה חשדנית. כל אחד נהג בנימוס מול הצד האחר, אבל היה נראה שאחרי שנשוב לסנטה קטלינה כל אחד יפנה לדרכו.
כשחזרנו להוסטל אלכס ביקש לשאול אותי שאלות על יהדות ועל יהודים. הוא הביע עניין מאוד גדול וגם בקיאות היסטורית מאוד גדולה. כשהשיחה כבר הייתה בשלבים מתקדמים הוא שאל שאלות על הסכסוך ועל ציונות. הוא אמר שציונות היא לא כוס התה שלו. ברגע שהוא אמר את המשפט הזה הרגשתי כאילו אני מינימום שגריר ישראל באו"ם ושכל מדינת ישראל נסמכת על כתפיי. התחלתי לדבר בלהט מצועצע על ציונות ועל זה שהיא בסך הכול אומרת שגם אני זכאי לחיים ולמדינת לאום, וסיפרתי לו מה דעתי על הסכסוך ואיך לדעתי בדיוק יגיע השלום ועל גבולות 48' ו־67' ועל המשפחה שלי שנרדפה באירופה. ואלכס בכל הזמן הזה רק היה אחלה של בחור. שאל איפה שצריך לשאול והביע גם את דעותיו במקום שהן היו נדרשות.
תוך כדי השיחה הצטרפה רג'ינה. היא הביעה את דעתה על ישראל ועל הסכסוך, הפעם כחלק מהדיון. שאלתי אותה האם היא מגיבה באותה צורה כשהיא פוגשת גם אמריקנים שמעשי מדינתם שנויים במחלוקת, או סינים או איראנים או טורקים, ואם לא אז למה לדעתה. היא השיבה שאנחנו מנסים להתקבל למעגל המדינות המתקדמות והדמוקרטיות אבל במקביל מבצעים פשעים. אלכס השלים אותה ואמר שבאירופה עד היום יש אובססיה דתית ופוליטית כלפי יהודים וכלפי ישראל בגלל התפקיד ההיסטורי.
זה היה רגע מטורף. הקונספירציות שמדי פעם אנחנו מאכילים את עצמנו התגלו כנכונות, לפחות באופן חלקי. בחור מברצלונה מעיד שבאירופה פשוט יש אובססיה אלינו. בעקבות השיחה הזאת הרוחות נרגעו. נהיינו חברים והמשכנו יחד במקרה לעוד שלושה יעדים שונים בפנמה. אלכס, שהיגר בכלל מאוקראינה לספרד, התגלה כבחור פיקח, משכיל ומצחיק לאללה, ורג'ינה הפגינה כישורים לא פחות טובים. יש לה הומור משובח וידע כללי רחב, והיא מסוגלת להתבונן על דעותיה ועל התפיסות המגובשות שלה ולאתגר אותן כשהיא שומעת עמדות שונות או עובדות שעוד לא הכירה.
אלכס הוא רופא מנתח ורג'ינה תתחיל את שנתה האחרונה בבית הספר לרפואה שבו היא לומדת. בילינו יחד גם כשעברנו לאי במבודה. שם שיחקנו בכדורעף במים – אבידן ואני נגד רג'ינה ואלכס. למותר לציין שדימינו את המשחק לקרב בין אירופה לעם ישראל וברוח השליחות הזאת ניצחנו בהפרש זעום של אולי נקודה, כי אף אחד לא ספר.
כשעמדנו להיפרד, אנחנו ליעד הבא והם חזרה לברצלונה הבטחנו להיפגש שוב בקרוב – או בישראל או בספרד, ורג'ינה אמרה שהיא לא רוצה יותר לפגוש ישראלים כי הכול כל כך מבלבל. ערערנו לה את התפיסה על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ועכשיו מה.
בבוקר שעזבנו את ההוסטל בבוקס דל טורוס התחבקנו ונפרדנו לשלום – לא לפני שצילמנו סלפי שהבטחתי להם שייכנס לטור הקרוב.
