אושיות רשת חוזרים לתגובה הפוגענית ההיא, שפשוט לא יוצאת להם מהראש

אם אתם פעילים ברשתות החברתיות, אתם בוודאי מכירים את הרגע הזה. הרגע שבו הבעתם דעה, או עמדה, ומישהו שאתם כנראה בכלל לא מכירים משגר חץ מורעל נגד הדעה במקרה הטוב, או נגדכם באופן אישי במקרה הרע. ומעבר לעלבון הפרטי, אתם מרגישים את תחושת ההשפלה משתלטת, כי החץ הזה נשלח לכיוונכם לעיני כל החברים והמכרים והקולגות.

כשאתם אנשים מפורסמים, עם מספר גדול של עוקבים ברשתות החברתיות, החוויה הזו עלולה להיות עניין יומיומי. תמיד יהיו "הייטרס". תמיד יהיו אלו שישנאו את מה שתכתבו, יבקרו את התמונה שתעלו ולא יהססו להשתמש במילים פוגעניות, חדות, כואבות. נכון, זהו מחיר הפרסום. ולהיות אישיות ציבורית משמעו לפתח עור של פיל. אבל גם כאשר מצליחים, תמיד יגיע הרגע הזה שבו מישהו יפגע בנקודה כואבת במיוחד, יחשוף איזו צלקת, ייגע בעצב חשוף.

לא היה פשוט לגייס כותבים עבור הפרויקט הזה. כנראה החזרה לרגע הכואב הזה לא פשוטה לכולם. יש גם מי שמדחיק את הפן הזה בפעילות שלו ברשת, מבחירה או שלא. אבל המשתתפים שמופיעים כאן לפניכם הסכימו להיות כנים וחשופים, לחזור לנקודה הזו בזמן, לפוסט ההוא שהכאיב להם באופן מיוחד, לתחושה הרעה שגם ממרחק הזמן הם מתקשים לשכוח. ואולי זו תהיה תזכורת לכולנו שמילים יכולות להכאיב ולהישאר. ולפני שאנחנו מקלידים איזה טוקבק או תגובה ארסית, עדיף לנשום עמוק – ופשוט להתרחק מהמקלדת.

לא נשארתי חייב

נדב אבקסיס, קומיקאי

יש עיתונאי  שהכרתי בפייסבוק. יום אחד, לפני חמש שנים, הוא העלה פוסט וכתב עליי: "מי זה האיש הזה ולמה משלמים לו כסף על הופעות". נפגעתי. נכנסתי לגוגל, חיפשתי תמונה שלו ובחרתי להחזיר בדרך הכי קלה, פרסמתי פוסט משלי וירדתי על המראה שלו.

שנים עברו מאז, אנחנו נפגשים באולפני טלוויזיה, עוקבים אחד אחרי השני בטוויטר, אבל הוא עדיין הוא. ורק לפני שבועיים שוב ירד עליי, או נכון יותר על ההומור שלי. הפעם פשוט עשיתי לו לייק.

כן, יש לי עדיין כעס כלפיו, אבל נדב של היום כבר לא היה מגיב ככה. אנשים משתנים, גדלים. האמת היא שכותבים נגדי בלי סוף, ואני משתדל לא לקרוא. ואם אני קורא, אני מתעלם. לפני שבועיים מישהי העבירה לי פוסט מגעיל שכתבו עליי, אז חסמתי את הכותב. אחרי דקה הסרתי את החסימה. לחסום מישהו זה לתת לו כוח. הוא חסם? שיהיה בריא.

שמור אותי מידידיי

קובי אריאלי, עיתונאי

זה יישמע אולי קצת מוזר, אבל אני לא באמת בנוי לתבהלת תקיפות או תגובות ברשת. באמת שאני מצליח להיפגע מכל תגובה בנפרד, גם מ"halohesh lashofarot" חשבון אנונימי בטוויטר שכותב לי "אתה אדם שפל שמגן על אבריינים" (השגיאה במקור), כך שקשה לבחור, והסך הכול הוא מועקה אחת אדירה שמביאה אותי לא פעם לדמעות.

כיוון שמבחינתי קו השבר הוא שנאת רשת שמצליחה לנצח היכרות אישית ולעיתים אפילו ידידות אישית, אני מעניק את המקום הראשון לעיתונאי בכיר מאוד, שבתגובה לציוץ עוקצני שלי כלפי יאיר גולן (פוליטיקאי נבחר, שלדעתי לא היה ראוי לכך ממנו) כתב משהו בסגנון: "אדם שמוציא את פרנסתו מבדיחות וחידודי לשון ביידיש פוגע בסגן הרמטכ"ל שמסר את נפשו עבור ביטחון ישראל", או משהו כזה.

הוא ואני ידידים. יש לנו זיכרונות וחוויות משותפים. והוא לא סתם תקף אותי לשם כבודו של צד שלישי, עניין שאפשר לתלות אותו בהתקף כעס פתאומי. הוא פשוט נבח בפראות וחטא בכל חטא אפשרי. מה יידיש עכשיו. מאיפה חידודי לשון. כמה רוע. כמה סטריאוטיפי. כמה נמוך.

אני זוכר את היום ההוא כי הוא משמעותי מבחינתי בהבנת הטירוף שנקלענו אליו.

עם חברים כאלה

רחלי קרוט, בלוגרית ועיתונאית קולינריה

עד לפני שנתיים נהגתי לקרוא את כל התגובות שכתבו עליי בכל כתבה שעלתה לרשת. עד שהגיעה תגובה אחת על המשקל שלי שהצליחה להעציב אותי מספיק כדי שאפסיק לקרוא.

אבל אם להודות על האמת, העלבון עליה לא היה גדול מספיק כדי שאיעלב מדי – בכל זאת, אני לא מכירה את הבן־אדם שכתב ולכי תדעי כמה רע לו. לעומת זאת, דווקא מילה אחת של מי שעד אותו רגע הייתה החברה הכי טובה, הצליחה לגרום ללב שלי להיסדק יותר מכל תגובה אחרת.

אחרי שבוע קשוח בעבודה, ימים ארוכים של לחץ שנדמה שלא נגמר ובעיקר המון רעש מסביב, החלטתי להעלות תמונה משמחת לפייסבוק הפרטי שלי – אגרטל עם פרחים שרכשתי לעצמי כדי לשנות אווירה. "איזו סחית את", היא כתבה לי קבל עם ופייסבוק. לא בטוחה אם היא ידעה כמה חוסר ההכלה שלה היה כמו חץ רעיל. והמילה הזאת, הקטנה, שהגיעה אחרי שתי אחרות שכבר אז פגעו בי אבל עליהן עוד שתקתי, גרמו לי הפעם לא לשתוק.

שלוש שנים אנחנו לא מדברות מאז. אחרי 24 שנים של חברות. כל מה שהיה צריך זאת מילה אחת.

מי רוצה להיות מושלם

ענהאל שמואלי, בלוגרית ומנטורית זוגיות

יש לי מסורת שבה כל מוצ"ש אני מעלה סטוריז של שאלות תשובות. הרבה פעמים אני מקבלת תגובות מעצבנות, אבל הייתה תגובה שהתחילה לחזור על עצמה, למרות שבהתחלה חסמתי את המגיבות: "מביך שאת מעלה תמונות עם קרחת" ו"איכס, מה זו הקרחת הזו?". בהתחלה התעלמתי, אבל אז הבנתי שדווקא יש לי מה להגיד. אז כתבתי לה: "באינסטגרם שלי את תראי עוד הרבה קרחות", והתכוונתי בעיקר למובן המטפורי.

האג'נדה שלי היא להעלות תמונות בלי פילטרים, אני תמיד רוצה שהעוקבים שלי יראו אותי כמו שאני, והאמת היא שבכלל לא שמתי לב שיש לי קרחת בתמונות האלה. וזה גם המסר שהיה לי חשוב להעביר, אז כתבתי: "הנשירה שלי התחילה בטיפולי פוריות, אולי בגלל הלחץ, אולי בגלל ההורמונים. לא היה לי זמן להתייחס לזה כי הייתי חדורת מטרה. כנשים הגוף שלנו עובר לא מעט שינויים, אבל אני גאה במי שאני".

אני חושבת שתגובות מהסוג הזה מעידות על הכותבות הרבה יותר מאשר עליי. אני מרחמת על מי שלא יכולה להתמודד עם תמונות של הקרחת שלי. אני בטוחה שגם לה יש "קרחות" משלה, הן אולי נראות אחרת. אף אחד לא מושלם, ואני בטח לא שואפת להיות מושלמת, רק שלמה עם עצמי. כמו שהשיער שלי צומח – גם אני צומחת, ולא מתביישת בכלל.

כשאתה נחשף

אוריין שוקרון, מוזיקאי

לפני שבועיים ביצעתי ב"כוכב הבא" שיר מיוחד והומוריסטי שהקדשתי לנטע ברזילי. רוב רובן של התגובות היו טובות ומפרגנות, ואם היו ביקורות אחדות, הן היו ענייניות. אך תגובה אחת צדה את עיני וקצת הכאיבה לי. מישהי שלא מכירה אותי כתבה לי "לקקן!!" זה מאוד יכול לפגוע, בטח כשאמן מגיע חשוף ומניח את היצירה שלו.

בימים טעונים כמו היום, הייתי רוצה לקוות ולייחל שנחיה בחברה שבה נוכל לפרגן זה לזה בלי חשבון, להפיץ כמה שיותר אהבה, ואפשר שהביקורת תהיה תמיד עניינית, בחיוך ובכבוד.

כמה רוע אפשר לבלוע

רותי רוסו, עיתונאית ושפית

לאורך השנים כתבו עליי הרבה מאוד דברים איומים ברשת, לרוב באופן אנונימי בתגובות למדורים שלי או לראיונות איתי. ירדו על הדעות שלי, על הקשר המשפחתי, על המראה החיצוני שלי – בעצם על מה לא. בפעמים הראשונות שנחשפתי להשמצות לקחתי את זה קשה, אבל ככל שעברו השנים פיתחתי לא רק סוג של אדישות אלא גם הבנה. כשעושים משהו בזירה הציבורית, התגובות השליליות הן סימן לכך שיש לו ערך, עד כמה שזה נשמע מוזר, ושהוא לא התרחש בקרחת יער.

יחד עם זאת זכורה לי פעם אחת שהייתה לי קשה במיוחד. לפני שנים הייתה עיתונאית שכתבה בלוג אנונימי שעסק בביקורת תקשורת, בעיקר זו הכתובה. הוא היה לא רע ונקרא באדיקות על ידי ברנז'ת העיתונאים, שהמתינו לראות מי מהקולגות יהיה על הכוונת היום.

באחד מסופי השבוע עשיתי כתבה חמודה ומצחיקה ב"מעריב" של ביקורת מזון בטיסות, באחד המטבחים המרכזיים שלצד שדה התעופה המספקים אוכל למטוסים. הגעתי למקום וטעמתי 22 מנות שונות (כשר, צמחוני, טבעוני, פירות, אוכל הודי ועוד). נסעתי לשם ברכבי הפרטי והתהליך עצמו היה זוהר בערך כמו שיום בהאנגר תעשייתי נשמע.

באותו סופ"ש בדיוק, אמא שלי פרסמה משהו שהתרחש בטיסה שלה לחופשה פרטית בחו"ל. חופשה שהיא מימנה. היא כתבה ב"ידיעות אחרונות" ואני ב"מעריב", ויצא ששתינו כתבנו על דברים שקשורים בטיסות. הבלוג הקדיש למשפחה שלנו פוסט ציני ומרושע שבו האשים אותנו בקבלת טובות הנאה מחברות תעופה. הוא לא התבסס על כלום ובאופן אישי גם לא ממש הפריע לי. אבל העור שלי כבר היה עבה. אמא שלי נפגעה ממנו ולא הבינה מה מקור הרוע, הדיבה וצרות העין שמאחוריו. היא עוד לא נחשפה למחולות הטוקבקים כמוני ולא הכירה את האכזריות שיכולה להיות, במיוחד למפרסמים אנונימיים ברשת. לפעמים לחוות פגיעה דרך מישהו שיקר לך ושאתה אוהב, כואב משמעותית מפגיעה ישירה בך. אמי ניסתה להבין למה שמישהו יכתוב דבר כזה, ובסוף נתתי את התשובה הקלישאתית והלא מניחה את הדעת "כי הוא יכול".

צל של ספק

 איילת נחמיאס ורבין, סגנית נשיא התאחדות התעשיינים

נשבר לי הלב בכל פעם מחדש. כשכותבים לי בתגובות בשנאה כלפי שמאלנים, כשמטילים ספק בציונות שלי, באמונה שלי, בלאומיות שלי, בחיבור שלי ליהדות, משהו בליבי מתפרק.

כחברת כנסת וכאשת ציבור, החלטתי להגיב למגיבים. מעולם לא הייתי מוכנה להחריש כשמעליבים אותי ומעט מאוד פעמים חסמתי אנשים ברשתות.

אבל דבר אחד ממש הוציא וממשיך להוציא אותי מדעתי – פקפוק באהבה שלי למדינת ישראל, לחיבור שלי ושל משפחתי אליה, וביהדות שלי. אגב, במחנה שבו אני צמחתי, נחשבתי לא אחת לעוף מוזר, כזאת שיותר מדי במרכז, יותר מדי קרובה לימין. אבל הגיע רגע שבו הכרעתי שכל זמן שהמונח "שמאל" יהיה מגונה, אני אקרא לעצמי שמאלנית גם אם דעותיי הרביניסטיות לא ממש מתיישבות עם זה.

לא אחת שאלתי את חבריי בימין איך זה יכול להיות שמעולם לא השתמשתי במונח ימני כהעלבה או כהאשמה, למרות שחלק מהדעות במחנה הזה מסכנות בעיניי את המשך קיומנו כמדינה יהודית ודמוקרטית. נקודת המוצא שלי מאז ומעולם הייתה שדעות מימין ודעות משמאל – ודאי אלה שאינן קיצוניות – מסוגלות לשאת את המורכבות הישראלית על כתפיהן, וגם אם אנחנו חלוקים, אנשי המחנה הנגדי חפצים, ממש כמונו, בטובת המדינה. מעולם לא פקפקתי בפטריוטיות או בלאומיות של ימנים אבל הם לא מצמצו כשפקפקו בשלי – נשואה לשריונר שרוף במילואים, דור עשירי בארץ הזאת, שמגדלת את ילדיה על אהבה עצומה לישראל על כל מורכבותה.

כך הבנתי שעליי להמציא את העמדה הפוליטית שמתאימה לי: דמוקרטית־לאומית. זאת אני, מתאים לכם או לא.

ליצן קטן שלי

אמיר מויאל, יוצר רשת וקומיקאי

את הפייסבוק שלי פתחתי אי אז ב־2007, כשהיה בו בעיקר הד. לפני עידן העוקבים, כשהרשת עוד באמת הייתה חברתית והקהל שלך הורכב מהחברים והמשפחה, היה נדיר לספוג עלבונות. מקסימום ביקורת חסרת רגישות.

אבל אז הגיעה הפעם הראשונה שסטטוס שלי הגיע ל"סטטוסים מצייצים" ונחשף לעשרות אלפי עיניים זרות, שטרחו לעדכן בתגובות ש"נפל לי המצחיק", או לייעץ לי להפסיק לכתוב.

יותר מעשור אחרי, אי אפשר שלא להיות מחוסן (כבר אפשר להגיד "להתפייזר"?) לסוג הזה של התגובות. ועדיין, יש וריאנט אחד של תגובה שעדיין עמיד לחיסון ומצליח להוציא אותי משלוותי. זה קורה כשאני מפרסם פוסט שאיננו קומי ומביע את דעתי בנושא מסוים, ומי שלא מסכים עם הדעה, במקום להתמודד עם הטיעונים, בוחר בכיוון של "תתמקד בלהצחיק".

תצחיק אותי אדון ליצן (בלי שום תמורה כמובן) אבל אל תעז לאתגר את הדעה שלי. תישאר במשבצת שלך, בתבנית שנוחה לי, ואל תצא ממנה. אלא אם כן תביע את דעתי כמובן. פעם הייתי מגיב בחריפות. היום? אני לוקח אוויר, משחרר וכותב: "אני מתנצל שהסטטוס לא היה לטעמך, אנא שלח תלונה מסודרת לכתובת kfotzLee@gmail.com, תודה".

הקול שהעיר אותי

שהרה בלאו, סופרת

זה היה משפט אחד. קטן וקטלני. לא ידעתי מי כתב אותו. גם היום אני לא יודעת. זה היה אף אחד, ובדיוק בגלל זה, זה היה כל אחד.

בטוקבק קטן, בתגובה למאמר שכתבתי לפני 15 שנה באתר "וואלה" נכתב: "משהרה בלאו כבר לא יצא שום דבר".

אני כבר לא זוכרת על מה היה המאמר. אבל את הטוקבק הזה אני לא שוכחת.

למה דווקא הוא? הרי היו טוקבקים הרבה יותר גרועים, מבחילים, מזוויעים, פרטניים.

אבל המשפט הזה ננעץ עמוק בתוכי ולא הרפה.

לא הפסקתי לשמוע אותו, לראות אותו מול העיניים, הוא היה בן הלוויה הקבוע שלי.

שום דבר. שום דבר לא יצא ממנה. שוםםם דבררררר.

אומרים שהתגובות שלא מרפות הן אלו שאתה מאמין להן עמוק בלב.

ואני האמנתי. הייתי אז בתקופת מעבר. עוד המשכתי להשתתף בפאנלים אקטואליים וכתבתי טורים "שנונים" על נושאי השעה, אבל שנאתי את כל זה. אקטואליה לא עניינה אותי, פוליטיקה לא עניינה אותי. רציתי לכתוב ספרים, רציתי אמנות. והטוקבק האנונימי הזה כנראה קלט שם משהו.

שום דבר כבר לא יֵצא ממנה. שום דבררררר.

אז עזבתי הכול. הפסקתי עם הפאנלים ששעממו אותי, הפסקתי עם הטורים שלא עניינו אותי.

שום דבר כבר לא יצא משהרה בלאו. שום דבר.

שלוש שנים אחרי הטוקבק הזה, יצא ממנה הספר הראשון שלה.