מאי 2021, הימים ימי "שומר החומות". רקטות חמאס מאולתרות שועטות מעל שמי ישראל וזורות הרס בשדות, ברחובות, בבניינים. נזק גדול נגרם לרכוש, נזק כבד נגרם לחיי אדם. מנגד, מטוסי קרב משוכללים של חיל האוויר טסים במהירות מסחררת מעל יישובי הדרום, מפקידים את מטעני הנפץ הכבדים שלהם בידיהם של המחבלים חסרי המזל שסומנו כמטרות באותו בוקר. האמל"ח נשלח לעבר המטרה בדיוק רב. הנזק אצלם גדול הרבה יותר.
הרחק מהעשן המיתמר בין עזה לרפיח, בבניין ממוזג במרכז, מנהל הדיגיטל של המשרד לנושאים אסטרטגיים מתיישב בחדר הישיבות. מאחוריו תלוי דגל ישראל, מלפניו עומד עובד ומחזיק במצלמה. המנהל נראה נינוח, אפילו משועשע, ואצבעותיו משולבות לפניו. "טו מיי דיר פרנדס אין מלזיה", הוא פורש את ידיו ומחייך. "קויאק טו יו טו! לונג ליב יזראל!" הוא מצביע על הדגל שמאחוריו, מסמן עם שני אגודלים מורמים, והסרטון נגמר.
"אני פעיל מאוד בטוויטר, גם בחשבון האישי שלי", מסביר עידו דניאל, ראש זירת הדיגיטל במשרד לנושאים אסטרטגיים. "במהלך המבצע, חלק מהעבודה היה שיתוף סרטונים של נפילות רקטות, וישראלים תופסים מחסה והכול, וכולנו הפצנו את זה ברשת. פתאום שמתי לב שאני מקבל המון שנאה מאנשים במלזיה, שבאה משום מקום: תמונות של אדולף היטלר, פוטושופ של יהודים במיידנק מחזיקים שלטים אנטישמיים, כל מיני תיאוריות קונספירציה, דברים מדהימים. לרוב אני מתעלם, אבל הפעם החלטתי להעלות ציוץ: 'אין לי שום שנאה למלזיה, מעולם לא ביקרתי שם אבל פגשתי כמה מלזים והם היו נחמדים, ואני חושב שזה מאוד מצער כי אין לי שנאה לא למלזים ולא לפלסטינים, אנחנו נאבקים רק בארגון הטרור חמאס'.
דניאל: "עד לפני כמה שנים, לאדולף היטלר היה חשבון בטוויטר. הוא היה מצייץ בדיחות שואה, בדיחות גזעניות, בדיחות על להט"בים. כאילו אדולף היטלר חי בימינו וצוחק ומטריל על אושוויץ והכול, ואנשים היו מבסוטים מזה. היום זה לא יכול לקרות"
"באחת התגובות לציוץ הזה, מישהי מלזית כתבה 'חה חה, קויאק'. לא היה לי מושג מה זה, הנחתי שזו מילה לא יפה או משהו. אז ממש סתם – באמת סתם – כתבתי לה 'קויאק טו יו טו'".
המלזים, מתברר, התברכו בשילוב של שעמום גדול ושנאה עמוקה לנציגים רשמיים של המדינה היהודית. המשפט "קויאק טו יו טו" (על פי המילון האורבני, "קויאק" זה סוג של "טריגר", מילה שמשמשת בעיקר לעצבן אנשים מעוצבנים) התחיל להתפרסם במדינה המוסלמית, ודניאל שם לב שהוא מקבל עוד ועוד תשומת לב מהמלזים, ורואה עוד ועוד אזכורים של ארבע המילים שזרק – סתם כבדיחה ששעשעה אותו. אבל במשרד לנושאים אסטרטגיים לא יבזבזו הזדמנות כזו: "החבר'ה שלי פה אמרו לי 'בוא נצלם סרטון למלזים', אז אמרתי טוב, יש פה הזדמנות, אנחנו על הרדאר שלהם. אם כבר אנחנו טרנדינג, בואו ניזום סרטון".
דגל ישראל הועמד, המצלמה נדלקה והסרטון צולם. "בציוץ עצמו כתבתי שאני יודע שעמוק בפנים, המלזים תומכים במאבק שלנו בחמאס, שמשתמש בילדים כמגינים אנושיים כדי לירות טילים על ישראל", מספר דניאל בתענוג מסוים. "ממש אחד לאחד הנרטיב הקלאסי של ההסברה הישראלית".
"ואז, שערי גיהינום נפרצו".
מאחורי המסכה
אבל נחזור קצת אחורה. עידו דניאל (34) הוא ראש זירת הדיגיטל של המשרד לעניינים אסטרטגיים, שקיבל מנדט למנוע אנטישמיות ואנטי־ישראליות ברשת. אבל הוא כמובן לא עובד לבד. אל השיחה שלנו מצטרף גם יעקב דלל, ראש תחום בכיר אקדמיה במשרד לנושאים אקדמיים ומרכז תחום שיח השנאה במשרד. אם תרצו, דלל הוא האסטרטג שאמון על דו"חות ותוכניות וחשיבה לטווח רחוק (ושונא את המילה "אסטרטגיה"), בעוד דניאל הוא הטקטיקן שדוהר לשדה הקרב חמוש במקלדת ונלחם את מלחמתה של ישראל בזירה הדיגיטלית המתפתחת והמשתנה באופן תמידי, כשהוא מוקף בחיילים פרו־ישראלים ואנטי־אנטישמים.
"התחום שלי התפתח בצורה בלתי מכוונת", פותח דלל במבטא שמסגיר את מקורותיו האמריקניים. השילוב בין תנועות החרם, ובראשן כמובן ה־BDS, ובין אנטישמיות ושנאה באקדמיה לא תמיד היו ברורים מאליהם: "כשנכנסתי לתפקיד, אף אחד לא חשב אז על אנטישמיות בהקשר הבי־די־אסי, אולי למעט עידו דניאל", שניהם משחררים צחוק שמסגיר שזה נושא לשיחה נפרדת.
"אנטישמיות וחרם נגד ישראל לא היו בראש סדר העדיפויות של אף אחד בעבר. אבל לאט־לאט ועם הזמן, בסביבות 2016, ראינו שני דברים: ראשית – מספר גדול של התבטאויות מצד ראשי ה־BDS – שחלקם פלסטינים – שהן אנטישמיות באופן מובהק. ובמקביל, ראינו איך ב־BDS היו מאוד רגישים לנושא הזה, והדגישו שוב ושוב: 'אנחנו לא אנטישמים'. בניסיון להבין את התופעה גילינו את הקשרים בין שתי התופעות, ואלה באו לידי ביטוי בדו"ח גדול מאוד, שנקרא 'מאחורי המסכה', על הקשר ההדוק בין BDS לאנטישמיות, שהוצג על ידי השר דאז גלעד ארדן בפני הפרלמנט האירופי ב־2019".
הדו"ח היה חשוב לא רק כהוכחה לאנטישמיות בתנועות החרם, מסביר דלל. "הגענו לתובנה קריטית: אם אתה עושה דה־לגיטימציה לישראל בוקר־בוקר, ערב־ערב, בסופו של דבר – גם אם אתה יהודי ואתה חושב שזה תיקון עולם שלך – זה יגיע לכדי דה־לגיטימציה נגד יהודים וביטויי אנטישמיות. לצערי, במבצע האחרון בעזה ראינו איך יש קשר ישיר בין מה שקורה בישראל לבין רמות האנטישמיות בעולם".
"המצב הרבה יותר טוב עכשיו מאשר בהתחלה", מוסיף דניאל. "כשהתחלנו להתעסק בשיח השנאה ברשתות החברתיות, הפלטפורמות האלה עוד לא ידעו איך להתמודד איתו, והמצב היה לא טוב. לדוגמה, רק עד לפני כמה שנים, לאדולף היטלר היה חשבון בטוויטר. הוא היה מצייץ בדיחות שואה, בדיחות גזעניות, בדיחות על להט"בים. כאילו אדולף היטלר חי בימינו וצוחק ומטריל על אושוויץ והכול, ואנשים היו מבסוטים מזה. רק מה – זו לא באמת הייתה בדיחה. מי היו עושים לזה לייקים וריטוויטים (ציוצים מחדש) ניאו־נאציים בטוויטר. ברור. היום זה לא יכול לקרות. היום אתה לא יכול לרשום חשבון על שם אדולף היטלר, או לקרוא לעצמך Kill all Jews, כי מדינות וארגונים אזרחיים בכל העולם הכריחו את הפלטפורמות הללו לשים לב לעניין הזה. כבר הוכח הקשר בין שיח שנאה ברשת לאירועי שנאה פיזיים. ב־2014, הרשת געשה בצרפת בגלל מבצע צוק איתן, והיו קריאות לרצח של יהודים. ומה קרה? בתי כנסת הותקפו וחצי פריז עלתה בלהבות.
"אני מזכיר את האמירה השערורייתית של בכירה בפייסבוק לפני כמה שנים, שלא מסירים הכחשת שואה כי זה 'ויכוח היסטורי לגיטימי' אם היו מחנות השמדה או לא. יש מי שטוען שהיו ויש מי שטוען שלא! זה היה אז שטבעו בפייסבוק את המונח המדהים 'הכחשת שואה שלא למטרות אנטישמיות'. ביקשתי אז מהבכירה הזו – שכבר לא עובדת בפייסבוק – דוגמה להכחשת שואה שאינה אנטישמית. עד היום אני מחכה לתשובה".
2014, מתברר, הייתה נקודת מפנה לא רק בגלל האנטישמיות שעורר מבצע צוק איתן, אלא בגלל שינוי הצורה שלה. "דאעש עלה אז למודעות הבינלאומית", נזכר דניאל. "ופתאום מההשוואה הקבועה של ישראל לנאצים, משווים את ישראל לדאעש. כי בסוף, ישראל תמיד מושווית לרוע המוחלט, הרוע המוחלט היה הנאצים, וב־2014 הוא הפך לדאעש. ואם יקום רוע מוחלט אחר, ישוו אותנו גם אליו".
בהתחלה נראה ש"רוע מוחלט" הוא צמד מילים שדניאל בחר אקראית כדי להעביר נקודה, אך השימוש החוזר בהן במהלך השיחה מעלה שהן לא נבחרו סתם. חלק גדול מהמאבק של המשרד לעניינים אסטרטגיים הוא לא רק מלחמה באנטישמיות אלא מאמץ הסברה אדיר לרשתות החברתיות, כדי שיבינו כי פעמים רבות – אולי אפילו ברוב הפעמים – שיח שנראה אנטי־ישראלי ולגיטימי הוא בעצם אנטישמי לגמרי. העובדה שפעם אחר פעם משווים את ישראל לרוע המוחלט ביותר היא, אם כן, עוד דרך להוכיח את הנקודה הזו.
"זה מרחב עצום בפלטפורמות ענקיות עם תוכן בלתי־נגמר", אומר דניאל בביטחון של אדם שמבלה שם את מרבית זמנו. "והרבה מאוד מהשנאה הזו מקופלת בתוך תכנים שהם ספק־אנטישמיות או ספק דה־לגיטימציה. עד היום קיימים עמודים שקוראים להם 'פרי פלסטיין' או משהו כזה, ואתה נכנס פנימה ורואה אנטישמיות לכל דבר. אבל לא מורידים אותם, כי המעטפת היא דגל אש"ף ו'תשוחרר פלסטין'. ועם זאת – המצב הרבה יותר טוב היום. הרשתות מבינות יותר טוב איפה עובר הגבול בין אנטישמיות לביקורת על ישראל, אבל יש עוד עבודה".
הטוב והרע שבזמנים
אם התפרצות האנטישמיות והדה־לגיטימציה הפתיעו את המשרד בהתחלה, הרי שמאז הלך ונרקם המערך שמטרתו לבלום את השיח הזה ברשת. לאחרונה גורמים במשרד – ביניהם דלל – בשותפות עם משרד התפוצות ומשרד החוץ, חיברו דו"ח כולל שמתייחס באופן ספציפי לשיח שנאה ודה־לגיטימציה לישראל ברשת, ומציע צעדים פרקטיים שיש ליישם הן מול ממשלות העולם והן מול חברות הטכנולוגיה הגדולות.
הגדרת מפתח במאבק בשיח שנאה, היא IHRA – "הברית הבינלאומית לשימור זיכרון השואה", אשר חיברה ב־2016 הגדרה לאנטישמיות שהפכה לסטנדרט עבור ממשלות וארגונים בכל העולם: "אנטישמיות היא תפיסה מסוימת של יהודים, שיכולה לבוא לידי ביטוי כשנאה כלפי יהודים. ביטויים מילוליים וגופניים של אנטישמיות מכוונים כלפי יחידים, יהודים או לא־יהודים, ו/או נגד רכושם, נגד מוסדות של קהילה יהודית ואתרים דתיים".
"זה הטוב שבזמנים, זה הרע שבזמנים", מצטט דלל באנגלית. "מצד אחד, המצב השתפר וחברות הרבה יותר מודעות לנושאים האלה, בטח פייסבוק, שאצלה הכחשת שואה או אמירה שיהודים שולטים בעולם זה כבר אאוט. יש הרבה דברים שפעם היו מותרים וכיום אסורים לפי הכללים של הרשתות. הן מבינות, יש שיח, יש עם מי לדבר וזה מצוין, ואנחנו נשענים על ההגדרה של IHRA כדי להיאבק באנטישמיות שכזו.
"מה שנשאר זה המון תוכן מסית נגד ישראל. ופה אנחנו מגיעים למקום הרבה יותר בעייתי: איפה עובר הגבול הדק בין ביקורת לגיטימית על ישראל לבין אנטישמיות. לשם המחשה, עידו הזכיר את ההשוואה לנאצים. זו סוגיה שצריך להבין. כשאנשים ברשת משווים באופן כללי ובלעדי את ישראל לנאצים – לא מעשה או מדיניות אלא את כל היישות הציונית – ייתכן שיש בזה משום אנטישמיות. הייתי מאוד זהיר ולא קבעתי חד־משמעית, אבל זו הזירה שבה אנחנו מתמקדים".
הדו"ח שהוזכר לעיל, שדלל השקיע בו הרבה, מבקש להתוות את המדיניות הממשלתית מול שיח שנאה שכזה. דלל מתאר שני חלקים בהמלצות הפרקטיות לממשלה. "הראשון הוא הדרישה מהחברות לקבל את הגדרת IHRA באופן רשמי, אבל גם להפסיק לפעול בצורה בינארית. לא כל התבטאות יש להסיר או להשאיר, אפשר גם לסמן התבטאות כבעייתית או אנטישמית". מעבר לסימון, הדו"ח גם מתאר שלל דרכים שבהן רשתות יכולות לסייע למאבק בשיח שנאה, בין השאר בחשיפת נתונים על התופעה שיאפשרו לישראל – וגם למדינות אחרות בעולם – לנטר שיח אנטישמי ושיח שנאה מסוגים אחרים בצורה יעילה ומהירה יותר.
מצד שני, יש גם צעדים שהממשלה מתבקשת לעשות, בין השאר לשתף פעולה עם ממשלות אחרות, ואולי גם עם משטרות אחרות, כדי לוודא אכיפה ברורה יותר של הנהלים נגד אנטישמיות ונגד דה־לגיטימציה ושיח שנאה. דלל מבהיר שבעוד הדו"ח מציג אידיאל, נדיר שזה מה שהכנסת תקבל.
שלטון השטחיות
ככל שמתפתחת השיחה ועולים עוד נושאים, כך מתבררת חלוקה מעניינת. יש שתי תופעות שגבול לא ברור מפריד ביניהן: אנטישמיות, שאינה לגיטימית בשום אופן והמאבק הוא על מחיקתה, ודה־לגיטימציה ישראלית, שאמנם אנחנו לא אוהבים אותה, אך קשה יותר להיאבק נגדה בכלים של הסרה ורגולציה. אם במקרה הראשון הפתרון הוא בהליכה לרשויות ולחברות בדרישה לתקן את העוול, במקרה השני המאבק הוא הסברתי, וכאן נכנס עידו דניאל.
"מה שמטריד אותנו זה מה שנופל בין הכיסאות", הוא מסביר. "המשרד לקח על עצמו שינוי מדיניות בנושא הזה. הקמנו מספר רשתות של ארגונים, פעילים, משפטנים ופעילי רשת בכמה פלטפורמות כדי לספק מענה מכוון יותר לכל סוג של שיח".
דניאל מתאר מצב שבו המשרד, בהיעדר כלים משפטיים, פועל באופן נמרץ נגד מה שמתברר פעמים רבות כקמפיין מתוזמן ומשומן נגד ישראל באינטרנט, באמצעות רשתות מסוגים שונים שבהן פעילים מסבירים את הצד של ישראל, "ונותנים מענה ולמעשה גם יוזמים פעילות ברשתות החברתיות".
דוגמה מובהקת למאבק מהסוג הזה היא ברשתות בוטים שפועלות נגד ישראל, אומר דניאל. "למשל כשרצו לקיים את האירוויזיון בישראל, או כשהאשימו אותה בפשעי מלחמה, הוכחנו לטוויטר שמדובר בבוטים – שצייצו 40־50 פעם בשעה – ובערך 95 אחוז מהם נסגרו בעקבות הפעילות, שחלק ממנה היה דיווחים המוניים של הפעילים שלנו".
דניאל: "ראפר מלזי מפורסם חיבר נגדי שיר, ועוד איזה ראפר עשה נגדי קליפ. זו הייתה תעשיה שלמה: מלזים שזורקים אותי לאסלה, לפח, מפרסמים מודעות אבל על שמי, המון המון ממים, שחלקם אגב היו מצחיקים מאוד. זה היה שווה, כי בזכות זה הגענו עם המסר שלנו למלזים"
ההסלמה ברשתות גוררת אחריה הסלמה גם באמצעים ישראליים. "פייסבוק התחילה כרשת ששולחים בה מתנות אחד לשני. היום פייסבוק מכוון וידאו ותמונות. אם אתה מנהל דיגיטל, אתה יודע שעדיף להעלות וידאו במקום תמונה. וכמובן תמונה במקום טקסט. הכול עבר לווידאו או ממים. אתה צריך להבין הכול בשנייה. כל הצריכה של חדשות ומדיה הפכה לאינסטנט, וכך גם האנטישמיות והדה־לגיטימציה".
ואין אינסטנט יותר מטיקטוק, כפי שמסביר דניאל: "האירועים בטיקטוק שהובילו למבצע שומר החומות – התקיפות והתיעודים שלהם, 'אינתיפאדת הטיקטוק', הם דוגמה 'נהדרת' לשינוי. לפני כמה חודשים, הקמנו רשת שנקראת 'דיג'יטוק', שיש בה פעילים עם כמה אלפי עוקבים ולפעמים עשרות ומאות אלפי עוקבים מהארץ ומחו"ל. החשיבות בטיקטוק, בניגוד לרשתות אחרות, היא שגם עם עשרה עוקבים, אם הסרטון שלך מעניין מספיק, אתה יכול להגיע למיליוני צפיות. בזה טיקטוק שינתה את כל הפרדיגמה של איך עובד הדיגיטל האורגני: חוץ מזמן, אתה לא משקיע בה שום דבר. אם התוכן מעניין מספיק, טיקטוק תהפוך את זה לוויראלי". דניאל מתאר מקרה שבו פעיל פרו־פלסטיני נכנס למרכול כשר בארה"ב, ניגש ליהודים בעלי חזות חרדית וביקש מהם לעזור לו להקריא את מה שמופיע על הצג של הטלפון שלו – "פרי פלסטיין", על רקע דגל אש"ף. הסרטון זכה למיליוני צפיות ותגובות אוהדות. "וכמובן שכולם צוחקים וכל התגובות והסרטונים שקשורים לזה אוהדים, ועד היום הוא עדיין לא הוסר מהפלטפורמה למרות דיווחים רבים, כי טיקטוק לא רואה בזה אנטישמיות. למרות שזה בפירוש כן! כי יש כאן יהודים שמוטרדים על רקע נושא מזרח־תיכוני, ישראלי־פלסטיני, וזאת למרות שהם יהודים־אמריקנים ולא קשורים בכלל. הם עושים קניות לשבת בסופר שלהם ופתאום מישהו מטריד אותם.
"זה מתחבר למה שאמרתי קודם: השטחיות שולטת. אתה צריך להעביר מסר בשמונה שניות או עשר שניות ואפילו פחות, וזה אידיאלי עבור אנשים כאלה. הם יכולים להגיד דברים קשים מאוד למצלמה, להאשים את ישראל בלי שום עובדות. אחר כך אנשים נכנסים בהם בתגובות ומביאים עובדות, אבל אף אחד לא בודק אותם. אתה מצלם את מה שבא לך, יש לך רינג־לייט, אתה אומר 'ישראל עשתה ככה וככה' ומקבל עשרות ומאות אלפי ואפילו מיליוני צפיות. ואין עונש על זה. אתה סוכן בורות. ואז הצד שלנו מעלה סרטונים ותגובות ויש פה…"
דלל: "מלחמה".
דניאל: "כן, מלחמה".
אתם בעצם אומרים שאתם נלחמים באש עם אש. אבל אתם משתמשים באמת ואילו הם משתמשים בשקר. איך אפשר להילחם בפנטזיה בעזרת מציאות?
דניאל: "זו בעיה, חד־משמעית. והסיפור של שייח־ג'ראח הוא בדיוק דוגמה לזה. סיפור של ארבע משפחות, סכסוך קרקעות ממוקד. אבל מי ששוחה בעולמות האלה יודע שבקרב גופי שוליים זה סיפור שרץ כבר 15 שנה. מדהים למשל לראות איך תעמולה אנטי־ישראלית נהרה אחרי כל אמירה של משפחת חדיד הידועה לשמצה. היכולת של אבי המשפחה אנואר להעלות תמונה ממשחק כדורגל בשנות הארבעים בין נבחרת אוסטרליה לבין נבחרת פלסטין ולהגיד 'הנה, פלסטין קיימת!', אבל השחקנים יהודים, עם חולצות מכבי ומגן דוד! ובכל זאת הוא לא משלם על זה מחיר. פשוט מדהים לראות את זה. וכמובן הבנות שלו בלה וג'יג'י חדיד אומרות 'הנה, אבא שלי מצא את ההוכחה שפלסטין הייתה קיימת כי הייתה נבחרת כדורגל!' פשוט אין שום קשר בין מה שהם אומרים למציאות".
כשהם נשאלים האם יש להם דירוג של רשתות לפי רמת בעייתיות ואנטישמיות, דניאל ודלל מעדיפים לשמור על זכות השתיקה. אולם מבין הפלטפורמות, הם מסבירים, טיקטוק בעייתית מזווית אחרת. "היא חוסמת המון פעילים פרו־ישראלים", אומר דניאל. "אנחנו כל הזמן בשיח איתם על שחרור חשבונות מחסימה. במהלך המבצע התעמולה הפלסטינית השתוללה, והרבה ישראלים לא היו יכולים להגיב כי הם היו חסומים. הצד השני פשוט תקף חשבונות מוצלחים עם כמויות של דיווחים", מוסיף דלל. "ואז זה נעשה ברמה אוטומטית – המערכת מזהה כל כך הרבה דיווחים, שהיא ישר חוסמת, ועד שמשחררים אותם עוברות 24 שעות וזה אובדן זמן קריטי".
במקרים כאלה אנשי המשרד פונים לרשתות ודורשים את השבתם של החשבונות, אבל לפי דניאל, יש פעמים שזה לא עוזר. "הבלוגר הפרו־ישראלי הסעודי מוחמד סעוד נחסם בטוויטר ולא הצלחנו להשיב לו את החשבון. אני זוכר שפניתי אליהם בתור עידו, כאדם פרטי. כתבתי להם 'אני ישראלי שמבקש את חזרתו של פעיל שלום מערב הסעודית למרות שאין קשרים דיפלומטיים בין המדינות שלנו – לפנים משורת הדין'. והם ענו: 'לא ולא' ומחקו את החשבון שלו לצמיתות. אבל בסדר, הוא פתח חדש".
ואז בא הטוויסט
בחזרה למאי 2021, יום שישי בצהריים. דניאל יושב מול המחשב כהרגלו, כשפתאום הטלפון שלו מתפוצץ: אלפים ואלפים של שיחות, הודעות, ווטסאפ, טלגרם, פייס־טיים וכל אמצעי תקשורת אחר. הוא לא יכול לעשות שום דבר, לא יכול להוציא שיחה או להקליק על המסך, כי כל פעם נכנסת שיחה והתראה חדשה. ממים, סרטונים, הודעות – והכול בשפה מאוד משונה. לא רק שהמלזים קיבלו את סרטון ההסברה הקצר – הוא רץ מעל כל במה אפשרית. והתגובה לא איחרה לבוא.
"הייתי הטרנד הראשי בטיקטוק של מלזיה", נזכר דניאל. "היו מיליונים של צפיות לסרטון הזה ומיליונים של צפיות בסרטונים אחרים שקשורים אליו. ראפר מלזי מפורסם חיבר נגדי שיר ועוד איזה ראפר עשה נגדי קליפ. זו הייתה תעשיה שלמה: מלזים שזורקים אותי לאסלה, לפח, מפרסמים מודעות אבל על שמי, המון־המון ממים, שחלקם אגב היו מצחיקים מאוד. שמו אותי נגיד בתוך כדור פוקימון – יצירתיות מפה ועד הודעה חדשה".
דניאל צריך היה להחליף מספר ולשנות סיסמאות ולאבטח כל חשבון דיגיטלי שהיה קשור אליו. אבל הוא מבהיר שזה היה שווה: "בזכות זה הגענו עם המסר שלנו למלזים. ראיתי מספרים שלא ראיתי בחיי – למעלה ממאה מיליון חשיפות בשבוע. סרטונים של ירי רקטות על ישראל עם 5־6 מיליון צפיות בטוויטר, שזו לא פלטפורמה של וידאו".
ואז בא הטוויסט: הראפר המפורסם שהשיר שלו נגד דניאל (עם קללות ומסרים בעד פלסטין וחמאס) זכה לכמעט מיליון צפיות ביקש ליצור איתו קשר. "מדובר בבחור מוסלמי־דתי אדוק בשם קפריס שעשה את כספו מאפליקציות שמלמדות מוסלמים איך להתפלל חמש פעמים ביום, עם כמה מיליוני עוקבים באינסטגרם וכל מיני מרצ'נדייז של חמאס ופלסטין. בהתחלה לא רציתי שיתקשר, וביקשתי שלא יעבירו לו את הפרטים שלי כי חששתי שהם יישרפו שוב. אבל בסוף הסכמנו על שיחת זום.
"ואז, הפתעה! הוא התנצל ואמר שהוא רוצה לבקר בארץ! אמרתי לו, 'אתה יודע שאני הממשלה, נכון? הממשלה הישראלית הידועה לשמצה'. והוא אמר לי 'אני יודע, אבל אני רוצה שנעשה משהו ביחד, נעשה איזו מחווה'.
"הייתה לנו שיחה מרתקת במשך שעה. הוא רצה שהוא ואני בשם הממשלה נזמין יחד חמישה ילדים מוסלמים להתפלל באל־אקצה. הסברתי לו שהם כבר יכולים לעשות את זה בלעדינו, אבל ברגע שנוציא אותם לשם יחד, המשפחות שלהם יהיו בסכנה כי הם שיתפו פעולה גם עם הממשלה וגם עם גורם זר. זה ממש לסכן את החיים שלהם. והוא הבין וניסה לחשוב על משהו אחר".
לקפריס, התברר, לא באמת היה מושג מה קורה בישראל, והוא בוודאי לא הבין את השלכות המעשים שלו. "אמרתי לו, 'אתה צריך להיות לא סוכן של בורות אלא סוכן של שלום'", אומר דניאל והחיוך שלו מעיד על סיפוק גדול. "'כל המלזים ששולחים לי תמונות של היטלר – מאיפה זה בא בכלל? מה, הם מכירים אותנו? הם יודעים משהו? חייבים לשנות את זה'. והוא אמר לי, 'וואלה אתה צודק'". לפתע העיניים של דניאל מבריקות: "האמת – זה רעיון מעולה להביא אותו לארץ! אולי כשתיגמר הקורונה".
