שואה שלו: "הבנתי שאני האיש הכי בר מזל בעולם"

כשאדי ג'אקו אושפז כמוזלמן בבית חולים לאחר מלחמת העולם השנייה, הרופאים לא העניקו לשורד השואה סיכויים רבים לשרוד גם את האשפוז. הוא שקל 28 קילו וסבל מתת־תזונה, מכולרה ומטיפוס המעיים. "יש לך 65 אחוז סיכוי למות", אמרה לו האחות, "יהיה לך מזל אם תקבל את הסיכוי של 35 אחוז לחיות" (עמ' 131). ג'אקו הצליח לשרוד, הוא כבר בן 101, וקבע, כמדומני, שיא גינס כשהוא מפרסם בגילו המופלג ספר ביכורים בעל ערך, העוסק בסיפור הינצלותו המיוחד.

אדי ג'אקו אינו סופר וגם לא מתיימר להיות כזה. הוא מעיד על עצמו שאינו איש של מילים אלא מהנדס מכונות. למרות זאת, הוא יודע לבחור את המילים הנכונות ומצליח לגעת בקורא. אמנם כבר התפרסמו אינספור עדויות של ניצולי שואה, ואפשר לשאול לשם מה עלינו לקרוא עוד אחת. אבל ספרו של ג'אקו הילך עליי קסם מכיוון שהוא מחזיר את האמונה ברוח האדם. זו לטעמי הייחודיות בספרו, שעלילתו המרתקת מסופרת בגובה העיניים ובפשטות.

הפשטות אינה מצביעה על כך שמדובר בספר פשטני. זהו ספר שמכיל תובנות מחכימות על המלחמה, על היהודים, על הנאצים ואחרים. במהלך הקריאה נזכרתי בפסיכיאטר ויקטור פראנקל ובספרו "האדם מחפש משמעות". ג'אקו אמנם לא מזכיר אותו בספרו, אך רוחו דומה, אף שאת תפיסת האושר שלו גיבש בעצמו.

נדרתי לחייך אל העולם

הסופר והכימאי פרימו לוי, אף הוא ניצול אושוויץ, כתב בין היתר את הספר "הטבלה המחזורית", שבו הוא מספר את סיפור הינצלותו בעזרת אנלוגיה ליסודות במדעי הכימיה. עולם האסוציאציות של המהנדס ג'אקו לקוח מעולם ההנדסה. הוא משווה את גוף האדם למכונה מופלאה שסייעה לו לשרוד את אימי השואה, אך מגיע למסקנה שגם המכונה המשוכללת ביותר אינה יכולה לפעול בלי רוח האדם. כשג'אקו כותב על צעדת המוות שאליה הוצאו אסירי אושוויץ, הוא מספר שנשים פולניות רצו לצד המסילה והשליכו לעבר האסירים כיכרות לחם. "גופנו הוא המכונה הכי משוכללת… אבל הוא לא יכול לפעול בלי רוח האדם שבו. אנחנו יכולים לשרוד כמה שבועות בלי אוכל, כמה ימים בלי מים, אבל בלי תקווה, בלי אמונה במין האנושי, נישבר" (121).

ג'אקו הפך למי שהוא לא רק בזכות הישרדותו, אלא בזכות התובנות שגרמו לו לצמוח כאדם. גופו היה שבור אך רוחו איתנה. "כשהסתיימו הזמנים הכי אפלים בחיי נדרתי שאהיה מאושר כל חיי ושאחייך, כי כשאתה מחייך אל העולם הוא מחייך אליך בחזרה" (188). ועוד: "חייתי מאה שנים ועמדתי פנים אל פנים מול הרוע, אבל כיום אני מחשיב את עצמי האיש הכי מאושר בעולם".

ג'אקו הצליח להפוך למאושר כיוון שלא הרעיל את עצמו בשנאה תהומית. הוא מסביר שהשנאה מאכלת, מעוורת, הורסת את חייו של הניצול ומרעילה את סביבתו. היא מונעת מדור ההמשך לקיים חיים בריאים ושפויים, כפי שהוא ניסה לבנות לאחר השואה שבה נספו הוריו וקרובים רבים אחרים. למרות הסבל הרב שעבר נשאר ג'אקו אוהב אדם. אפילו את היטלר והנאצים הוא מתקשה לשנוא, וגם לא את הפולני שירה ברגלו כשביקש את עזרתו בשעה שברח מאושוויץ. הוא מעדיף להיזכר בכל האנשים הטובים שפגש באמצע הדרך, ושסייעו לו לשרוד בניגוד לכל הסיכויים: חברו הטוב קורט, הצרפתים שהאכילו אותו כשצעד ברגל מבלגיה עד צרפת, חבר של אביו שסייע לו להימלט, החיילים האמריקנים שהצילו אותו כשעמד לגווע, הצוות הרפואי שטיפל בו במסירות, ועוד. ג'אקו מציע לנו מרשם מסוג אחר: לא לשנוא אך גם לא לסלוח, ובעיקר להמשיך בחיים למען ששת המיליונים שנספו, כאילו מדובר בצוואתם.

הסבל הוא יחסי

הספר מספר את סיפור הינצלותו רב המהפכים של ג'אקו ומזכיר סיפור הרפתקאות מותח בלב המאפליה הנאצית. הוא גדל במשפחה יהודית בלייפציג, עיר שהצמיחה את באך, שומאן, מנדלסון, גתה, ניטשה, לייבניץ ואחרים. הוריו החשיבו עצמם כגרמנים גאים. "כילד האמנתי שאני שייך לחברה הנאורה, התרבותית, המתוחכמת – ובוודאי המשכילה ביותר – בעולם כולו. איזו טעות" (17). זו לא הייתה הטעות היחידה שג'אקו, ששמו המקורי אברהם סלומון ג'קובוביץ', עשה.

כשהנער אברהם סולק מבית הספר התיכון בשל היותו יהודי, אביו הצליח להשיג עבורו מסמכים מזויפים בשם ולטר שלייף, והוא נרשם ללימודי הנדסה במרחק תשע שעות נסיעה מביתו. ג'אקו נאלץ להסתיר מכולם את זהותו האמיתית, והקשר עם הוריו נותק כמעט לחלוטין. אביו אמר לו: "אדי, אני יודע שזה קשה מאוד. אבל יום אחד תודה לי" (24). ג'אקו אכן מודה לאביו. המקצוע שלמד הציל למעשה את חייו.

במכללה היה אדי מנותק לא רק מהוריו אלא גם מהעולם. חייו בזהות בדויה היו בטוחים אך גלמודים, והוא התגעגע למשפחתו. הוא לא ידע שגרמניה השתנתה ושהיהודים הפכו לנרדפים. ביום השנה העשרים לנישואי הוריו החליט להפתיעם ולשוב ללייפציג, מבלי שניחש שבדיוק באותו יום יתרחש ליל הבדולח. הוא לא מצא את משפחתו ונשאר לישון שם. באישון לילה פרצו עשרה נאצים לביתו, היכו אותו וניתצו את הכול. אדי נשלח למחנה הריכוז בוכנוולד כבר ב־1938, מבלי לדעת "שזאת רק התחלת הסיוט" (35).

"מה קרה לחבריי הגרמנים שהפכו לרוצחים? לאן נעלמה גרמניה שהייתי גאה כל כך להיות חלק ממנה?" (31), שואל ג'אקו, ובהמשך מתפכח מתמימותו ומספר כיצד אוטו פון־ביסמרק, הקנצלר הראשון של גרמניה המאוחדת, הזהיר פעם מפני העם הגרמני. "עִם מנהיג טוב, אמר, הם האומה הגדולה בעולם. עם מנהיג רע, הם מפלצות" (39).

ממוצע ההישרדות של האסירים במחנות הריכוז, כותב ג'אקו, היה שבעה חודשים. הוא שרד כמעט שבע שנים, שבמהלכן הצליח להימלט פעמים אחדות מהנאצים, נתפס ונכלא שוב. הוא ניצל בזכות כישוריו ההנדסיים שהפכו אותו למה שהנאצים הגדירו "יהודי חיוני כלכלית". מבוכנוולד הצליח ג'אקו להימלט בעזרת אביו. שניהם חצו את הגבול לבלגיה, בתקווה לפתוח שם בחיים חדשים. הם שכרו דירה בבריסל, שגם אמו ואחותו הגיעו אליה, אבל ג'אקו היה חופשי שבועיים בלבד, עד שנעצר כמהגר גרמני לא חוקי ונכלא במחנה פליטים. הוא שוחרר כשהציע לעבוד כמורה בפקולטה להנדסת מכונות בגנט. אך כעבור שנה הנאצים כבשו את בלגיה, וג'אקו נמלט שוב, כשהוא צועד ברגל במשך חודשיים עד לצרפת. "מעולם לא זכיתי לחסד מזרים כמו זה שקיבלתי בכפרים הקטנים בצרפת" (53).

בצרפת נעצר בחשד שהוא "מרגל גרמני" והועבר למחנה גירס, המחנה השלישי שבו נכלא. התנאים שם היו גרועים פחות מאשר בבוכנוולד, וטובים לאין שיעור ממחנה אושוויץ שאליו יגיע לבסוף. ג'אקו למד שכמו בגיהינום, שיש בו מדורים רבים של סבל, כך גם במלחמה הסבל הוא יחסי. כעבור שבעה חודשים הועבר ג'אקו ברכבת מצרפת לאושוויץ, אך הצליח להימלט שוב במבצע נועז. הוא חזר לבריסל, הסתתר עם הוריו במשך חודשיים, ועבד בלילות בתחזוקת מכונות. בחורף 1943 הוא ובני משפחתו נתפסו על ידי הנאצים. בפעם השנייה שהועבר לאושוויץ, הוא כבר לא הצליח להימלט.

אושוויץ, המחנה הרביעי שבו נכלא, היה בעיניו "חלום בלהות שהתממש" (85). הוא שקל ללכת לגדר ולהתחשמל, כמו שעשו רבים אחרים, אך חברו קורט מנע זאת ממנו. באושוויץ שרד לא מעט בזכות העסקתו כמהנדס בחברת אי־גה־פארבן, קונצרן לייצור תרופות וכימיקלים, שייצרו בין השאר את הציקלון־בי עבור תאי הגזים. הוא שימש כמנהל עבודה. על צווארו נתלה שלט שאמר שאם תימצא נזילה באחד הצינורות, דינו יהיה מוות בתלייה. למרות חיוניותו, הנאצים הכו אותו והצליפו בו. בעזרת אזרח גרמני שעבד במפעל הצליח להימלט לזמן קצר, אך נורה על ידי פולני וחמק בחזרה למחנה. שם ניסה לשמור ככל האפשר על האנרגיות המעטות שעוד נשארו לו כדי לשרוד. "שעה אחת של מנוחה היא הישרדות של יומיים" (110), פוסק ג'אקו. "מי שבזבז במחשבות על כל מה שאבד לו – חייו, כספו, משפחתו – לא שרד. באושוויץ לא היה עבר או עתיד – רק הישרדות. הסתגלנו לחיים המוזרים האלה בגיהינום עלי אדמות. אחרת לא היינו שורדים" (111).

באותו רגע החלים לבי

לקראת סוף המלחמה, ולאחר ששרד גם את צעדת המוות, חזר ג'אקו אל נקודת ההתחלה ואל מחנה בוכנוולד, שם נכלא לראשונה. הוא הצליח להימלט גם משם. זו הייתה הבריחה הרביעית והאחרונה שלו, הבריחה לחיים כשהוא כבר על סף המוות. לאחר שהחלים כנגד רוב הסיכויים, חזר ג'אקו לבלגיה, התחתן והיגר לאוסטרליה. כשנולד בנו הבכור מייקל, התרחש מבחינתו נס. "באותו רגע החלים לבי, ושמחת החיים חזרה אלי… הבנתי שאני האיש הכי בר מזל בעולם. נדרתי שמאותו יום והלאה ועד סוף ימי אהיה מאושר" (153).

"אני רוצה שהעולם יהיה מקום טוב יותר ומקווה שהאנושות תשתפר ולו במעט בעקבות קריאת ספר זה", חותם ג'אקו את ספרו, שנכתב 75 שנה לאחר השואה בעקבות פנייה שקיבל מצד הוצאת הספרים הידועה "פן מקמילן", לאחר שהרבה להרצות על קורותיו ועל "מהות החיים" בעיניו.

יהיו אולי מי שיגדירו את "האיש הכי מאושר בעולם", שהפך לרב מכר עולמי וזכה לשבחי הביקורת, כספר ניו־אייג'י על השואה, שתובנותיו הן קלישאות. זהו ספר שמכניס אמנם רוח רעננה וחדשה לדיון על הזוועות, אך נכתב על ידי שורד שואה בדם לבו. ספר מלא תקווה, שכתב אדם שהתמודד מול הרוע וניצח אותו. במהלך הקריאה לא חיפשתי בספר פגמים. בהחלט יש כאלה, ובאופן טבעי כשמדובר בעדות של אדם בגילו. ובכל זאת, בתום הקריאה הרגשתי בעצמי כמעט כמו האיש הכי מאושר בעולם, בכך שזכיתי להכיר את אדי ג'אקו, איש תמים הנשמע כמו חכם זן יהודי קשיש, המצליח ללמד את קוראיו הספקנים מהו אושר.

האיש הכי מאושר בעולם
אדי ג'אקו
מאנגלית: אירית באומן
תכלת, 2021
192 עמ'