לא עוד קצין דת: ביוגרפיה חדשה במלאת שבע שנים למותו של הרב מרדכי פירון

"באחד הימים בעת שכיהן כרב ראשי לצה"ל, נקרא הרב מרדכי פירון בדחיפות אל הרמטכ"ל. מופתע ניסה הרב לברר מדוע הוזעק. השיב לו ראש לשכת הרמטכ"ל, 'זה עניין רציני מאוד'. משנכנס הרב פירון ללשכה אמר לו הרמטכ"ל 'תראה, זה לא נוגע לך אישית, זה נוגע לרבנות. גילינו בעיה תקציבית, נודע לנו שהרבנות הצבאית משלמת מדי שנה הון עתק לאנשים שכותבים על קלף יקר מזוזות ותפילין. יש כאן בזבוז כספי גבוה מאוד. מדוע לא תדפיסו על נייר במחיר זול יותר, במקום הדפסה במחיר שאינו יקר. אתם, ברבנות, קונים קלף יקר לאין ערוך'".

תגובתו של הרב פירון הייתה צחוק סוער שהפתיע את כל המפקדים הבכירים שישבו באותה עת אצל הרמטכ"ל. משנרגע, נתן להם הרב פירון שיעור קצר וחשוב בהלכות תפילין ומזוזות. התברר כי הנושא היה זר להם לחלוטין.

את הלקח המשמעותי של אותו אירוע קיבל באותו יום הרב פירון, כאשר התבררה לו מידת הבערות של הקצונה הבכירה בכל הקשור להלכה ולמסורת היהודית. איש מבין המפקדים הבכירים לא ידע לענות על שאלת הרמטכ"ל, והיו חייבים להזעיק את הרב הראשי לצורך תשובה מוסמכת לשאלה הפשוטה. לרב פירון היה ברור, כותב חגי הוברמן בספרו, שהוא חייב לפתח מערכת קורסים בנושאי דת ומסורת בעבור סגל הפיקוד הבכיר והזוטר. לימים אף החליט שלא להשתחרר מצה"ל לאחר פרישתו מתפקיד הרב הראשי, אלא להשיב בחיוב להצעה שהפנה אליו הרמטכ"ל, להצטרף לסגל המדריכים של המכללה לביטחון לאומי ולעסוק בקורסים בנושאי יהדות.

את הרב מרדכי פירון ז"ל הכרתי היטב, וקשרי הידידות שלנו נמשכו שנים ארוכות. שנות עבודתי במחלקה להווי ומסורת של קול ישראל חפפו לשנים שבהן שידר את תוכניתו השבועית "בנתיבי אגדות חז"ל", ושימשתי כעורך התוכנית מראשיתה ועד שהופסק שידורה (1969־1972). חסד גדול עשה כעת חגי הוברמן בכתיבת הביוגרפיה של הרב פירון, שדמותו הייחודית נתקפחה.

הרב פירון מוכר אולי פחות מעמיתיו מכיוון שכיהן כשש שנים "בלבד" כרב הראשי לצה"ל, בשונה מקודמו הרב גורן וממחליפו הרב גד נבון, שכל אחד מהם שימש בתפקיד עשרים ושלוש שנים. בצה"ל הסיקו את הלקח משתי הקדנציות הממושכות מאוד של כהונה בתפקיד אחד, וכהונת הרב הראשי אינה נמשכת כיום מעבר לחמש־שש שנים וברוב המקרים אף פחות. בשיחה עמו מוסיף הוברמן, עיתונאי ותיק ומחברם של ספרים רבים, כי "הרב גורן דאג לאורך כל השנים שלא למנות לו 'יורש'. קצינים רבים, מהם בכירים, פרשו עקב כך לאורך השנים מהרבנות הצבאית. הרב פירון והרב גד נבון היו מהבודדים שנשארו במערכת. אין ספק שהרב פירון היה המועמד הטבעי להיות מחליפו של הרב גורן. גם הרב גד נבון, ששירת שנים רבות כרב פיקוד הצפון, שאף להחליף את הרב גורן, אבל הוא הכיר בבכירותו של הרב פירון. להערכתי בין הרב פירון לרב גד נבון הושגה ככל הנראה הבנה מראש, שהרב פירון יכהן חמש־שש שנים בתפקיד, שלאחריהן יעביר את התפקיד לרב נבון".

ראש ענף הווי דתי

בשונה מהדעה המקובלת בציבור, מתוכן הספר עולה בבירור כי הרב פירון הוא מחולל המפנה הגדול בדמותה, תפקודה והתקבלותה של הרבנות הצבאית הראשית. אישיותו הלבבית, חינוכו ותרבותו במרכז אירופה (אוסטריה) שלפני השואה, לימודיו התורניים הממושכים – עשר שנים בישיבת מרכז הרב, שבראשה עמדו באותם ימים הרב יעקב משה חרל"פ והרב צבי יהודה קוק שהיה לו כאב – והשכלתו האקדמית הרחבה מלימודיו באוניברסיטה העברית, יצרו מודל של רב המשלב תורה ומדע; מי שעל פניו לא שייך "באופן טבעי" לדמות הרב שביקש הרב גורן לפתח ולטפח בצה"ל. בצדק מקדיש הוברמן מקום נרחב לדיון ולהשוואה בין שני הרבנים, גורן ופירון, שייסדו את הרבנות הראשית והנהיגו אותה במשך עשרים ושמונה שנים.

דמותו ואישיותו של הרב פירון, כפי שעולה מן הספר, היו הביטוי המובהק ביותר לחיי תורה עם דרך ארץ. סיפור חייו של פירון – שנתקל באנטישמיות עוד בשנות בית הספר היסודי בווינה ועלה לארץ מיד לאחר ה"אנשלוס" ב־1938 – חורג במידה רבה מן המקובל לגבי בני דורו שעלו באותם ימים. אלה הצטרפו ברובם למפעל ההתיישבות החקלאית שיעדיו היו הקמת יישובים, גאולת אדמות ועיבודן למען יצירת מפת ארץ ישראל יהודית. אצל הרב פירון פרק חיים זה הסתיים באופן מהר יחסית, בשתי תקופות לא ארוכות שעשה במקווה ישראל ובישיבת כפר הרוא"ה בראשות הרב נריה, שאליו היה קרוב במיוחד, בימים שהישיבה הייתה עדיין חלק אורגני מהכפר עצמו.

בצדק מקדיש הוברמן חלק משמעותי מהספר לתרומתו הסגולית של הרב פירון לצה"ל בכלל ולרבנות הצבאית בפרט. אני מדגיש "צה"ל בכלל" מכיוון שעל פי השקפתו, מיום שהוקם צה"ל והונחו יסודות הרבנות הצבאית, הוא ראה לנגד עיניו את כלל חיילי צה"ל ולא רק את החיילים שומרי התורה והמצוות. הרב פירון האמין כי פעילותה של הרבנות צריכה לשמש מקור השראה לאווירה הכללית בצבא, ועל כן נטל על עצמו במשך שנים ארוכות את תפקיד ראש ענף הווי דתי. הוא לא הלך בגדולות ולא שאף לפסוק הלכות. הוא ראה לנגד עיניו את חייל הש"ג בבסיס שבטה, את הטנקיסט בחטיבה 7 או את הטכנאי בטייסת חיל האוויר. הוא ביקש להביא את רוח היהדות לאלה שבאו מארבע קצוות תבל והתקבצו למדינה יהודית, כדי שלא יאבדו את המסורת שהביאו מצפון אפריקה או מעיראק, מרומניה או מתימן.

על רקע זה, למשל, יזם את הקמת מקהלת הרבנות הצבאית, שהייתה בשורה מרעננת בתחום התרבות היהודית. השקפתו, שאותה מתאר הוברמן יפה, הייתה "אחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך". ובכל זאת, כאשר נדרש לפסוק בנושאים הקשים ביותר, הכריע וגם זכה לגיבוי מצד הרבנים הראשיים וראשי ישיבות. לדעתי הוא האחראי למפעל ההלכתי הגדול והחשוב ביותר בתולדות צה"ל, כשגאל מעגינותן אלמנות רבות של חללי מלחמת יום הכיפורים שמקום קבורתם לא נודע. כמי שפגש אותו באותן שנים לעיתים מזומנות, אני מעיד שליבו נקרע ונפשו יצאה לסייע לאלמנות, שברובן היו נשים צעירות. תמיכתו של הרב עובדיה יוסף שהיה באותם ימים הרב הראשי לישראל, ושיתופו הפעיל מאוד בדיוני בית הדין המיוחד ובקבלת ההכרעות – היו חשובים לו ביותר. התמיכה הגדולה שקיבל ממפקדי צה"ל ומרבנים רבים הקלה עליו באותם ימים מאוד לא קלים.

התנזרות מקשרים פוליטיים

תרומה נוספת וחשובה ביותר של הרב פירון הייתה שילובם של רבנים צבאיים ביחידות הצבא, בראש ובראשונה בחטיבות הלוחמות, וביטול כמעט מוחלט של תפקיד קצין הדת. "בניגוד לשיטת העבודה הריכוזית של קודמו הרב גורן, שהיה הפוסק הבלעדי בכל דבר ועניין, הרב פירון האציל סמכויות על קציני המטה והרבנים הצבאיים", כותב הוברמן. "בתקופת הרב גורן, כל בעיה הלכתית ולו הקטנה ביותר של כל חייל הייתה מגיעה לשולחן הרב הצבאי הראשי. רק הוא היה פוסק או מחליט. הרב פירון שינה את השיטה: במקום קציני דת המספקים יין, חלות ותפילין – רבנים צבאיים ביחידות: רב גדודי, רב חטיבתי, רב אוגדתי. לשיטת הרב פירון, רבני החטיבות או האוגדות היו אמורים לפתור את הבעיות ההלכתיות. לא כל דבר צריך להעלות לרבנים פיקודיים או לרב הראשי. 'למה כל נושא חייב להגיע עד לרב הצבאי הראשי?' גרס הרב פירון, 'למה לא להכניס ליחידות רבנים שיפתרו 60־70 אחוז מהבעיות?'. זו הייתה מהפיכה אמיתית ביחס לתקופת הרב גורן. כל אחד מאותם רבנים צבאיים קיבל גם את האחריות לפסיקת ההלכה ליחידה שבה הוא משרת".

במשך שנים היה ידוע על הקשרים האמיצים שקיימה הנהגת המפד"ל עם הרב גורן בעת ששימש כרב צבאי ראשי. על רקע זה אני מנסה לברר עם הוברמן עד כמה מעורבות פוליטית זו נמשכה גם בימי כהונתו של הרב פירון. "באופן מכריע המעורבות הפוליטית הייתה כמעט חסרת משמעות בימיו של הרב פירון", הוא טוען. לדבריו, רוב שנותיו היה הרב פירון "יונה" פוליטית, שדגל במסירת שטחים תמורת שלום. הוא אמנם היה מקורב לזבולון המר, אך החבר הקרוב ביותר שלו היה הרב מנחם הכהן – חבר כנסת ממפלגת העבודה, רב תנועת המושבים. אבל זו הייתה חברות אישית בלי כל ממד פוליטי. "מכל מקום הרב פירון הקפיד להתנזר מכל קשר פוליטי".

הספר עוסק גם בשנותיו של הרב פירון כרבה הראשי של ציריך בשווייץ. האם על רקע התנזרותו מקשרים פוליטיים אפשר להבין את החלטתו לקבל את ההצעה לכהונה בשווייץ? הוברמן גורס שזה אכן הרקע להחלטה. לרב פירון לא הוצעה משרת רבנות בארץ. בכהונתו בשווייץ הוא ראה אתגר, ובעיקר סגירת מעגל: הנה הוא, ניצול השואה, חוזר לארץ דוברת גרמנית, והפעם לא כפליט או אדם שנזרק מארצו, אלא כאדם שהגיע לבצע שליחות יהודית למען קהילה גדולה ופעילה באירופה. הילד שיצא מווינה מחוסר כול, חוזר לאירופה דרך מדינת ישראל ואחרי ששירת בצבא הישראלי כרב צבאי ראשי, והנה הוא בקהילה גדולה, בתפקיד נכבד של רב ראשי. עצם הימצאו במקום זה, כך הרגיש, מוכיחה עד כמה מזימת הנאצים כשלה. הנה, העם היהודי עדיין חי ופועל בלב ליבה של אירופה.

ד"ר יואל רפל הוא יועץ המכון לחקר הציונות הדתית וחוקר במכון לחקר השואה באוניברסיטת בר־אילן