חיזור גורלי: הגבול הדק בין שברון לב לשיגעון

לשפוט ספר לפי כריכתו זה בהחלט מומלץ. יש הרי סיבה לכך שחלק מהכריכות כוללות ארכיטיפ נשי – נעל עקב חגיגית, אישה עם מזוודה, תמונת פנים מתקופת הרנסנס – ואותיות ענק, חלקן שחורות עם אייקון לבן או אדום, וחלקן מעוצבות במינימליזם נוגה. זוהי הצהרת כוונות שהושקעה בה מחשבה כדי שתשקף את רוח הספר. ככה מבדילים בין סיפור אהבה מרגש, מותחן או סתם ספר שנראה מעניין. מדובר בהליך לקטורה יעיל למדי.

חוץ מאשר אצל ליאן מוריארטי, אהובתי הסודית. מוריארטי, שאחראית בין היתר על "שקרים קטנים גדולים", הספר והסדרה, היא כותבת מצוינת וחובבת כותרות וכריכות מביכות. על כריכות ספריה מזדעקים אותיות ענק וארכיטיפים רומנטיים, והכותרות הן "סודו של הבעל", "שלוש משאלות", או במקרה הנוכחי "סיפור האהבה של המהפנטת" – שלא בהכרח מלמדות על תוכנן.

אלן, גיבורת הספר, היא רווקה בת שלושים פלוס ומהפנטת במקצועה. בחירה אמיצה מצידה, שגוזרת עליה, כמו על כל מי שבוחר במקצוע לא סטנדרטי, חיים של הדיפת בדיחות וביקורות ידועות מראש. כמו למשל זו של בן זוגה הקודם, שדרש ממנה "הוכחות אמפיריות". ההתנגדות האוטומטית לטיפולים אלטרנטיביים וההכללה של כולם בסל אחד (והרי תהום פעורה בין ריפוי בחייזרים ובין רפלקסולוגיה, למשל) היא נושא בפני עצמו. נציין רק שהיפנוזה היא ראשיתו של הטיפול הפסיכואנליטי, ונחשבה במאות לא מאוד רחוקות לטיפול קונבנציונלי שבוצע, ומבוצע גם היום, על ידי רופאים. הכוונה היא לא לכישוף או חוויה חוץ־גופית, אלא לפעולה פרקטית: להביא אדם למצב תודעתי שהוא בין שינה לערות, שבו הוא נמצא ברגישות גבוהה.

האם אלן נמצאת במצב כזה? בהחלט. מוריארטי – שעשתה תחקיר מרשים על תחום ההיפנוזה, שלא משמש רק קישוט לעלילה אלא מעניין בפני עצמו – היא אומנית הסיפור. בכל פעם שנראה שהעלילה צונחת לקלישאה, היא מצילה אותה ברגע האחרון. בהתאמה, אלן היא מאוהבת טרייה בפטריק מודד הקרקעות (וכאן המקום להודות למוריארטי על שלא קראה לספרה "אהובתו של מודד הקרקעות"), והיא לחלוטין לא הגיבורה העיוורת, שאנו הקוראים מזהים את כל הסימנים החשודים מעל לראשה. בכל פעם שאנחנו מזהים סימן אזהרה וחושבים שחשפנו את הרמז שנשתל עבורנו, היא מזהה אותו בעצמה רגע אחר כך. ויש לאלן ממה להיזהר. כי לפטריק, בן הזוג שלה, יש סטוקרית.

אם אנחנו לא בז'אנר הספרות הרומנטית, האופציה השנייה היא מותחן. דמיינו כריכה שחורה ואותיות לבנות או אדומות. דמיינו דמות מסתורית שעוקבת אחרי בן זוגה לשעבר ולא מרפה, עד רגע השיא הדרמטי, קרב איתנים על גרם מדרגות, גופה נוחתת על הרצפה. ספוילר לא מזיק: אנחנו לא במותחן שהתבלבל בכריכה. הדמות המסתורית כאן היא לא הרוצח שבורחים ממנו במשך רוב הספר. למעשה היא הסיפור האמיתי.

לסטוקרית שלנו יש שם: ססקיה. ססקיה היא האקסית של פטריק. הם היו יחד שנתיים, עד שהחליט להיפרד ממנה, ומאז היא עוקבת אחריו. פטריק, יש לומר מראש, לא הזיק ולא רימה. כל חטאו היה רצונו לסיים את הקשר. עם מי אתם מזדהים? עם הקורבן – אלמן אומלל שרק רוצה להמשיך בחייו – או עם האישה המשוגעת? הבחירה נראית אלמנטרית. אבל בהדרגה המטוטלת נעה.

המשוגעת בעליית הגג

מי הם אותם אנשים משונים, שעוקבים אחרי אקסים מכל הסוגים ברשת החברתית, מגגלים את שמם עד שצץ איזה תקדין בעניינם, צופים בסרטון יוטיוב משפחתי שלהם? תשובה: אנחנו. הלהיט הנצפה בכל הזמנים הוא ללא ספק ריאליטי הפייסבוק "מה האקס שלי עשה השבוע". וההצצה ליקום המקביל לא שמורה רק לאהובים רומנטיים. יקום מי שלא חיפש פעם ברשת חבר מהיסודי או חברה מהתיכון. למעשה זה מנהג עד כדי כך נפוץ, שהעסק התמסחר. גיגלתם שם של מישהו? המודעה הראשונה שתקבלו תציע לכם לרכוש בדיסקרטיות מידע עליו. האינטרנט, יש לומר, בהחלט פיתח את המחקר בתחום, אבל לא המציא אותו. באחד הפרקים של הסדרה "עושות כותרות" נשלחת כתבת צעירה לכתבת תחקיר בנושא "איך לעקוב אחרי האקס שלך אם הוא לא ברשת". העורכת המבוגרת חולקת איתה מור"קים מתקופת האבן, אז נהגו אבותינו להתמקם פיזית מול בתים או מקומות עבודה של מושאי אהבה ולחכות שייצאו מהם.

בימי ילדותי, חברה שלי הייתה מאוהבת במורה להתעמלות שגר בבית מולי. היא הייתה מגיעה אלי בכל שבת בצהריים, והיינו מעבירות שעות ארוכות בישיבה על ספסל מתחת לביתו. מתישהו הוא היה יוצא, והיא הייתה אומרת לו ברגש "שבת שלום". מה המטרה? מה התוחלת? מדוע יש לנו דחף לפגוש אנשים שהלב כרוך אחריהם, אפילו רק כדי לראות אותם, אפילו לדקה? אולי המפגש הוא התוחלת עצמה. נכנסנו לפריים, אנחנו חלק מהסיפור. וזה העניין עם ססקיה. היא רוצה להישאר חלק מהסיפור. למה? כי מבחינתה הוא לא נגמר.

לשאלת איפה עובר הגבול הדק בין אהבה, שברון לב ושיגעון, זו יכולה להיות תשובה טובה. קצת סטוקינג הוא אולי שלב טבעי ולא מזיק בשלבי האבל. חוסר היכולת לקבל את העובדה שהקשר הסתיים הוא לכאורה הגבול. תשלימי עם זה, ססקיה, זה נגמר. תהיי כמו כולם. תתאבלי קצת, תעקבי קצת עם פאסון אם את חייבת, ותרפי. מי שלא יודע להרפות הוא לכאורה הבעיה. הוא אובססיבי. הוא מנותק מהמציאות. הוא מאוד רחוק מאיתנו, שפויים שכמותנו.

אלא שזה תמיד אותו הסיפור. המשוגעת בעליית הגג לא נולדה משוגעת. מישהו דחף אותה לשם. לאורך ההיסטוריה נשים הואשמו בהיסטריה, כשהדיאגנוזה האמיתית הייתה "חוו פגיעה". עם השנים התקדמה ההבנה האנושית על נזקי הטראומה. יש לא מעט ספרים שחזרו לאחור, אל אותה משוגעת הכלואה בחדר או בעליית הגג, והסתכלו עליה בעיניים חומלות יותר (דוגמה נהדרת אחת: "ים סרגסו הרחב" מאת ג'ין ריס). המבט הזה מאפשר לענות על השאלות איך ולמה. והתשובות הן תמיד וריאציות על אותה תשובה: נפש רגישה מדי, או בשלב פגיע מדי, נקלעת לסיטואציה קצת קשה מדי.

רגע לפני הקלישאה

מה ססקיה רוצה? לכאורה התשובה פשוטה. היא רוצה את בן הזוג שלה בחזרה. מה שהופך אותה למסוכנת, כי כדי למנוע ממנו להמשיך הלאה היא עלולה לנסות לפגוע בו. סכנה נוספת: מי שהופך את ההיאחזות בעבר לעבודה במשרה מלאה, ימצא את עצמו בלי הווה שאפשר להפוך לעתיד. במילים אחרות: מתישהו לססקיה כבר אין מה להפסיד. הדברים שהיא עושה מחרידים (דוגמה אקראית אחת: דמייני שהאקס שלך נכנס לבית של בן הזוג הנוכחי שלך, ואופה עוגיות במטבח). ובכל זאת, להפתעתו של פטריק, אימא שלו דווקא לא נחרדת. גם אלן לא נחרדת. מה אומרת להן האינטואיציה שלהן, שפטריק מפספס?

מוריארטי משרטטת יפה ובעדינות גם את אופייה המתעתע של ההתמכרות. הרי לא היה רגע שבו ססקיה אמרה לעצמה "אעצור את חיי ואקדיש אותן למעקב אחרי האקס שלי במשך שנים". כל אירוע הוא חד־פעמי, נפילה שאחריה היא מחליטה להפסיק. ובעיקר, בהדרגה מראה מוריארטי את הדרך שבה נשים רגילות, מצליחות, טובות לב ואוהבות, מגיעות לעליות הגג. כשפצע לא הגליד, יש דחף לחטט בו שוב ושוב.

בשולי הדברים ובלי לקלקל יותר מדי, אפשר גם להריע לעלילת משנה אחת: מי הם האנשים שסוחבים בלב אהבת נעורים קדומה ולא ממומשת, עם פנטזיה סודית שאיכשהו, בלי שום היתכנות אמיתית בחיים האמיתיים, היא עוד תשוב? אתם כנראה מכירים אותם. כמה קל לצקת אל התבנית הזו סיפור שמספר את עצמו. אבל מוריארטי, כבר אמרנו, היא מספרת נהדרת. גם כאן היא הופכת את חומר הגלם הזה – שניים שאהבו לרגע בעבר הרחוק – לסיפור יפה, רגע לפני הקלישאה.

בחלק מספריה יש למוריארטי נטייה לסופים בארומה נוצרית (הרעים נענשים, המוסר מנצח, הצדק מושב). בספר הנוכחי הנטייה הזו לא קיימת. במקום מוסר השכל, הספר היפה הזה זורם בהדרגה אל סופו, שם ממתינה סצנת כמעט־סיום קלישאתית ברמת הפארודיה, הכוללת "מאבק" ו"גרם מדרגות". אמנם גם כאן מוריארטי נחלצת מהקלישאה רגע אחר כך, או רגע לפני שהיא הורסת את הספר. לזכותו של גרם המדרגות אפשר לומר שאולי הייתה כאן מחשבה סמויה על סצנה קולנועית, שהגשימה את עצמה – הזכויות על הספר נרכשו לצורך הפיכתו לסדרה.

ובכל זאת, אחרי שעות של קריאה מהנה ביותר, ומעוררת מחשבה הרבה יותר מהמצופה, הקוראת המרוצה מגיעה אל הסוף הטוב. ואל הקתרזיס מתגנב חשד קל: רגע. אלן היא האישה שגרה לבד בבית חוף קסום מול הים, מטפלת באנשים למחייתה ומתישהו מתאהבת. החליפו "מהפנטת" ב"כותבת" או "מנהלת בית קפה" וקיבלנו את חיי הפנטזיה, ולכן את ספרי הגילטי פלז'ר, של רוב הנשים בעולם. האם בכל זאת קראתי הרגע ספר מאסכולת הספרות הרומנטית? אולי דברים הם בדיוק כמו שהם נראים מכריכתם? זו מסקנה פסימית בהקשר של ססקיה. מוטב אולי להישאר עם המסקנה הקודמת: הדברים הם אף פעם לא בדיוק כמו שהם נראים, והגבול המפריד הוא דק.