בין מוזיקה חסידית לפופ: מארק אליהו והקמנצ'ה חוצים גבולות

הצליל הזה לא מצריך מילים, הוא לא מצריך הסברים. יש בו הכול: כאב, כיסופים, השתוקקות, תשוקה, שמחה, נחמה. אולי הצליל הזה אפילו לא צריך את המילים שייכתבו כאן אודותיו; אבל הצליל הזה כן צריך שמישהו בעל יכולת יוציא אותו החוצה, יפיץ את הבשורה. את החיבור, הכמיהה, האמת האחת. וזה מה שעושה מארק אליהו במוזיקה שלו – שמבוססת, ברובה המוחלט, על נגינה בכלי המיתר הפרסי קמנצ'ה. הצליל הייחודי של הכלי הזה צובר פופולריות בכל מדינות המזרח התיכון, והרבה בזכות אליהו, שמוצג בתקשורת פעמים רבות בתואר "אמן הקמנצ'ה". ככה זה כשצליל כל כך סיפורי מגיע ישר מהנשמה שלך.

"בפעם הראשונה ששמעתי את הצליל הזה, הרגשתי שאני שומע את הקול הפנימי שנמצא בתוכי כבר שנים. משהו שהוא אני", מספר אליהו. "זה היה בגיל 16, גרתי אז בבית של מאסטר מוזיקלי יווני, רוס דאלי. אני מתעורר בבוקר ושומע מהקומה למטה את הצלילים האלה. אני קם ושואל את רוס, 'מה אנחנו שומעים?' והוא עונה 'זה קמנצ'ה'. הייתי בצמרמורות, הארה, לא יכולתי לצאת מהחוויה הזו. התקשרתי להורים שלי, לספר להם על מה שעברתי – ואז אבא שלי סיפר לי שסבא רבא שלי ניגן על קמנצ'ה. אז התברר שזה אצלי בשורשים".

מאותו בוקר ועד היום, עשרים שנה אחרי, קשה להפריד בין אליהו והקמנצ'ה. עם השנים הוא פיתח ושכלל את הצליל הגולמי ששמע אז ולמד לעבוד איתו. הוא משלב השפעות מוזיקליות רחבות יחד, ובכך מצליח להתחבב על טעמם של שוחרי מוזיקה שונים מאוד זה מזה. בטורקיה, למשל, הוא יופיע עם "אנסמבל מארק אליהו" בפני קהל של 6,000 מאזינים בחודש הבא; אוהדים נאמנים שלו אפשר למצוא גם באזרבייג'ן, איראן, סעודיה, קטאר ומצרים, לצד הבירות האירופאיות וכמובן ישראל. ההצלחה כל כך רחבה, ככל הנראה כי המוזיקה כל כך רחבה. היא לא מדברת בשום שפה – אלה קטעים אינסטרומנטליים ברובם – ולא נופלת בשום ז'אנר מוזיקלי ספציפי. "באירופה אנחנו מופיעים בעיקר בפסטיבלי ג'אז, בטורקיה אנחנו נחשבים פופ", אומר אליהו. "אבל אנחנו לא פופ, אנחנו לא אותנטי, לא ערבסק, לא חפלה. לא מוגדר".

אם בכל זאת מתעקשים להגדיר, אפשר למצוא קו מאחד מסוים בין המאזינים של אליהו ברחבי העולם – כולם נענים לקריאה של אותו צליל. "המוזיקה הזו מאוד מחברת אנשים שמחוברים לרוח", הוא אומר, "כמו למשל מוסלמים, שהדתיים ביניהם לא יוצאים להופעות – ואצלי אפשר לראות המון מוסלמים שבאים להופעות. וכמובן מהציבור הדתי בישראל אני רואה הרבה קהל. יותר ויותר מגדירים את הקמנצ'ה ככינור דוד, נבל דוד. המון אנשים שומרי מצוות ושמחוברים למסורת העברית מרגישים שהכלי הזה מדבר לנשמה שלהם, ומתקשר לתרבות העתיקה של הלוויים והמוזיקה של בית המקדש. אז אולי מה שמחבר בין כל הזרמים בקהל, זה שכולם אנשים שמחוברים לאיזושהי תפילה, לאל אחד. הם מבינים יותר את המוזיקה הזו, שאפשר לקרוא לה קצת רוחנית. מוזיקה שמנגנת משהו מבפנים".

ללא מילים

את הקריאה הפנימית שכיוונה את אליהו בסופו של דבר לצליל הספציפי הזה הוא חווה כשהיה כבר בתחילה של מסע מוזיקלי בעקבות כלים מהמזרח. "מגיל 14 חפרתי לחברים עם בגלמה, עם סאז", הוא מספר. הבית המוזיקלי שגדל אליו היה מה שהעניק לו את הגישה לכלי נגינה מיוחדים מגיל צעיר. אליהו נולד לאם פסנתרנית ולאבא מלחין ומוזיקולוג (פרץ אליהו, שאיתו הוא גם מרבה ליצור ולהופיע), בגיל ארבע כבר למד לנגן על כינור. "בית עמוס בכלים, שאתה כבר לא יודע איפה לשים אותם, תלויים בכל מקום", הוא נזכר. "כל הזמן הייתה בבית מוזיקה, אבא היה מביא כל מיני כלים משונים כשהיינו קטנים. והיו המון 'מעברים' מוזיקליים: אם לאבא שלי הייתה בראש יצירה שהוא רוצה להלחין – למשל, 'פוסידון ואפרודיטה' – עברנו כל המשפחה לגור ממש על המים, על חוף הים בנהריה. אם הוא רצה להלחין את 'מזמור למתבונן' – שזה מחזור יצירות שלקח לו שבע שנים לכתוב – אז גרנו שבע שנים במדבר ליד ערד.

"אבא שלי הלחין מוזיקה אירופית, אמא הייתה יושבת איתי על פסנתר. הם היו שומעים המון סוגים של מוזיקה, הודית ויפנית בעיקר. כשהייתי בערך בן 12, אבא שלי חזר לשורשים. לקח את הטאר – כלי פריטה איראני – והתחיל להתאמן עליו כל זמן שהוא היה בבית. בהתחלה לא הרגשתי חיבור לסגנון הזה, מאוד אהבתי ויואלדי, מנגינות ליריות, שופן בפסנתר".

"ברור שהיו כאלה שאמרו 'מה, אתה דפוק, בשביל הגיטרה הזאתי אתה עוזב הכול? זו סכנה'. אבל החברים הטובים פרגנו. הם הכירו אותי, הכירו את הבגלמה. 

רגע אחד לפני ההתאהבות בכלים מהמזרח, אליהו סימן וי על גיל ההתבגרות כיאה למוזיקאי הצעיר שהוא: עם רוק כבד ומוזיקת טראנס פסיכדלית. "מערכת היסטרית בחדר, טראנס בפול ווליום, אבא בסלון מתאמן על הטאר, כל השכונה 'בום בום בום'", הוא נזכר וצוחק.

"איך הגעתי דווקא לטראנס? זו הייתה המוזיקה בסביבת החברים שלי, והתחברתי לקטע של לרקוד. זו מוזיקה שהיא סוג של הפנוט, משהו טקסי, שאמאני, תפילתי. היינו הולכים למסיבות טראנס, הייתי חותך והולך לנגן בהרים לפעמים. במסיבת טראנס אין הרבה תוכן – אבל אם אתה לוקח את אותו טראנס ומכניס בו תוכן, זו חוויה רוחנית כמעט, כמו מה שאני מרגיש כשאני מנגן".

ההתאהבות הראשונית בכלים מהמזרח התרחשה ברגע שפגש את רוס דאלי, במסגרת העבודה המשותפת עם אביו של מארק. "אבא שלי הכיר בינינו. הדליקה אותי הנגינה של רוס על הטאר ומה שהוא הביא. אבא ואני טסנו ביחד אליו ביוון, ונשארתי ללמוד שם במשך שנה".

איך מגיבים החברים בתיכון כשאתה פתאום עוזב הכול וטס ללמוד מוזיקה?
"ברור שהיו כאלה שאמרו 'מה, אתה דפוק, בשביל הגיטרה הזאתי אתה עוזב הכול? זו סכנה'. אבל החברים הטובים פרגנו. הם הכירו אותי, הכירו את הבגלמה. היינו יושבים בהרים, בזולות, מעשנים, והייתי חופר על הסאז שעות. הם מדרבקים איתי, מדברים, ואני מנגן ומנגן ומנגן. אני חושב שבגדול קיבלתי תמיכה מהסביבה שלי".

פועל בניין משוחרר

אחרי הבוקר הזכור לטוב שבו שמע לראשונה את הקמנצ'ה, אליהו התעקש לעבור לאזרבייז'ן כדי ללמוד את הכלי ממאסטר מקומי. הוא התחבא אצלו בבית במשך שנתיים, והתאמן על הכלי בין 14 ל־17 שעות ביום. "זה היה כואב באצבעות, ואשכרה נהניתי מהכאב. חזרתי לארץ חיוור, לא בקטע טוב. חפרתי בתוך הכלי. הייתה לי מטרה, כל יום ספרתי מתי אני חוזר הביתה. לא אהבתי להיות שם, מַתִּי לחזור – שנתיים זה המון זמן. אבל ידעתי מה אני רוצה, וידעתי שאני לא רוצה לחזור לארץ לפני שיש לי את כל מה שאני רוצה – שזה לדעת את הטכניקה של הכלי הזה, את כל התורה שבעל פה, שנקראת 'מקאם'.

"זו בעצם תורה שעוברת ממורה לתלמיד, מדור לדור, לא יודעים כמה זמן. זו מערכת שלומדים במשך 15 שנה, ואני החלטתי שאני עושה את זה בשנתיים. המורה שלי היה מבקש ממני שאתאמן פחות, שמספיק שש שעות ביום, שזה לא בריא, תתאמן פחות, תירגע. הוא היה כל הזמן משוויץ – לשר חינוך, התרבות, תראו את הילד הזה מישראל. הוא חצי שנה לומד ותראו מה הוא כבר יודע לנגן. ככה במשך שנתיים, עד שסיימתי עם זה. כשחזרתי לארץ זה התחיל להתפתח לכל מיני כיוונים".

הכיוונים הללו נסקו באופן מהיר למדי; בגיל 19 חזר לארץ ומיד התחיל להופיע. מפסטיבל ישראל דרך הלחנה ללהקת מחול הולנדית ועד להרכב ראשון ואלבום ראשון, כשבמקביל הוא מעביר את התורה שלמד לעשרות תלמידים בארץ. כמעט בכל הפרויקטים שלו הוא עומד כמוזיקאי ומלחין ראשי, קשה מאוד לתפוס אותו גם מבצע.

מה בעצם המניעה שלך מלשחרר קטעים שאתה שר בהם?
"קודם כול, הטקסטים. עם צלילים אני מצליח להעביר משהו עמוק יותר מאשר עם טקסט. שם יש לי יותר כוח. ככה גם בתפילה, מבחינתי, ולכן במוזיקה שלי יש משהו תפילתי. הצלילים והמנגינה חזקים אצלי יותר מהדיבור או המחשבה. אני מדבר דרך ניגון, מנגינה כלשהי, שאני לגמרי מבין את המשמעות כשאני שר אותה, כשהיא מתנגנת בתוכי, כמו להתפלל. להודות, לבקש. זה לא משהו ספציפי, זו התחושה. וזו תפילה מאוד חזקה. להתפלל במילים זה מאוד קצר; קשה לי למתוח את זה על זמן, לשבת שעתיים ולהתפלל מתוך טקסט… יותר קל לי לעשות את זה עם כלי, או לשיר. להיות עם הצלילים, לא עם הטקסט. עם הטקסט עולות ישר מלא מחשבות, זה לוקח אותי. אז מבחינת יצירה – הטקסטים פתאום מגבילים אותי. למרות שאני כן עובד על שירים, ויש כמה בקנה. ואני מרגיש שאני מצליח באמצעות הקמנצ'ה להוציא משהו מבפנים.

"ומעבר לזה, השירה היא פשוט לא כלי מפותח אצלי. זה פרפקציוניזם שלא מאפשר לי לשחרר שירים שאני שר. אבל זה יקרה מתישהו; על הבמות אני עושה את זה יותר ויותר, אני חושב שזה לאט־לאט נפתח. זה משהו שנסגר אצלי המון שנים, שרתי בילדות ואז המון שנים לא שרתי בכלל. רק ניגנתי. ועכשיו זה מתחיל לחזור. משהו שצריך יותר לשמן, לפתח".

כך או כך, נדמה שהעניין הזה לא פגם בשום שלב בהצלחה המיינסטרימית של אליהו. "ברוך השם, תמיד התפרנסתי מהמוזיקה שלי", הוא אומר. "לא עבדתי בעבודה אחרת מימיי. כשהייתי בן 15, לפני שטסתי ליוון, עבדתי קצת בבניין. אהבתי את זה. לא יודע איזה קבלן העסיק אותי, זה על גבול הלא חוקי – אבל אני זוכר לקום בארבע בבוקר כשהכול חשוך, לצאת לעבודה ולעבוד פיזית, ולחזור בסוף היום, עם איזו תחושה בגוף של שחרור; אתה אוכל טוב, ישן טוב, נהנה, וגם משאיר את העבודה מאחוריך. מוזיקה זה מקצוע שחופר לך לפני שאתה נרדם, חופר לך על הבוקר. זה פשוט כל הזמן בעבודה, ולפעמים זה מעייף. זו אמנות לדעת גם לעצור".

לטייל עם הרוח

אם מסתכלים על אליהו ברמת הכותרות – קשה להגיד שהוא מתכונן לעצירה בקרוב. היום הוא אחרי שלושה אלבומי אולפן. ב־2005 ראה אור האלבום הראשון, "קולות יהודה"; בשנת 2013 פרסם את "חולות", שכלל קטעים בהלחנתו ובהלחנת אביו, כמו גם קטעים שנכללו בפסקול הסרט "בלדה לאביב הבוכה"; בשנה שעברה שחרר את "דרכים", שהביא איתו שינוי אווירתי ומוזיקלי לכיוון שמח יותר. "הקהל מגיב מאוד שונה למוזיקה בכל מקום. בטורקיה הקהל אוהב לבכות. אוהבים דברים מרגשים, את הדברים השקטים והעצובים. תן להם קמנצ'ה ופסנתר הופעה שלמה. ובארץ מחוברים יותר לקטעים שהם קצת יותר מרימים. ובהופעה הם עוד יותר מרימים. ובא לי לרקוד, יותר. אני רואה את עצמי קודם כול פרפורמר, אני אוהב להופיע. למדתי מחול בילדות, והייתי רוצה לעשות את זה יותר. ההופעה שלי מאוד קלאסית מצד אחד; יש תמיד את הזעקה הזו, אבל לא עד הסוף, שומרת על איזשהו איפוק. וגם בקטעים המרימים – זה לא מתרומם למצב שאתה קם ורוקד בטירוף. אנחנו לקראת מופע חדש, שנבנה לכיוון של מופעי עמידה; יש בו יותר טראנס, ויותר הילולה, וריקוד. יחד עם התפילה, והדברים הרגשיים יותר".

בפנייה למוזיקה שמחה יותר יש רצון לרצות את המאזינים, או שזה פשוט מה שמסקרן אותך כיוצר?
"זה שינוי מחושב, אבל מתוך מקום של משיכה. בילדות, היו לי כמה שנים שמאוד אהבתי את מייקל ג'קסון, ופופ זה משהו שהוא חלק ממני. בשנים האחרונות יצא לי גם לחזור קצת לאלקטרוניקה, לפופ, ולהקשיב לדברים. הכי מיינסטרים: ריהאנה, מייג'ור לייזר. לאלבום האחרון של ג'סטין ביבר הקשבתי במלואו. אני מאוד אוהב הפקה".

הזיקה לסגנונות שמדברים את התקופה שלחה את אליהו, הנוסע המתמיד בעקבות המוזיקה, לחקור את התחום לעומקו בשנים האחרונות. "ובסופו של התהליך הזה, פשוט בא לי לקחת כלי ולנגן. כדי להפיק, אני יושב על התוכנה, עוברות חמש שעות ואני מתחיל לקבל סחרחורת, אז עזוב אותי מזה. זו מתנה כל כך גדולה, איפה שאתה לא נמצא לקחת את הכלי שלך ולנגן".

הוא יצא מהמחקר הזה עם אלבום שטרם שוחרר, כולו ביטים של אלקטרוניקה אקספרימנטלית בניחוח הקמנצ'ה, שבישל יחד עם מפיק האינדי ריג'וייסר – ויחד עם לא אחר מאשר בנו הבכור, מאוּר, בן העשר וחצי. "לימדתי אותו איך לערוך בתוכנה, לשכפל. הוא בונה טראקים לבד", אליהו מתגאה. "הוא אוהב מוזיקה, לנגן ולשיר, לומד עם אבא שלי טאר. אבל אני לא מכריח אותו – הוא לאו דווקא חייב להיות מוזיקאי, זה לא מקצוע איי־איי־איי, בסוף אתה מוכר את הרגשות שלך. המתנה הכי גדולה שאני יכול לתת לו זה לחוות מוזיקה בילדות שלו כחלק בלתי נפרד מהחיים והיומיום. ולאן זה ייקח? אפילו אם זה יהיה משהו שאתה יודע שהוא ילווה את החיים ויהיה לו כמו תחביב, זו כבר מתנה מאוד גדולה. חוץ מזה שהוא כבר גדול – כשהראש שלי עוד פעם בורח למנגינות הוא יודע לעשות לי 'סנאפים'.

איך משלבים את האמנות המהורהרת, קצת מרחפת, עם חיי משפחה?
"זו אמנות, לעשות את הסוויץ' בין הכובעים האלה, 'מארק האבא', 'מארק המוזיקאי'. אבל המעברים האלה נותנים לי כוח לעוף. הקרקע – לפרנס, להאכיל, להחליף חיתול, להלביש, לדאוג – זה לא חוסם את הנוודות של 'מארק המוזיקאי', להפך, זה נותן המון אנרגיה לשם. זה לא שאני אבוד באוויר בלי שורשים; אני כמו עץ עם גזע גדול, יכול לטייל עם הרוח כי הגזע יציב.

"המשפחה הצילה אותי במקום הזה. המשפחתיות החזירה אותי לקרקע. כי בתור נער, הכול היה מוזיקה. אני זוכר תקופות שלא הייתי חושב מחשבות, לא היה לי שום דבר בראש – רק צלילים. ידעתי מצבים של להיזרק חודש בחושה בסיני, רק לנגן, לא לחשוב על שום דבר אחר. זה כבר היה לי קשה, מצבים שאפילו לא הצלחתי לנהל שיחה עם בנאדם כי המוזיקה ניתקה אותי מהמציאות, הכניסה לאיזשהו עולם של ריחוף.

"קשה מאוד לשמור על איזון ככה, כשהלילה זה שעות היצירה, והכול מתערבב. ומשפחה דורשת שתהיה יציב. ככל שהמשפחה גדלה, אתה צריך שהכתפיים שלך יתרחבו, שהשורשים שלך יהיו באדמה, שהאחיזה שלך תהיה יותר חזקה, בשביל להחזיק ולהכיל ולהוביל. ולהיות חלק. זה משהו שדורש המון נוכחות. ואני קולט שגם היום כשאני מלחין, אז אני למשל עובד כמה שעות באולפן בבית, ואז יוצא למשפחה לארוחה והצלילים ממשיכים, מדברים אליי ואני לא מרוכז, אני מרוכז רק במוזיקה שבראש שלי. ובדיוק שם הבן שלי עושה לי 'סנאפ'".

לא חסרה לך החוויה הזו, להיות המוזיקאי הנודד?
"המשפחה נותנת המון פוקוס לזמן שיש לי, לנצל אותו נכון. זה עושה אותי מאסטר באמנות של החיים, לדעת לעבור בין מצבים, ביום אחד להיות גם ביצירה וגם במשפחה. העולם שלנו כמובן דורש את זה יותר ויותר, את הרב־כובעיות הזו. ומעבר לזה – את הנוודות הזו אני רואה את עצמי עושה את זה גם עם המשפחה. זה לא ש'המשפחה מפריעה לי, אני צריך חודש שקט במדבר'. בא לי לקחת אותם למדבר לחודש".

"זו אמנות, לעשות את הסוויץ' בין הכובעים האלה, 'מארק האבא', 'מארק המוזיקאי'. אבל המעברים האלה נותנים לי כוח לעוף. הקרקע – לפרנס, להאכיל, להחליף חיתול, להלביש, לדאוג – זה לא חוסם את הנוודות של 'מארק המוזיקאי'"

מכות עם התפילין

אליהו, נשוי לעליה ואב לשלושה ילדים. בבית המשפחה באלוני־אבא ליד טבעון, תמצאו לא מעט חיבורים לשורש; לא רק לאדמה ולמחול היום־יום, אלא גם ליהדות. "אנחנו לא דתיים, אבל חשוב לי להעביר לילדים שלי את המסורת. נולדתי בדגאסטן, עליתי עם המשפחה כשהייתי בן שש. אני זוכר מה היה שם, איך זה להיות יהודי בגלות. היינו דתיים, וחיינו בהסתר – גם קומוניזם, גם מדינה מוסלמית. לא אהבו את היהודים. אמנם לא רדפו אותנו כמו באירופה, אבל בגן, למשל, אני זוכר שהיו מקניטים אותי, 'יהודי!', והייתי הולך מכות, המון. אף פעם לא הייתי נותן ראשון, קשה לי להרביץ למישהו. אבל כשהרביצו לי, הייתי מחזיר. חונכתי להחזיר: 'מישהו מרביץ לך? תן לו!'. ילדות, דודים, קווקז, צריך להיות קשוח. אז זה מאוד חשוב בעיניי, לשמור על המסורת; אם העבירו לי את הדברים האלה בתוך כל הקושי, אני רוצה להעביר לפחות את הבסיס הלאה.

"אין לי עניין להעביר לילדים שלי את החוויה שעברתי בחטיבה, של לבוא בכוח לבית ספר בשבע ורבע, כשמתחילים ללמוד בשמונה, כדי ללכת מכות עם התפילין ולקבל צעקות מהרב. כן יש בבית שירים, קבלת שבת, חגים, כשרות. יש לי המון חוויות טובות מהילדות וההתבגרות כדתי, הקהילתיות והמשפחתיות שיש בחגים, וקבלות שבת, זה מכניס כל כך הרבה קסם לחיים. ואת הקסם הזה אני רוצה להעביר: את ההתרגשות שהייתה לי כשהחזן של החגים היה מגיע לבית כנסת הספרדי ביישוב שגרנו בו.

"מאוד אהבתי חזנים בתור ילד, ולמדתי המון נוסחים של תפילות. קריאת תורה גם בנוסח המרוקאי, גם באשכנזי, גם בתימני וגם בקווקזי. אבא שלי היה לוקח אותנו לכל מיני בתי כנסת – הייתה לנו תקופה ארוכה גם בחב"ד, ששם ישנם כל השמחה והניגונים בשבת, הדפיקה על השולחנות. אז גם בקידוש בבית היינו עושים את הניגונים החסידיים. בגלל שיש בזה אלמנט של טראנס, של שינון, שאתה מתפלל את אותה תפילה שוב ושוב, כל בוקר שר את זה – זה מאוד חלק מהילדות שלי, וזה משהו שלא עוזב אותך כל החיים.

"יש לי מצבים שרצות לי תפילות בראש, ממש שינונים, של טקסטים. שמשום מקום פתאום נשלפים מהתת־מודע, וזה רץ בראש. זה נמצא שם, יושב. היום, כשאני מרדים את הילדים, אני שר להם. הם אוהבים שהשירים חוזרים על עצמם – שאני שר להם כל ערב את אותו שיר, עד שהם ממצים אותו, ואז אני עובר לשיר אחר. אז לפני שבוע בערך עברתי ל'צמאה'. הקטנה שלי ממש אוהבת את זה. 'צמאה לך נפשי' הוא עכשיו להיט אצלנו כל ערב, בלחן החסידי המסורתי".

אתה מזהה במוזיקה שלך חיבור לניגון, תפילה חסידית?
"יש פה לגמרי תפילה, ויש פה לגמרי חיבור לאל. על הקמנצ'ה אני מרגיש שאני מוציא משהו שמביא קצת קלרינט, כלייזמר, משהו שבא מהשירה החסידית, יש שם מפגש שהוא נכון מבחינת הניגון החסידי. גם בזעקה של הקמנצ'ה יש משהו יהודי. זו זעקה פנימה, למעלה. עצם הזעקה זו כבר תפילה".

אולי יש בצליל משהו יהודי גם כי הוא כל כך כואב? בודד, לא מובן?
"היינו נוודים בגלות אלפיים שנה. אז הכמיהה והגעגוע, הכיסופים ליום הזה, לאחרית הימים – זה מאוד שם. חוויתי את זה בילדות, אני זוכר את זה. תמיד היינו אומרים 'לשנה הבאה בירושלים', יש מטרה עליונה. והמטרה היא שכולנו נחזור לארץ ישראל בסופו של דבר. וזה משהו שהוא כל כך בילד־אין, בתוך התרבות שלנו, שהשחרור ממנו זה בעצם משהו חדש שאנחנו יוצרים עכשיו. שכבר הגענו, אבל עדיין יש לנו כמיהה.

"אז כן, זה חלק מהתרבות שלנו, חלק בלתי נפרד מהיהדות זו הגלות. גם בתור נווד אתה כל הזמן מתגעגע. אתה צריך המון כישורים בשביל לדעת לשחרר, לעזוב ולהמשיך הלאה. אבל מצד שני משהו תמיד מתגעגע הביתה. אז במוזיקה יש המון געגוע, משהו קצת כואב או עצוב בחלק מהיצירות. ואני חושב שהגעגוע הזה, יש בו המון כוח".

בשנים האחרונות הוא חווה חיבור מחודש לכוח הזה, מתוך הגעגוע – בחזרה ליהדות. "היה שלב שלא רציתי יותר. למשל, אם היו מציעים לי להניח תפילין ברחוב, הייתה לי ממש התנגדות, בגלל דברים שחוויתי עם הדת. אבל הלימוד פתח את זה מחדש, הכתבים של רבי נחמן, למשל. הביאו לזה אור אחר, הרבה יותר פוזיטיבי, רוחני, שמח. בתקופה האחרונה אני מתחיל קצת להתעניין בקבלה, בזוהר. אני לא הולך לשיעורים, אבל כן חוקר. בבית אבי חי אנחנו מייצרים סדרת מפגשים סביב חגים, תכף נעשה קבלת שבת מוזיקלית לקראת ל"ג בעומר, עם הדסה פרומן.

"אני לא חלק מדור חדש, אבל אני מרגיש חלק מדור שמביא משהו חדש. באיך שהוא רואה את הדברים. דור שמכניס בחזרה את האסתטיקה, שהייתה פעם כל כך חשובה; בבית המקדש יש המון דגש על אסתטיקה, איפה, כמה, איזה גודל. בגלות עזבנו את זה, אין נגינה כחלק מפולחן רוחני. ואני חושב שזה משהו שהוא כן חלק מהתרבות הקדומה שלנו, והתרבות העתידית שלנו. אפשר לראות את זה מהשטח, כמה צעירים שומרי מצוות חוזרים לנגן ומרגישים חיבור רוחני דרך כלי נגינה, אני רואה את זה המון. מרגיש שזה הולך לשם. אני חושב שהביטוי הרוחני של המשך ההתפתחות שלנו כעם יהודי, כבני ישראל, כעבריים, כלא יודע מה – זה באמת לצאת, לעזוב את הגלות, נוודות, והכמיהה לירושלים. הגענו. אנחנו כבר פה. בואו נעשה טוב, בואו נלך צעד קדימה".