בתקופה שבה התפוצצה פרשת הרב אלון הייתה אלישבע טובין־אתאלי, אז רווקה בת 28, בחופשה משפחתית באילת. היא ישבה על שפת הבריכה, קראה עיתון "מעריב", ונתקלה בכתבה על הרב. הנושא היה קרוב לליבה, כמי שהייתה הולכת לשיעורים שלו, והכתבה הרשימה אותה בזכות ניתוח רב־ממדי של הפרשה, עם נקודות מבט מורכבות. "התלהבתי, וכשסיימתי אפילו סיפרתי לאבא שלי עליה", היא נזכרת. על הטקסט היה חתום העיתונאי עמיחי אתאלי, שם שבאותה תקופה לא אמר לאלישבע כלום.
כמה חודשים אחר כך, חברה טובה שאלה אותה שאלה היפותטית: "אם היו רוצים להכיר לך גרוש עם שלושה ילדים, היית מוכנה?" לאחר התלבטויות – היפותטיות כמובן – ולאחר שהחברה כבר נתנה ל"גרוש פלוס" את שמה ופרטים עליה, היא ענתה כן.
"היא סיפרה לי, 'הוא דמות ציבורית, תעשי עליו גוגל ותראי אם זה מדבר אליך'", היא משחזרת בריאיון זוגי שאני עורכת איתם 11 שנים אחר כך, "אז עשיתי חיפוש גוגל, והבנתי שהוא הכותב שהתלהבתי ממנו אז, ואמרתי 'וואי, יש פה משהו'. מהכתבה הבנתי את הסגנון שלו ואת החשיבה שלו, הסתכלתי גם בפייסבוק שלו, והיה בו משהו שסקרן אותי. אחרי תקופה ארוכה של דייטים משמימים, הייתה פתאום הזדמנות למשהו אחר. יש קטע ב'סרוגים' שרואים את נתי יושב לשולחן, ופשוט סרט נע של בחורות מתיישבות מולו, עם עוד קפה ועוד קפה, ואני כל כך מזדהה עם הסצנה הזו. חייתי את זה שמונה שנים".
בעולם מקביל, עמיחי אתאלי התחתן בגיל 22 והיה נשוי שבע שנים שבמהלכן נולדו לו שלושה ילדים: נועם (17), עומר (14.5) וכרמל (12). "הנישואין הראשונים זה משהו שאני מנתח כל הזמן ביני וביני, ואנחנו מנתחים גם יחד", אומר עמיחי, "אלה היו נישואין של חוסר בשלות, התחתנו מהסיבות הלא נכונות, זה הניתוח שלי היום לאירוע הזה".
הייתם דתיים מאוד?
"לא, אבל היינו בתוך המיינסטרים הדתי־לאומי. המגזר כל הזמן עובר תמורות, אז קשה לי למקם איפה היינו אז בצירים של היום. היינו רגילים. היום הזיקה שלי והקשר שלי ליהדות הם עמוקים יותר ומתקיימים בצורות מסוימות. אז הם התקיימו בצורות קצת אחרות. הייתי חלק מסט התנהגויות.
אלישבע: "בהתחלה הכול היה פשוט ורומנטי, גם הנושא של הילדים שלו בשלב הראשוני, עוד לפני שידעתי במה באמת מדובר, היה בו אלמנט מדליק. בדייט עם הפנצ'ר הוא פתח את הבגאז' כדי להחליף גלגל וראיתי פתאום אופניים של ילדה בת שש, וזה לגמרי עשה לי את זה"
"אז התגרשתי ונזרקתי לחיים, אני חושב שזה תמיד ככה, וכמו ילד קטן התחלתי ללמוד לחיות, הייתי חייב פשוט לנשום, לחיות, לפרנס את עצמי, לשלם מזונות, והתחלתי להתגלגל, לסלול לעצמי איזושהי דרך. שכרתי דירה בתל־אביב, רציתי להיות במרכז העניינים. היו לי שם חברים טובים שאז עוד בכלל לא התחתנו. היה לי כיף וחייתי שם את החיים. חצי מהשבוע היה לי זמן לעצמי, ולאבא צעיר זה מצרך נדיר. נהניתי, צחקתי הרבה, חגגתי, אבל נפשית הייתי לא בכיוון, לא הכרתי את עצמי, לא ידעתי מה נכון לי. אחותי שמאוד דאגה לי אז והייתה מעורבת בחיים שלי, הציעה לי את אלישבע. אני לא חיפשתי בכלל זוגיות ובטח לא להתחתן. לא יודע למה אמרתי כן. כנראה קול שצעק מתוכי, כי בעומק שלי אני כן אדם מאוד זוגי ומאוד משפחתי, אבל רק אחרי שנים גיליתי את זה".
הלוך–חזור
אז הם התחילו לצאת, וחוו רצף של דייטים קצת שונים, שהצליחו להפתיע את שניהם. "הדייט הראשון היה בצהרי היום, וכבר נשברה השבלונה של העוד דייט ועוד דייט", נזכרת אלישבע, "ישבנו וממש אכלנו צהריים יחד. זה היה אחר. עמיחי כמו עמיחי, בא סופר אותנטי, פרש את הדברים על השולחן, גם את הגירושין, וזה הדליק אותי. האותנטיות שלו והפשטות, להגיד את הדברים כמו שהם, 'זה אני וזה הסיפור שלי'. היה בזה משהו משחרר, חדש".
עמיחי: "מיד קרו לנו הרבה הרפתקאות, שזה מאוד אני. אני לא יודע למה ואיך, זו הקארמה שלי בחיים. באחד מהדייטים הראשונים היה לי פנצ'ר בגלגל, והיה דייט שננעלנו בתוך הגן הבוטני באמצע הלילה, והיינו צריכים להיחלץ. קפצנו, טיפסנו, זחלנו, והמכוניות שלנו נשארו בפנים עד למחרת בבוקר".
נשמע מאוד רומנטי ופשוט.
אלישבע: "בהתחלה זה באמת היה ככה. אפילו הנושא של הילדים שלו בשלב הראשוני, עוד לפני שידעתי במה באמת מדובר – היה בו אלמנט מדליק. הוא גבר, זה כבר לא ילד. בדייט עם הפנצ'ר הוא פתח את הבגאז' כדי להחליף גלגל וראיתי פתאום אופניים של ילדה בת שש, וזה לגמרי עשה לי את זה. לא משנה שהיום אני מתחננת שהוא ילמד את הבת שלנו לרכוב על אופניים וזה לא קורה". הם צוחקים.
עמיחי: "אז התחלנו להתגלגל יחד, ואני הייתי בעצמי עוד באמצע לעבד את הפירוק של המשפחה הקודמת שלי, ופתאום להתחיל לחשוב מחדש על הקשר הבא. ואלישבע גם הגיעה עם תביעות ברורות, שזה חתונה, שזה ילדים, ואני עוד לא הייתי שם. בתהליך ההתבשלות שלנו נפרדנו פעמיים שבסופן אני זה שכל פעם יזמתי את החזרה".
אלישבע: "בסופו של דבר כדי להתמסר לזוגיות אתה צריך איזשהו מקום פנימי שרוצה את הדבר הזה, ומוכן לתעדף את זה, בטח במציאות כזו מורכבת, והוא פשוט לא היה שם עדיין. נגיד בחגים, רציתי שנבלה יחד ולו היו כל מיני תוכניות אחרות עם חברים. זה הפריע לי והיה קשה, אבל הוא עוד היה במקום של למצות את זה. היום אני יודעת לומר שזה פחות היה קשור אליי ולזוגיות שלנו ויותר היה קשור אליו.
"ברגעי משבר במהלך הקשר, הייתי חוזרת להורים שלי להתייעץ ולנסות יחד איתם לפרק ולהבין. אחרי הפעם השנייה שחזרנו אבא שלי אמר לי: 'אוקיי הבנו, מורכב. יש עניינים, נפרדתם, חזרתם, די. כנראה יש בכם משהו שבכל זאת מושך אתכם כל פעם אחד לשנייה, אז make it work, תגרמו לזה לעבוד. ומשהו במשפט החד־משמעי הזה מאוד מלווה אותנו. יש לנו שלט כזה, שהיה תלוי בחדר שינה. עכשיו עברנו דירה ועוד לא תלינו אותו, אבל האמת שאני גם פחות מרגישה צורך לתלות אותו היום, זה כבר מוטמע וברור".
עמיחי: "מיד קרו לנו הרבה הרפתקאות, שזה מאוד אני. אני לא יודע למה ואיך, זו הקארמה שלי בחיים. באחד מהדייטים הראשונים היה לי פנצ'ר בגלגל, והיה דייט שננעלנו בתוך הגן הבוטני באמצע הלילה, והיינו צריכים להיחלץ. קפצנו, טיפסנו, זחלנו"
הם נישאו בחתונה גדולה, וניסו את מזלם במודיעין ואחר כך בתקוע, אך המרחק מהילדים של עמיחי הכריע את הכף. לאחר מכן, הם עברו למזכרת־בתיה, קרוב לילדים שלו – וראו כי טוב.
עמיחי: "כשגרנו רחוק היה מאוד קשה: להגיע בשמונה בבוקר לבית הספר במזכרת אחרי לילה בתקוע. לפני המעבר למזכרת־בתיה אלישבע מאוד חששה מטשטוש גבולות וחוסר הפרדה מצד אחד, ומצד שני הייתה במשימה לגרום לזה להצליח. השכונה שאנחנו גרים בה רק התחילה להתהוות והאקלים החברתי היה כזה שכולם חיפשו בו את דרכם, ומצאנו את עצמנו די מהר, ובהקשר של הילדים זה כמובן היה הרבה יותר טוב".
איך עושים את זה טוב?
עמיחי: "מההתחלה דאגנו שלכל אחד מהם יהיה את המקום שלו, על כל מה שזה כולל. יש כל מיני דברים שאנחנו מכריחים אותם לעשות כדי להיות חלק מהבית, ואני מבין שזה סיוט בשבילם. הם באו לפה עכשיו מהבית של אמא שלהם, הם סידרו שם ופינו מדיח, ועכשיו דורשים מהם לפנות גם פה. הם עובדים כפול, אבל זה חלק מלהרגיש שפה זה הבית שלהם בדיוק כמו שם, ולייצר להם פה סביבה שהם באים אליה עם חברים. לאורך זמן זה מאוד עובד".
עם השנים נולדו לזוג שלוש בנות: בארי (7), יובל (5) ומאיה (2). שניהם עובדים בעבודות עם "אלמנטים משוגעים" כהגדרתם. עמיחי כעיתונאי בידיעות אחרונות אלישבע כפסיכולוגית בשירות הפסיכולוגי החינוכי בירושלים וכמטפלת זוגית בקליניקות פרטיות בירושלים ובמזכרת בתיה. ובכל זאת, את המפעל המשפחתי המורכב הם מצליחים לתחזק ולנהל ביד רמה.
עמיחי: "בכל מוצ"ש אנחנו יושבים ועושים סנכרון יומנים כדי להתעדכן ולתכנן את השבוע, כי אנחנו מנהלים משפחה ואנחנו מתייחסים לזה כאל ניהול משותף".
"זה לא רק טכני־משימתי", מבקשת אלישבע לדייק, "זה גם מתי אנחנו מוצאים לעצמנו זמן שלנו. יש לנו שאיפה שבכל שבוע תהיה לנו הבועה שלנו, למרות שלא תמיד זה מתאפשר. בתחילת הדרך היה לנו בקטע טקסי 'דייט נייט' כל יום שלישי, וזה היה מאוד נוקשה לטוב ולרע. היום זה יותר רך, אבל כן אנחנו שואפים לזמן משותף זוגי אחת לשבוע".
עמיחי: "ייאמר לזכותה של אלישבע שהיא המנוע של הדברים האלה, היא הביאה מבית ההורים שלה הרגלים מאוד טובים, כמו הדייט נייט שהם היו עושים. אלה דברים שהיו לפעמים מעיקים עליי. אני הכי בן אדם של 'נזרום, נתגלגל', אבל כשאתה מריץ את הרוטינה הרבה זמן אתה מבין מה הפירות שלה. ההורים שלה אמריקנים, שניהם פסיכולוגים, והם באמת אחת המשפחות הכי נורמליות שאני מכיר. יצאו ארבעה ילדים שמנהלים מערכות יחסים בריאות. זה פלא מבחינתי, ואני זוקף את זה לזכותם של ההורים שלה לגמרי".
אלישבע: "אני חושבת שבזוגיות רגילה צריך עבודה ותפילה, ובזוגיות פרק ב' עם ילדים, צריך עבודה, תפילה והכוונה. זה לא חייב להיות טיפול, אבל מישהו שיאיר את הדרך, כי זה תמיד מורכב, אין מצב שלא"
זו בעצם זריקת מוטיבציה.
אלישבע: "מבחינה סטטיסטית, סיכויי ההצלחה של פרק ב' נמוכים יותר משל פרק א'. מובן גם למה, יש הרבה יותר אתגרים, ואם לפרק א' מגיעים עם איזו תמימות של יהיה בסדר, כשאתה בא לפרק ב' היא כבר לא קיימת. האופציה של גירושין תמיד על השולחן, אי אפשר להתעלם ממנה, ואני חושבת שזה לא בהכרח משהו רע".
עמיחי: "זה מצד אחד יותר מתח, אבל מצד שני יותר מודעות. אנחנו זכינו שהאיום הזה שנמצא באוויר ממריץ אותנו לפעולה טובה".
אלישבע: "זה כמו שאם חיים את החיים בתודעת מוות, אם היא מבוקרת ולא מלווה בחרדה – החיים טובים יותר. בהרבה מובנים זה עושה טוב, כי אנחנו מבינים שלא שווה להתעכב על זוטות, וזה נותן יותר פרספקטיבה, ומתוך התודעה הזו יש בחירה אמיתית בקשר, ומבינים שצריך לעבוד".
לעבוד פירושו בהכרח ליווי מקצועי?
אלישבע: "אני חושבת שבזוגיות רגילה צריך עבודה ותפילה, ובזוגיות פרק ב' עם ילדים, צריך עבודה, תפילה והכוונה. זה לא חייב להיות טיפול, אבל מישהו שיאיר את הדרך, כי זה תמיד מורכב, אין מצב שלא".
עמיחי: "פעם הייתה הצעת חוק כזו של יהודה גליק שלפיה כל זוג שמתחתן יקבל סל של חמישה־שישה מפגשים עם מטפל זוגי בהתחלה. אז זה לא מציאותי לחוקק את זה בארץ, אבל כשאני אחתן את הילדים שלי אני חושב שזה משהו שאמליץ להם כהורה".
בשבוע שעבר העניקו לראשונה בני הזוג אתאלי הרצאה על זוגיות פרק ב', במסגרת כנס בית־שאן לזוגיות ומשפחה, והם מתכננים להמשיך ולרוץ איתה הלאה.
"הרבה פעמים הרגשתי צורך להזמין את עמיחי אליי לקליניקה שיעזור לי", אומרת אלישבע, "יש משהו בשיח בין גבר לאישה שמאזן משהו, וההרצאות האלו הן ההזדמנות שלנו להביא יחד את החוויה הזו".
עמיחי, בשבילך זה לא ברור מאליו. מהטוויטר שלך למשל עולה דמות מאוד ציניקנית, ופתאום כנס זוגיות.
עמיחי: "גם כשאני נמצא באווירה הכי עיתונאית־גברית־צינית־דאחקות־פוליטיקה, אני יודע, וגם כל מי שסביבי יודע, שאני בראש ובראשונה איש משפחה, בן זוג, שמאוד־מאוד מאוד שייך לבת הזוג שלי".
עמיחי, בן 41, גדל ברובע היהודי בירושלים בבית ציוני־דתי שמנה שישה אחים. בשנת 91' נרצח אחיו אלחנן בפיגוע דקירה ברובע המוסלמי בירושלים, אירוע שמלווה אותו בעוצמה עד היום.
אלישבע, בת 38, גדלה באפרת, למשפחה בת ארבעה ילדים. כמטפלת זוגית, היא עוסקת הרבה גם באופן מקצועי בסוגיה של התאמה ועבודה על הקשר הזוגי. לפני כשנה יצאה, יחד עם צוות מטפלים, לפיילוט של מבטיח שנקרא "זוגיות ממבט ראשון", שמטרתו, בדומה לתוכנית "חתונה ממבט ראשון", לחבר בין גברים ונשים לזוגיות מחייבת של חודש וחצי. בתקופה הזו הזוגות צריכים להיות בקשר בלעדי, ולהיעזר בליווי מקצועי, שניתן בהתנדבות. ההיענות הייתה מטורפת, ותוך שבוע הם נאלצו לסגור את ההרשמה עקב עומס פניות. בסופו של דבר הם הוציאו עשרה זוגות לתהליך, אבל אף אחד מהם לא שרד.
אלישבע: "הפקנו הרבה לקחים. ישבנו בסיום הפיילוט לשיחות משוב פרטניות עם כל אחד ממשתתפי המיזם. שמענו את מה שהיה להם להגיד, עשינו איזשהו עיבוד והחלטנו לבנות את זה קצת אחרת לקראת השקה מחודשת שתקרה בקרוב, אני מאמינה".
מה היו המסקנות?
אלישבע: "אני אשתדל לא להכליל, וכמובן שלכל אחד יש את הסיפור שלו, אבל הרבה פעמים לרווקים מאוחרים יש כבר דפוסים מאוד נוקשים, והניסיון לפצח את זה במיזם מבטיח וגימיקי קצת התפוצץ לנו בפרצוף".
"הדבר המשמעותי ביותר שהבנו הוא המשמעות של הבחירה. מה שקרה במיזם ומה שקורה ב'חתונה ממבט ראשון', זה שבוחרים בשבילך. נכון, הם ענו על שאלון מאוד מפורט, וישבנו צוות של מטפלים והעמקנו ועשינו את זה ברמה מקצועית גבוהה, אבל בסוף, העובדה שלא אתה זה שבוחר – יש בזה בעיה. זה הגימיק, זה נוצץ ומגניב, וזה עושה את האפקט במובן הזה. אבל מה קורה אחר כך? בשנייה שמשהו לא בול, מוותרים עליו כי לא בחרנו.
"באחת משיחות המשוב אחד הבחורים שהשתתפו אמר לנו משהו מאוד חזק: 'גם אם תהיה מכונה מהונדסת היטב שאני אכניס לתוכה את כל רשימת המשאלות המפורטת שלי, ואז תצא בחורה מתאימה מהמכונה, גם אז זה לא יצליח, כי הביאו לי את זה'. המסקנה שנובעת מכך היא שתהליך המאצ'ינג הוא לא העניין בכלל, ולכן אנחנו גם זונחים אותו".
עמיחי: "יש דברים שאנחנו מכריחים את הילדים לעשות כדי להיות חלק מהבית, ואני מבין שזה סיוט בשבילם. הם באו מהבית של אמא שלהם, סידרו שם ופינו מדיח, ועכשיו דורשים מהם לפנות גם פה. אבל זה חלק מלהרגיש שזה הבית שלהם בדיוק כמו שם"
אז מה כן יהיה במיזם החדש?
אלישבע: "הפיצוח הוא לייצר סיטואציה שאליה יגיעו רווקים ורווקות, אבל הם יבחרו זה את זה, במקום שאנחנו נבחר בשבילם. התפקיד שלנו יהיה לסנן אותם לפני כן, להביא אנשים עם מידה מסוימת של הבנה, מחויבות, רצון, ובכך זה יהיה שונה מערבי פנויים פנויות. בסוף הערב הזה, אם יהיו הצלבות בבחירות שלהם, הם יֵצאו לשישה שבועות של ליווי".
נשמע שמדובר בהמון עבודה, והכול בהתנדבות. מה המוטיבציה שלך לדבר הזה?
"כמה דברים. קודם כול ברמה האישית, החוויה שלי בתור רווקה: למרות שלא הייתי מאוד מבוגרת – כן הרגשתי תקועה. ברמה הטיפולית, מגיעים אליי לקליניקה אנשים שמתמודדים עם רווקות וזו התמודדות מאוד לא פשוטה. ויש לי חברות שעדיין במצב הזה, ואנחנו מתקרבות לגיל 40. ובסופו של דבר יש את החיים שלי היום בזוגיות פרק ב', שמבהירים לי שזוגיות זה משהו שצריך לעבוד בו".
עמיחי: "אם יש משהו שהייתי רוצה לתת לעולם, זו ההבנה של המשמעות של פרק ב'. אנחנו מחלקים את זה לארבעה מעגלים. הראשון זה הזוגיות, שהיא כמו כל זוגיות אבל עם מחלת רקע, ובעקבות זה המערכת החיסונית חלשה יותר, וצריך לשים אותה בראש סדר העדיפויות. השני זה ההורה הביולוגי שהוא הגורם המשותף לכולם, ולכן התפקיד שלו סופר מרכזי, השלישי זה יחסי ההורה המגדל עם הילדים הלא־ביולוגיים שלו. צריך לבנות את האמון ואת הקשיחות ההורית שנדרשת גם ממנו. והרביעי זה יחסי האחים. לכל אחד יש עולם ש־50 אחוז ממנו משותף לשאר האחים ו־50 אחוז לא, וצריך לנסות לתווך את זה".
תמונה של תהליך
על המקרר בביתם של הזוג אתאלי תלויה תמונה משפחתית מבת המצווה של כרמל, בתו הקטנה של אתאלי מהנישואין הקודמים. בתמונה מופיעים שלושת ילדיו מפרק א', שלוש הבנות שלו ושל אלישבע, גרושתו ובן־זוגה.
"התמונה הזו הגיעה אחרי תהליך של הרבה שנים", מודה עמיחי, "בתחילתו הייתי מגיע לקצה לפני כל דיון בבית משפט. ועכשיו אנחנו ב"ה במצב שאנחנו מנהלים את האירוע בטוב, גדלנו, התבגרנו ועשינו מאמצים גדולים בשביל זה. הייתה לנו גם סיעתא דשמיא שיש לנו צד שני שאפשר לעבוד איתו. בשנים האחרונות ארגנו יחד בר־מצווה ושתי חגיגות בת־מצווה בשיתוף פעולה מלא, לא עלה על דעתנו לעשות שני אירועים נפרדים, כמו שקורה במקרים מסוימים. הרגשנו איך מאירוע לאירוע, שהאחרון בהם היה לפני חודש, שיתוף הפעולה מתהדק, ונהיה יותר חם ועמוק, ובסוף זה לטובת הילדים".
מה גרם לשינוי הזה?
אלישבע: "התפנית המשמעותית הייתה בבחירה להפסיק להילחם במשפט. אמרתי לעמיחי הרבה פעמים שהצדק איתו ובאמת יש הטיה משפטית בארץ לטובת האישה, שהולכים ומתקנים אותה, אבל אנחנו יכולים להיות צודקים ולפרק את המשפחה שלנו בדרך, ואני הייתי בעמדה של לבחור בשלום על פני הצדק. שם שמתי את הגבול שלי. גם סביב עניין הכסף הרגשתי, כאישה מאמינה, שה' ישלם לנו כגמולנו על הבחירה הזאת".
עמיחי: "ואי אפשר להתעלם מכך שהזמן הוא אלמנט משמעותי פה. מתמקמים, מקבלים פרספקטיבה, לומדים לבחור את הקרבות. הפנמה של שנים. אני רוצה שיהיה לגרושתי טוב, שהילדים יקבלו את הטוב הזה שלה, ויקבלו ממני כמה שיותר כבוד והערכה כלפיה, כי בסוף זה לטובתה ולטובת המערכת כולה, שכוללת גם אותי וגם את הבנות שלי. הגענו למצב שהיום הבנות שלנו הולכות אליה הביתה לפעמים. אם הגדולים נגיד מתגעגעים למאיה הקטנה שלנו ורוצים להיות איתה, הם לוקחים אותה בשבתות אחר הצהריים לאמא שלהם.
"לפעמים במשפחות של פרק ב' אפשר לראות שמכנים את האחים שהם לא מאותו הורה 'חצי־אח' או 'אח חורג'. אצלנו זה לא עולה על הדעת. אם תגידי לאחד מהם את המושג הזה, הוא ממש יתעצבן. כולם פה יודעים שמשפחתיות היא הדבר הכי חשוב והכי משמעותי".
יש לכם ההורים משני הפרקים גם קבוצת ווטסאפ משותפת?
עמיחי: "כן. קוראים לה 'ילדים זה שמחה'".
