איך נפרדים מאנשים שהיו החיים שלי בשלושת החודשים האחרונים? איך אפשר להביע במילים את התחושות האלה ואיך אפשר בכלל להמשיך לטייל כששתיים מהצלעות במשולש שלנו – אבידן, דני ואני – נפרדות. שאלות טובות. החיים זזים כל כך מהר שאין יותר מדי זמן לחשוב על זה. אבל זה בעצם הסיפור של השבוע האחרון.
אחרי שחצינו את הגבול מפנמה לקוסטה ריקה, התמקמנו בעיירת החוף פוארטו־וייחו. גם כאן ישראלים פזורים לרוב. העיירה אמורה להיות בעלת גוון קריבי – לא ברור מה זה בדיוק אומר. מזג האוויר היה גשום לגמרי והשמש הבליחה רק מספר מועט של פעמים. בסוף השבת החלטנו (תכף אספר מי זה החלטנו) לנסוע לסן־חוזה בראשון מוקדם בבוקר, לשכור רכב ולנסוע משם לצפון המדינה. אבידן נשאר בעיירה למשך יום אחד ואחר כך חזר לארה"ב. דני החליט להישאר עוד כמה ימים ואז לשוב לניו־יורק.
סיכמנו וחזרנו על ראשי הפרקים בטיול הזה שלושתנו, במוצאי השבת, אבל אני חושב שגם ראוי לפרגן לאבידן ולדני בפומבי. לא האמנתי שהטיול שזרקנו כרעיון אי־אז בשלהי אוקטובר 2020 יהפוך למציאות מוגמרת ולטיול כל כך מוצלח. במוצאי שבת גללתי אחורה בקבוצת התכנונים שלנו וראיתי הודעה ממני: "חבר'ה, אבל ברצינות – אתם באמת חושבים שזה יצא לפועל"? מי היה מאמין שבתוך הקורונה הזאת ובתוך המציאות האפרורית של בין הזמנים של החיים שלנו יפרח לו טיול כזה?
אבידן עבד קשה כדי לשכנע אותי ואת דני שטיול אחרי צבא יכול לעבוד גם בארה"ב. הוא הוביל את הטיול וארגן אותו. לפעמים הייתה תחושה שדני ואני רק שני ילדים שמתלווים לאבא שלהם. הדינמיקה בין שלושתנו הייתה מדהימה, וכל אחד תרם בהיבט אחר ומשלים אבל אבידן באמת ניווט אותנו ובנה את המסלול מלכתחילה.
דני ואבידן הם חברים שלי מהישיבה – כמו שכבר הזכרתי פה בערך בכל טור. הייתי עם כל אחד מהם בקשר במינונים שונים, והקשר שלנו תמיד היה נדיר, אבל בטיול עצמו זה התעצם עוד יותר. אבידן אוהב להגיד ש"אנחנו מדויקים אחד לשני בשפה שאנחנו מדברים", וזה באמת נכון. האנשים האלה, שהיו הבית שלי בשלושת החודשים האחרונים בארה"ב ובמרכז אמריקה, הם לא רק בית – הם גם שותפים לנפש. והם מבינים, מביני עניין ברמות הגבוהות. החברים החדשים שהצטרפו לטיול אמרו שדני ואני נשמעים אותו הדבר. שאנחנו מדברים בלהט על אותם דברים, ושאיזה כיף שיש לי נפש תאומה כמו דני. הם אפילו אמרו שיש לנו דינמיקה של זוג. וככה זה באמת.
דני ואבידן יודעים מה משמח אותי ומה מעציב אותי, ואני יודע מה אותם. הם מהחברים האחרונים שלי שהם ואני מדברים את אותה השפה. הם דתיים כמוני ואוהבים את א־לוהים כמוני ואוהבים לסבול כמוני ואוהבים לאהוב כמוני ואוהבים מילים ותורה ושירה ואהבה. ואני אוהב אותם מאוד, ומודה להם על התקופה המטורפת הזאת מהמדבר בנוואדה, דרך הפסגות המושלגות של גליישר ויוסמיטי ועד לחופים הלחים של פנמה. תודה גדולה שעברתם את החוויה הזאת איתי. אני מחכה מאוד לפרק הבא והמרגש בחיים שלנו בירושלים, ומחכה להמשיך לדבר איתכם באותה השפה.
נופים יקרים
אז דני המשיך איתנו עוד כמה ימים ואחר כך שב לניו־יורק. ומי זה איתנו? שירה והירשמן החברים הנהדרים שלי מהבית. הירשמן ואני באים ממשפחות בעלות רקע דומה מאוד של איטלקים ואשכנזים. לא כל כך הסתדרנו כילדים, אבל בתיכון נפגשנו בהרטמן ומאז אנחנו חברים. אם הדינמיקה בין דני לביני היא של זוג מאוהב, אז שלי ושל הירשמן זו דינמיקה של זוג רוטן ונשוי בשנות ה־70 המוקדמות שלו. אנחנו מסכימים על 90 אחוז מהדברים אבל נהנים מאוד לריב ולדון ולריב ולדון. ושירה היא חברה שככל שעברו השנים נהיינו קשורים יותר ויותר. הטיול רק התחיל ואני כבר רואה כמה כיף לסמוך עליה. שני החבר'ה האלה חטפו שוק מכמה שקוסטה ריקה יקרה ביחס למה שהיא מציעה. כל פארק לאומי כמעט גובה כסף על כניסה ועל חניה בנפרד. בינתיים יש פה נופים משגעים ומזג אוויר שלא בדיוק מאיר פנים, אבל אני מקווה שזה יתאזן בקרוב – או לפחות שאנחנו – נתאזן.
היעד הבא: לה פורטונה
