בשתיים בצהריים היום לפי שעון ישראל, באיחור אופנתי של שנה בשל משבר הקורונה, יצאו לדרך המשחקים האולימפיים בטוקיו בטקס חגיגי. זו תהיה הפעם השנייה שבה תתקיים האולימפיאדה ביפן, והראשונה אי פעם שצפויה להתנהל ללא קהל. ישראל שלחה לטוקיו את המשלחת הגדולה אי פעם, 90 משתתפים שיתחרו ב־15 ענפים שונים. אחדים מהם מגיעים עם שק ציפיות לא פשוט על הגב, במטרה לעלות על דוכן המנצחים ולזכות במדליה, מה שיבטיח להם מענק כספי מכובד, תהילה ומקום של נצח בספרי ההיסטוריה של הספורט הישראלי, שצמא עד מאוד להצלחות אולימפיות.
אחת המועמדות הבכירות שלנו להצלחה היא לונה צ'מטאי־סלפטר, אתלטית ישראלית ילידת קניה, שקידמה בשנים האחרונות את ענף הריצה למרחקים ארוכים בארץ אלפי שנות אור והפכה לאחת האצניות הטובות בעולם. במרץ 2020 קבעה צ'מטאי את התוצאה השביעית בטיבה בכל הזמנים בריצת מרתון, כשבתחרות שהתקיימה בטוקיו עצרה את השעונים על 2:17:45 שעות, מה שהפך אותה מיד למועמדת למדליה אולימפית. אך שלושה שבועות לאחר מכן נדחו המשחקים בשנה, נצח עבור אתלט מקצועני. "מחזור אולימפי של אתלט הוא ארבע שנים, כשהשנה האחרונה היא החשובה, הקשה והעמוסה מכולן, והרגע שבו שמעתי שדוחים את המשחקים היה מאוד קשה בשבילי", נזכרת צ'מטאי. "לא ידענו אם המשחקים בכלל יקרו ואם כן אז מתי, וזו הייתה תחושה מאוד לא פשוטה. המשכתי להתאמן, אמנם לא בעצימות מלאה, כדי להישאר בכושר טוב. כשהעולם החל קצת להיפתח ארגנו בישראל כמה תחרויות קטנות לרצי העילית, ומשם המשכתי לקניה למחנה אימון, לקראת ריצת חצי מרתון, שגם היא בוטלה בסופו של דבר. כל ביטול כזה היה בשורה מאוד לא נעימה עבורי. לצערי לא הייתה לי ברירה, חייבים לשמור על החוקים ולהישאר בריאים וזו הייתה המציאות".
כמו חייל בצבא
בסוף פברואר רצה צ'מטאי בתחרות חצי מרתון באיטליה וב־14 במרץ, שנה ושבועיים לאחר הפעם האחרונה, רצה את המרחק המלא של 42 קילומטר במסגרת מרתון החולה, וסיימה במקום העשירי הכללי (גברים ונשים). "אי אפשר היה להתחרות בטוקיו בלי לרוץ מרתון במשך שנה, והוועד האולימפי החליט להפיק אירוע בינלאומי, שהפך להצלחה גדולה אחרי ששבעה אתלטים קבעו את הקריטריון האולימפי", היא מספרת. "הצוות המקצועי שלי החליט שארוץ רק ב־80 אחוזי עצימות, ועבורי זו הייתה חוויה טובה". חודש לאחר מכן חטפו ההכנות של צ'מטאי מכה לא צפויה, כשנפצעה בברך במהלך ריצת עשרת אלפים מטר במסגרת אליפות ישראל. "הפציעה הובילה לכך שבנינו מחדש את כל תוכנית העבודה של לונה, אבל אני מאמין שבסופו של דבר זה יוביל אותה חזקה ומוכנה יותר לתחרות", קובע דן סלפטר, בעלה של צ'מטאי ואחד ממאמני האתלטיקה הבכירים בארץ, שמוביל את התהליך המקצועי שהיא עוברת בשנים האחרונות. "בעקבות הפציעה לונה נשארה יותר מהמתוכנן בארץ, כדי שנהיה בטוחים שהכול בסדר. לאחר מכן היא יצאה לחמישה שבועות של אימוני הכנה בקניה, ומשם להכנות אחרונות באיטליה, שם היא מתאמנת כרגע בתנאי מזג אוויר חמים ולחים, כמו אלו שצפויים בטוקיו".
המרתון האולימפי עצמו יתקיים בשמיני באוגוסט, יום לפני סיום התחרויות בסאפורו, העיר החמישית בגודלה ביפן, המרוחקת מאות קילומטרים מטוקיו, במטרה להימנע מהחום והלחות הגבוהה שצפויים בבירה, אך גם שם צפויים תנאים לא פשוטים, והריצה תחל בשבע בבוקר. "ברור שאני חולמת לזכות במדליה ועושה הכול כדי להגשים את החלום הזה, אבל בשלב הזה כל שאלה בנושא היא בעייתית עבורי", מודה צ'מטאי. "כל המדינות שולחות את האתלטים הטובים ביותר, ואני צפויה להתחרות מול אצניות מעולות, שכולן ייאבקו על מה שאני רוצה להשיג, בשעה שאני לא יודעת מה תוכנית הריצה שלהן. בסיטואציה כזו אני תמיד מרגישה כמו חייל בצבא, שצריך להגן על עצמו ולהילחם מול האויבים שלו". סלפטר מתאר את תמונת הסיכויים של בת־זוגו באופן ישיר יותר. "יש כרגע בעולם חמש אתלטיות באותה רמה, שלונה היא אחת מהן, וזה בהחלט ריאלי, עם הכישרון שלה, העבודה הקשה והתהליך שעברנו כמערכת, שהיא תזכה במדליה", הוא קובע. "חשוב לזכור שמזג האוויר הקשוח עלול גם לגרום להפתעות לא צפויות, חיוביות ושליליות, וברגע שמתחילים לרוץ כל מה שכתוב על הנייר וכל מה שתוכנן לא משנה. אנחנו בונים אסטרטגיה לכל שלב במרתון אבל בהחלט יכול לקרות מצב שלונה תצטרך להחליט בזמן אמת לשנות מהתכנון המקורי. דבר אחד אני כן יכול להבטיח – היא תצא לדרך במטרה לזכות במדליה".
זו תהיה הפעם השנייה של צ'מטאי באולימפיאדה, שרצה במרתון בריו 2016, זמן קצר אחרי שקיבלה את האזרחות הישראלית. צ'מטאי, שילדה כמה חודשים קודם לכן את בנה הבכור רוי, פרשה מהריצה לאחר 33 קילומטרים בשל פציעה בכתף שגרמה לה לכאבי תופת, בין השאר בגלל שעדיין הייתה בשלב ההנקה. הפרישה הובילה לשלל ביקורת ארסיות כלפיה, בעיקר ברשתות החברתיות. "אנשים לא מבינים באמת מה אני עושה ומה התהליך שצריך לעבור כדי להפוך לספורטאי אולימפי ברמה תחרותית", היא קובעת. "לא התייחסתי לביקורת, לא קראתי את התגובות, נשארתי עם הראש למעלה והמשכתי לעבוד קשה. כשההצלחות החלו להגיע היחס אליי השתנה, והיום אני יכולה להגיד שהמטרה העיקרית בריו הייתה פשוט להיות שם, לא הייתי מוכנה למשהו מעבר. טוקיו זו האולימפיאדה הראשונה שאשתתף בה בניסיון להשיג משהו".
עד כמה קשה לשלב אמהות וקריירה של אתלטית מקצוענית?
"מהרגע שרוי נכנס לגן התאפשר לי להתאמן ולנוח יותר, מה שהקל עליי בשילוב בין חיי משפחה וקריירה מקצוענית. מצד שני, השנה הוא החל כיתה א', הוא כבר מדבר ושואל שאלות ואני צריכה לספר לו על המחנות ועל הנסיעות שאני יוצאת אליהן בלעדיו. הוא אמנם מבין אבל לפעמים אני צריכה להיות רחוקה ממנו במשך שבועות וזה מאוד קשה בשבילי".
מאם בית לאלופה
לונה צ'מטאי־סלפטר, 32, נולדה בקפקנייאר שבמחוז ריפט ואלי במערב קניה, למשפחה משבט פוקוט, תת־שבט הקלנג'ין. "גדלתי בחווה עם הרבה בעלי חיים, בבית בלי חשמל, ומים שצריך היה ללכת לשאוב במרחק של קילומטר", היא נזכרת. "רק היום, כשהמציאות שלי שונה לחלוטין, אני מבינה עד כמה היה מורכב לחיות ככה, ולשמחתי בבית שלי בקניה יש היום את כל תנאי המחיה הבסיסיים". שבט הקלנג'ין מונה חמישה מיליון בני אדם ולו היסטוריה אתלטית מפוארת, עם למעלה משלושים רצים שירדו מתוצאה 2:10 שעות בריצת מרתון, יותר ממספר האתלטים האמריקנים שעשו זאת. "ריצה בקניה זה דבר מאוד טבעי. בכל בוקר רצתי ארבעה קילומטר לבית הספר וארבעה בחזרה, הרגליים שם הן סוג של אמצעי תחבורה", היא צוחקת. "בתור ילדה שיחקתי כדורגל והייתי טובה, ובמקביל רצתי בבית ספר, ובתחרויות שאורגנו מדי פעם. בתיכון ורציתי להצטרף לפנימיית בנות לאתלטיקה, אבל אבא שלי לא הסכים שאעסוק בספורט, אז אחרי התיכון פשוט הפסקתי עם זה".
צחוק הגורל כנראה הוביל את לונה לישראל, זמן קצר לאחר סיום לימודיה, כשמונתה ב־2008 לאם הבית של קונסול קניה בארץ. "כל מה שידעתי על ישראל הוא מה שכתוב עליה בתנ"ך", מודה צ'מטאי. "במשך שלוש שנים עבדתי במשרה מלאה מסביב לשעון". בשלב מסוים חזרה אשת הקונסול לארץ, מה שהקל על לוח הזמנים של צ'מטאי. "בישראל ראיתי אנשים שרצים בשביל הכיף וחשבתי שגם לי כדאי לעשות את זה, גם כי אני אוהבת לרוץ וגם כי זו הייתה אפשרות להכיר קצת אנשים", היא מספרת. "ברגע שהערבים שלי הפכו פנויים, קניתי נעלי ספורט ובכל יום יצאתי לריצה".
באחת מאותן ריצות נתקל בה מאמן הריצה מוטי מזרחי. "הוא התרשם מאוד מהדרך שבה אני רצה והציע לקשר אותי לבחור בשם אמנון גור, שהכניס אותי למועדון 'אורן השרון', שם התחלתי להתאמן". זמן קצר לאחר שהחלה את הפעילות הקבוצתית הכירה צ'מטאי את דן סלפטר, שהתחרה בעצמו בעבר בריצות למרחקים בינוניים וזכה באליפות ישראל בריצת הרים. זה קרה כשהגיעה לטיפול פיזיותרפיה אצל חבר שלו. "האמת שהפעם הראשונה שלונה ואני נפגשנו הייתה ביער, כאשר היא באה לרוץ עם הקבוצה שלה, אבל היא לא שמה לב אליי באותו יום אז מבחינתה כל המפגש הזה לא קרה", צוחק סלפטר. "הייתי אז בשנה הראשונה במכללה לחינוך גופני במכון וינגייט ובקורס מאמנים, ושנה לאחר מכן התחלנו לרוץ יחד בשביל הכיף והפכנו לזוג". סלפטר הפך למאמנה של לונה במכבי תל־אביב, וב־2012 הוביל אותה לזכייה באליפות הארץ בריצות ל־5,000 ו־10,000 מטרים. בתחילת 2013 הסתיימה כהונתו של השגריר הקנייתי, ויחד איתו גם עבודתה של לונה בארץ. היא טסה בחזרה לקניה וכאשר חודשו עבורה אשרות השהייה, חזרה לישראל וזכתה שוב בתואר ב־5,000 מטר. ב־2014 נסעו השניים לקניה, שם קיימו חתונה אזרחית, ושנה לאחר מכן נולד רוי. "האמת שהיום לונה כבר יותר ישראלית ממני וכל פעם שאני רוצה שרוי ילך יחף אני צריך לריב איתה", הוא אומר. "אני מאוד אוהב את התרבות הקנייתית, זה המקום הכי שלֵו שאני מכיר בעולם, ועבורי היה מאוד טבעי להיות שם ולהכיר את המשפחה שלה". לאחר ששבו לארץ, עברו השניים לגור בקיבוץ להבות־הבשן ובקשת האזרחות שהגישה צ'מטאי נתקלה בקשיים רבים, למרות שזכתה שוב ב־2015 באליפות ישראל ב־5,000 ו־10,000 מטרים. במרץ 2016, לאחר שקבעה את הקריטריון לריו, בעקבות זכייה במרתון תל־אביב – השני בלבד שרצה בחייה והראשון שסיימה במלואו – ובעקבות לחץ ציבורי, הפכה לאזרחית ישראלית. "אני מרגישה מאוד נוח בישראל ומקבלת הרבה מאוד פירגון מהאנשים ברחוב", היא משתפת. "ילדים מאוד שמחים לפגוש אותי ומבקשים להצטלם, חברי קיבוץ שואלים אם אני באה לרוץ איתם, ועבורי זה מדהים וכבוד גדול. אני יודעת שלאנשים בארץ אין הרבה סבלנות אבל מעולם לא נתקלתי כאן בשום גילוי של גזענות, ומאז שהתחלתי להצליח אני מקבלת הרבה תגובות טובות. גם העברית שלי משתפרת אבל עדיין יש מילים שקשה לי להגיד".
השראה לענף כולו
שנה לאחר האולימפיאדה, לאחר מחנה אימונים בכפר בשם איטן בקניה, עברה הקריירה של צ'מטאי שינוי דרמטי. "הצטרפתי לאימונים שלהם מתוך סקרנות ואחרי שלא הצלחתי לעמוד בקצב, גם עם הזמנים הכי טובים שלי, הבנתי שאני עושה משהו לא נכון", היא נזכרת. "הבנתי שאני לא עובדת קשה מספיק ושצריך לשנות הרגלי עבודה ותזונה ואת כל הגישה שלי לריצה ולענף". מי שסייע לה בתהליך הזה היה דן. "לקח זמן להסביר ללונה אילו שינויים עלינו לערוך כדי להביא אותה לרמה העולמית הגבוהה ביותר, וזה לא היה פשוט, בטח בתור בן הזוג שלה, להגיד לה שהיא חייבת להוריד שמונה קילוגרם ושאסור לה לאכול דברים מסוימים. אבל במקרה הזה הייתי חייב לחבוש את כובע המאמן ולהיות כן איתה. זה הוביל מדי פעם למריבות ולוויכוחים וגם היום יכול להיות אימון שבו אתן ללונה פידבק שלילי, והיא יכולה להרגיש עם זה רע מאוד במשך כמה שעות, שגולשות כבר לזמן הבית ולארוחת הערב, שבאותו יום עדיף פשוט לא לאכול. אבל עם הזמן אנחנו לומדים ומשכללים את צורת העבודה והתקשורת בינינו ומכוונים הכי גבוה שאפשר".
השינויים המקצועיים שערכה צ'מטאי הובילו מהר מאוד לשיפור דרמטי בתוצאות שלה, וב־2018 החלה לנפץ שיאים ישראליים בסיטונאות, כאשר היא משפרת כל הזמן את התוצאות שלה עצמה. בריצה ל־3,000 מטר למשל, ניפצה את שיאה בן 16 השנה של נילי אברמסקי, לאחר ששיפרה אותו ב־13 שניות, ובסיום אותה עונה רשמה שיפור נוסף, של 37 שניות סך הכול. בנוסף, היא השיאנית הישראלית כיום בריצות ל־2,000, 5,000, 10,000 ו־15,000 מטר, וכן בריצת שעה, חצי מרתון ומרתון מלא. לשיאה הגיעה באוגוסט 2018, אז הפכה לישראלית הראשונה שזוכה במדליית זהב באליפות אירופה, כשעשתה זאת בריצה ל־10,000 מטרים. כמה ימים לאחר מכן פספסה מדליה בחצי המרחק, לאחר שהתבלבלה במספר ההקפות שנותרו, סיימה רביעית וגילתה לבסוף שבכלל נפסלה עקב טעות בזינוק.
איך הגעת להחלטה לרוץ מרתון בטוקיו ולא מרחקים קצרים יותר?
"לאורך הדרך אמרתי לעצמי שאם אצליח לרדת מתוצאה של שעתיים ו־19 דקות, אבחר לרוץ מרתון באולימפיאדה, כי הריצות הקצרות הן יותר עניין של טקטיקה. בעשרת אלפים מטר, למשל, רוב הריצה מאוד איטית, מה שהופך את זה בסופו של דבר לתחרות של 1,500 המטרים האחרונים, ואתה מכוון את עצמך להיות במיטבך בסיום כדי לזכות במקום בפודיום. גם במרתון צריך לבנות תוכנית, אבל בעיקרון רצים מהר מהרגע הראשון".
איך ההרגשה כששוברים שיא?
"זו תחושה טובה מאוד כי באותו הרגע מבינים שאפשר לעשות אפילו יותר טוב, וזה נותן מוטיבציה להמשיך ולעבוד קשה. יש תקופות שאני עושה הכול נכון ולא מצליחה להבין למה אני לא עומדת במשימות, והצלחה גורמת להרגשה נהדרת".
נתקלת פעם בביקורת בקניה על העובדה שאת מייצגת את ישראל?
"מדי פעם בתחרויות אנשים מטעם פדרציית האתלטיקה בקניה מתעניינים בשלומי, אבל אני לא חושבת שיש שם מישהו שרוצה שאפסיד. בשבילם זו גאווה גם כשאני מנצחת עבור מדינה אחרת".
את כבר בת 32, עד מתי תמשיכי לרוץ?
"הכול תלוי איך ארגיש מבחינת הגוף שלי ומבחינה מנטלית. אין גיל שאני מרגישה שאצטרך להפסיק לרוץ בו, ואני מניחה שזה יגיע כאשר הגוף שלי יגיד לי מספיק. החלום הגדול ביותר שלי כרגע הוא להצליח בטוקיו, ומעבר לזה להישאר באתלטיקה הרבה זמן, במטרה לקדם את הדור הצעיר בארץ ובתקווה להפוך את הענף להרבה יותר פופולרי מהיום".
במקביל לפריצה של צ'מטאי, זוכה ענף הריצות הארוכות בארץ לעדנה בשנים האחרונות, כאשר גם אצל הגברים חל שיפור משמעותי. ב־2018 ניפץ מארו טפרי במרתון ברלין את שיאו בן ה־15 שנה של היילה סטאין. מאותו רגע החל מאבק עיקש בינו גירמה אמרה, ששיפר בעצמו את השיא פעמיים. היום השיא הוא עדיין של טפרי, אבל בתוצאה נהדרת של 2:07:20, והשניים, יחד עם אלמרו אלמיה, ייצגו את ישראל בטוקיו, בנוסף למאור טיורי שתרוץ עם צ'מטאי. "לונה הצליחה בשנים האחרונות להוכיח לאתלטים האחרים בארץ שאפשר להגיע לרמה העולמית הגבוהה, ואני חושב שהיא נתנה מוטיבציה לרבים אחרים לעבוד קשה, לשפר את דרכי העבודה שלהם ולחזק את הצד המנטלי", מסביר סלפטר את קפיצת המדרגה. "מהזווית האישית אני יכול לספר שעם השנים התקדמתי כמאמן, שיניתי דרכי עבודה והתאמתי אותה לרמה הבינלאומית, מה שבאופן טבעי שיפר גם את האתלטים שאני עובד איתם. אני מאמין שאנחנו עדיין רחוקים מהמקום אליו נוכל להגיע, אבל לשמחתי יש כיום אנשים טובים באיגוד האתלטיקה, שפתוחים לשינויים אמיתיים, ויהיה מעניין לראות איך נתקדם בשנים הבאות לקראת האולימפיאדה בפריז".
לונה, בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני בין שתיים לארבע. אני נרגשת מאוד לקראת טוקיו, מתאמנת חזק ומקווה להשיג את המטרה. יש זמנים, בעיקר בשבועיים האחרונים שלפני ריצת מרתון, שהגוף כבר כואב מההכנות, ובסופו של דבר זה לא דבר פשוט לעשות מה שאני עושה, אבל מעולם לא האמנתי שאשתתף באולימפיאדות ואגיע למקומות כאלה, אז אני מודה על האפשרות ועל האנשים הטובים שעוזרים לי".
