בניגוד למאזן הדל של תשע מדליות שהשיגו הנציגים הישראלים באולימפיאדות בכל הזמנים, בתחום הפראלימפי (ספורט הנכים) ישראל הפכה למעצמה עולמית כבר מהפעם הראשונה שהתקיימו המשחקים הפראלימפיים, ברומא 1960. המשחקים מתקיימים באופן מסורתי לאחר סיום האולימפיאדה הרגילה, ועד היום זכתה ישראל ב־375 מדליות, 123 זהב, 123 כסף ו־129 ארד, מה שמציב אותה במקום ה־13 בדירוג העולמי של כל הזמנים. גם השנה, 15 יום לאחר שיסתיימו משחקי טוקיו, תחל הגרסה הפראלימפית, הפעם בהשתתפות 32 ספורטאים ישראלים, שייצגו אותנו בתשעה ענפי ספורט שונים. הבולט שבהם הוא ענף השחייה, ששולח הפעם לתחרות שלוש נשים וחמישה גברים. אחד מהם, עמי דדאון בן ה־20, נחשב לאחת התקוות הגדולות של המשלחת שלנו, לאחר שבמאי האחרון זכה בשלוש מדליות זהב ואחת מכסף באליפות אירופה, ובנוסף קבע שיאי עולם חדשים ב־100 ו־200 מטרים חופשי בדרגת הנכות קלאס 4, כאשר את השיא ב־100 שיפר בכמעט שתי שניות שלמות, זמן נצח במושגי שחייה. "ברגע שנגעתי בקיר הסיום של משחה ה־100 מטרים הרגשתי אקסטזה ושאני מסוגל להכול", משחזר דדאון. "הגעתי למשחה הזה ברגע קשה מאוד לישראל, ביום שנפלו עלינו טילים. הייתי ממוקד ומרוכז מאוד, וברגע שנכנסתי למים פשוט שחיתי בלי להתייחס לשום דבר אחר. הזכייה הייתה חוויה מאוד מעצימה עבורי ושמחתי לתת ליושבים במקלטים רגע של גאווה והפוגה מהחדשות הקשות. היה מאוד מרגש לעמוד בראש הפודיום ביום כזה ולראות את הדגל עולה הכי גבוה שאפשר".
בנוסף להישג הנהדר ב־100 מטרים, זכה דדאון בתואר אלוף אירופה גם במרחקים ל־50 ו־200 מטר חופשי, (וסגן אלוף ב־150 מטר מעורב אישי, ד"מ), כאשר בטוקיו ייצג אותנו בלא פחות משישה מקצים – 50, 100 ו־200 חופשי, 50 חזה וגב ו־150 מעורב. "צפוי לי לוח זמנים מאוד עמוס, אני מקווה שאצליח לשחזר את ההצלחה באליפות אירופה, שאוציא מעצמי את המיטב ואייצג את המדינה בכבוד", הוא מאחל לעצמו.
איך השפיעה עליך דחיית המשחקים בשנה?
"בשלב הראשון ההודעה על הדחייה בלבלה אותי מאוד ולא הבנתי מה צריך לעשות. ואז המאמן אסף אותנו והסביר שאנחנו צריכים להתחיל שוב את השנה האולימפית שלנו, עם כל העומס שכרוך בזה. זה לא היה פשוט לעיכול, בטח כשלא היה ברור לאן הדברים מתפתחים בכל מה שנוגע לקורונה. בסופו של דבר מבחינה מקצועית הדחייה עשתה לי טוב, כי אגיע למשחקים בוגר יותר, אחרי שנה נוספת שבה התחזקתי והשתפרתי מקצועית, ואני מתכוון לנצל את זה לטובתי במהלך המשחקים".
אילו הכנות צפויות לך עד שהכול יתחיל?
"בסוף יולי אני צפוי לחזור לארץ לעשרה ימים, אחרי מחנה אימונים בארמניה, לאחר מכן נצא למחנה נוסף, ביעד שקרוב לטוקיו ועדיין לא נקבע, ומשם נמשיך לתחרות ביפן. השנה האולימפית הפכה אותנו לסוג של קרקס נודד, ובשנה האחרונה לא הייתי הרבה בארץ, כשהקורונה הפכה את הדברים למורכבים יותר בגלל ההגבלות השונות. מאכזב אותי מאוד שההורים שלי לא יוכלו להצטרף אליי לאולימפיאדה, מאוד רציתי את התמיכה שלהם שם, אבל זו המציאות כרגע ואין מה לעשות. אני מחויב מאוד לעשייה ועושה כל מה שצריך כדי להצליח".
להתגבר דרך הספורט
דדאון חי בקריית־אתא עם הוריו יפה ויאיר. יש לו אחות תאומה ואחים תאומים בני 11. הוא נולד בדצמבר 2000, פג במשקל של 1.3 קילוגרם, בניתוח קיסרי בשבוע ה־29 להריונה של אימו, שתי דקות לאחר ליאם, שנולדה במשקל קילו בלבד. מצוקה נשימתית שממנה סבל במהלך הלידה גרמה לכך שנולד עם שיתוק מוחין ונכות בארבע גפיים, ויחד עם אחותו שכב שלושה חודשים בבית החולים לאחר הלידה, עד ששוחרר לביתו. היום, כשהוא בבית הוא מתנהל בכוחות עצמו, אבל כאשר עליו להגיע למקום מרוחק יותר, הוא מתנייד בכיסא גלגלים. "ההורים שלי היו ממוקדים מהרגע הראשון בשיקום שלי ואף אחד מאיתנו מעולם לא שקע במחשבות על הנכות. להפך, לאורך כל השנים השתלבתי במסגרות רגילות ואף פעם לא הייתי עצוב. ברור שקשה בתור ילד להיות שונה, ילדים יכולים להיות מאוד אכזריים ויש כאלה שלא מוכנים לקבל אותך עם המגבלה שלך, בנוסף לקשיים טכניים שמנעו ממני דברים כמו לרוץ או לשחק כדורגל כמו שרציתי, אבל בשורה התחתונה אף פעם לא שמתי דגש על הדברים הרעים, תמיד ידעתי למצוא חברים ולהיות פעיל וחיובי".
המפגש הראשון שלו עם מי הבריכה הגיע כבר בגיל צעיר, אז לקחו אותו ההורים לטיפולי הידרותרפיה, ומאוחר יותר, בגיל שש, ללימודי שחייה. "המים ואני היינו רחוקים מלהיות אהבה ממבט ראשון", צוחק דדאון. "הנכות שלי לא קלה, הציפה לא הייתה טובה, לא היה לי נוח במים והיה לי קשה מאוד לשחות ולעשות את התנועות. האמת שבתור ילד נכה גם הייתי קצת מפונק ואהבתי יותר לשחק ופחות להתאמן ולשחות". למרות הפינוק שעליו הוא מדבר, הקושי הראשוני במים לא הרתיע אותו או גרם לו לוותר. להפך, הוא לקח 198 שיעורי שחייה עד שהתחיל לשלוט בטכניקה הנדרשת. "פה אני חייב להודות להורים שלי, שלא ויתרו לי מהרגע הראשון, עזרו לי למצוא את הדרך הנכונה ובזכותם אני נכה הרבה יותר עצמאי ומשוקם", קובע דדאון. "אחרי תהליך ארוך ושנים שבהן פשוט לא אהבתי את המים ונרתעתי מהם, למדתי לשחות חזה ובהמשך חתירה וגב. ברגע שהרגשתי שאני שולט בתנועות, זה כבר לא שינה כמה שיעורים לקחתי. זה היה טבוע בי וחלק מהחיים שלי ולא הסכמתי לוותר על זה בשום אופן. לא הייתי משנה כלום מהדרך שעברתי, כי היא חישלה אותי והפכה אותי למי שאני היום. אדם נכה מתמודד מול לא מעט קשיים ואני שמח שהצלחתי להתגבר עליהם, גם כילד וגם כאדם בוגר".
ההתקדמות בבריכת השחייה הובילה אותו בגיל 11 לנבחרת העתודה. בגיל 14 כבר החל לנצח תחרויות לבוגרים, כולל אליפויות ישראל, ובגיל 15 וחצי עבר שינוי אישי גדול, שגרם לו להתמסר לשחייה באופן מוחלט. "אחרי תהליך התפתחות איטי התחלתי לאט־לאט לבלוט בנבחרת הצעירה. המאמן שלי, יעקב ביננסון, ראה שיש לי פוטנציאל שאולי אפשר לעבוד איתו ולקח אותי לשיחה, שאני זוכר כאילו הייתה אתמול", נזכר דדאון. "הוא אמר לי שהמטרה שלנו היא טוקיו, שאחרי משחקי ריו הוא יוכל לעבוד איתי ברצינות יותר, ושאל אם אסכים לקחת על עצמי עוד מחויבויות. החלום שלי אז היה להפוך חלק מהנבחרת הבוגרת ולקחתי על עצמי את כל מה שהוא ביקש. זו הייתה שיחה מאוד חיובית ורגע מכונן בקריירה שלי".
אחת ההחלטות שנאלץ דדאון לקבל כדי להפוך למקצוען הייתה להפסיק לשמור שבת. "גדלתי בבית מסורתי, במשך שנים שמרתי שבת, אבל בגלל לוח הזמנים האינטנסיבי הייתי צריך לוותר על זה. זה היה ויתור מאוד קשה עבורי, למרות שקיבלתי את ההחלטה למען הספורט ובלב שלם", הוא מסביר. "אני עדיין שומר על קשר למסורת היהודית, גם בארץ וגם בחו"ל, שם לפעמים הרבה יותר קשה לעשות זאת. אני מאוד מקווה שימצאו בעתיד דרך שתקל על ספורטאים דתיים לשלב בין העולמות שלהם, מה שיאפשר ליותר ספורטאים להפוך למקצוענים, למרות הקושי הכרוך בכך".
סדר היום שלו עמוס לעייפה. הוא מקיים 12 אימוני שחייה בשבוע, כאשר האימון הראשון יוצא לדרך כבר בשש בבוקר והשני אחר הצהריים, ובנוסף הוא נמצא לפחות פעמיים בחדר הכושר, עורך אימוני פילאטיס, עובר טיפולים ומקדיש זמן למנוחה והתאוששות. "ברגע שהבנתי שאני מסוגל להמשיך ולהשתפר, מה שיוכל להוביל אותי לרמות הגבוהות ביותר, ושאני מוצא במים את החוזקה שלי ואת היכולת להתגבר על הנכות דרך הספורט, בניתי יחד עם המאמן שלי לוח עבודה קשה ויומיומי, שהפך אותי לשחיין שאני היום", מתאר דדאון את ההקרבה האדירה שלו בדרך לתהילה. "הבחירה הזו הובילה להרבה מאוד ויתורים כואבים כדי להפוך למקצוען, כמו ויתור על בילויים, יציאות ומרבית חיי החברה שלי בתקופת התיכון, ויתורים שאני מקבל באהבה".
להצליח למרות הכול
ההשקעה האדירה של דדאון החלה לשאת פירות ב־2018, אז זכה בארבע מדליות באליפות אירופה, שתיים מהן מוזהבות, במקצים 100 מטר וחופשי ו־150 מטר מעורב, ושתיים מכסף ב־50 מטר חופשי ו־200 מטר חזה. שנה לאחר מכן התחרה באליפות העולם בלונדון, שם הפך הגמר הראשון שלו לרגע משברי לאחר שסיים את המקצה במקום הרביעי בלבד. "מקום רביעי זה אמנם לא סוף העולם, אבל זה היה רגע קשה מאכזב עבורי", משחזר דדאון, "שנה קודם לכן זכיתי באליפות אירופה במקצה הזה והאמנתי, אולי ביהירות, שאצליח לזכות גם באליפות העולם. אבל אז הגעתי לגמר מול שחיינים מוכשרים שלא הכרתי, ששחו מהר מאוד וטוב יותר ממני ופשוט לא הצלחתי לעמוד במטרה שלי. בסיום המאמן שלי ניחם אותי, אמר שזו תחרות ארוכה וקשה יותר ושאנחנו ממשיכים הלאה. לשמחתי הבנתי מהר מאוד שאם אשאר בתחושת דכדוך אפסיד את כל התחרות, ועדיף לכרות יד מאשר לאבד את כל הגוף, ופשוט המשכתי קדימה והשארתי את המקצה הזה מאחוריי". היכולת של דדאון להתגבר על האכזבה הגדולה הובילה אותו לזכות במדליית כסף במקצה ל־150 מעורב, כשהוא שובר את השיא הישראלי ומבטיח את הקריטריון לטוקיו, ובנוסף גם במדליית הארד ב־200 מטר חופשי.
אתה מרגיש שההצלחה שינתה אותך במשהו?
"ספורטאי רוצה שיתייחסו אליו כספורטאי ולא כנכה, וברגע שהפכתי לאלוף אני כבר לא הנכה שמסתכלים עליו אחרת, אלא מישהו שעשה משהו ומסוגל לעשות עוד, וזו תחושה מאוד חזקה ומעצימה".
מבחינת מעטפת ספורטיבית, אתה מקבל היום כל מה שאתה צריך?
"כן, המאמן שלי והצוות סביבו, יחד עם הוועד הפראלימפי והמועדון שלי איל"ן חיפה, עושים הכול כדי שנקבל את כל התנאים שצריך, מבחינה מקצועית ורפואית. לשמחתי אלטשולר־שחם, חברת מאיר וחברת אנרג'אן הפכו לספונסרים שלי, ואני יכול לשחות ולהתכונן בראש שקט".
מה דעתך על היחס לספורט הפראלימפי בישראל?
"אני חושב שיש שיפור ביחס של התקשורת לאורך השנים, ואני מבין שהספורט שלנו פחות מושך ואטרקטיבי מאשר הספורט האולימפי, אבל אני עדיין חושב שאפשר היה לתת לענפים הפראלימפיים יותר חשיפה ויותר הזדמנויות. מי יודע, אולי הציבור הישראלי יתחבר להצלחה ולסיפורים האישיים שלנו. הייתי שמח לדוגמה אם היו משדרים בערוץ הספורט את האליפויות שלנו, במקום אינסוף שידורים חוזרים".
עד כמה חשוב לך גם להוות השראה לאחרים?
"חשוב לי להוות השראה. אני מאמין שכול אחד נמצא פה כי א־לוקים ברא אותו עם מטרה כלשהי ויש לו משהו שהוא מסוגל לעשות טוב יותר מאחרים ולתרום לעולם הזה. ברור לי שלא כל ילד נכה יכול להיות ספורטאי, ולא לכל אחד יש את היכולות הפיזיות והמנטליות לעשות את זה, אבל עיסוק בספורט כלשהו הוא בריא וחשוב. אני בטוח שכאשר נכים רואים מישהו כמוני, זה עשוי להעניק להם מוטיבציה ואת הדחיפה לעשות דברים בעצמם, בכל תחום, לא רק בספורט. בחיים לפעמים יש קשיים ודווקא ברגעים כאלה צריך להתאמץ יותר ולא לוותר על החלום, גם אם זה אומר ללכת נגד הזרם. אני ההוכחה שאפשר להצליח למרות הכול ואני שמח להעביר את המסר הזה הלאה".
בנובמבר הקרוב צפוי דדאון להתגייס לחיל האוויר כספורטאי מצטיין. "זו תהיה עוד נקודת ציון חשובה עבורי כי מאז שאני ילד אני חולם להתגייס, ללבוש את המדים ולשרת כמו כולם", הוא משתף. "אני עדיין לא יודע מה אעשה בשירות כי דחיתי את הגיוס ואני צריך להתמיין מחדש. כרגע הראש שלי מכוון לטוקיו ואחרי האולימפיאדה אתפנה לשאר. זה נכון לכל העיסוקים, השאיפות והחלומות האחרים שלי, שאותם הנחתי כרגע בצד. אני גם מקווה מאוד להמשיך למשחקי פריז 2024, ולהציב בהמשך מטרות ויעדים חדשים מולי".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה?
"אני בארבע, ודי מאושר בחיים שלי. אני אוהב את מה שאני עושה, הרצון שלי להצלחה מקים אותי בכל בוקר לאימונים, בידיעה שתמיד יש לאן להשתפר. יש לי חברים נהדרים בשחייה ואני מרגיש שלם עם עצמי בחיים".
