עם כמעט ארבעה עשורים של קריירה מוזיקלית מאחוריה, ריטה יהאן־פרוז היא מהזמרות המוכרות והמצליחות בישראל. בספרה האוטוביוגרפי "צ'אדור נוטף מי גשם", היא מזמינה את הקורא להביט איתה לאחור לימים שקדמו להצלחה, אל ילדותה בטהרן של שנות השישים וברמת־השרון של ראשית שנות השבעים.
מי שמצפה לספר שמתאר כיצד הפכה ריטה לריטה – על ההשראה למוזיקה שלה ועל התפתחות כישרונה – עשוי להתאכזב. יש אמנם אזכורים של מוזיקה, כתיבת שירה וריקוד (בין היתר בהשפעת המוזיקה של אלביס פרסלי, ששמעה ברדיו שאביה הביא הביתה), אבל הספר רחוק מלהיות רומן חניכה. מתוך כ־140 עמודי הספר, בערך מאה עוסקים בילדות המוקדמת באיראן, ובשלל תמונות וסיפורים – חלקם דרמטיים, כמו נפילה מארבע קומות כפעוטה או ניסיון חטיפה בידי רוכלים – וחלקם קטנים: מסיבת יום הולדת עם בנות הכיתה, ביקור ראשון בחוף הים. כמו הילדות עצמה, יש בספר משהו אימפרסיוניסטי, יותר רשמים מיידיים מאשר עלילה.
הספר מתחיל ביום חתונתם של הוריה של ריטה, ובחמות שמתיישבת על הסירים ומונעת מהאורחים לאכול כדי לשבש את החתונה. הקומיות של המעמד מרככת את הרקע הקשה שלו: אמה היתומה נישאה בגיל 15 לגבר שגילו כמעט כפול משלה, וחמותה שנאה אותה בגלל צחוקה המשוחרר מדי. דימויים של חופש לעומת כליאה ומשטור מלווים את הספר לכל אורכו, ובאים לידי ביטוי גם בכותרתו: הצ'אדור, אותו לבוש מוסלמי מסורתי שנועד לכסות את גוף האישה ביציאה מהבית. החתירה לחופש מלווה את ריטה הצעירה: בחוסר הפחד שלה, בשנאה שלה לבגדים, וגם בכישרון האמנותי המבקש לפרוץ מתוכה.
זהו ספר חושי מאוד: הוא מלא בריחות הבזאר, בטעמים של מאכלים מסורתיים ודברי מתיקה. אחת הפסקאות היפות בספר מתארת כיצד "בחורפים הקרים, כשהשלג ירד ונערם… ישבנו מסביב לכורסי, שולחן הברזל הנמוך והעגול. על הרצפה שתחתיו, ממש במרכז החדר, פחמים בוערים לחשו בקערת בדיל… ההיצמדות של כולנו אל כולנו ואל הכורסי כדי להתחמם, כשאין שום דבר אחר מלבדנו שיבדר ויעסיק אותנו, חוללה את הערבים הקסומים ביותר" (עמ' 69). יש כאן שיקוף נהדר של ילדות, שבה העולם טרי ורשמיו עזים.
לא מדובר בספר מהוקצע במיוחד: לעיתים קרובות הוא אומר יותר מדי במקום שבו מילים מעטות יכולות היו להספיק, וקורה שהוא גולש למחוזות הקלישאות. למרות שהסיפור בכללותו מתמקד בעשר השנים הראשונות לחייה של ריטה, חלק מהפרקים קופצים לפתע להווה, ומגבירים את התחושה של היעדר קו עלילה אחיד. ובעוד שחלקי הספר שמתרחשים באיראן עשירים מאוד, החלק האחרון שמתאר את העלייה לארץ ואת קשיי הקליטה נותר פחות מפותח באופן משמעותי.
הספר לא ארוך, והקריאה בו קולחת למרות הפגמים. העמודים האחרונים – היחידים שעוסקים במפורש במוזיקה – אולי מצדיקים לבדם את כולו: "אני שרה ומוצאת בתוכי צינור מואר וצלול, הוא עובר לכל אורך גופי והכול מתנקז אליו – הפחד, העצב, הסקרנות, הגעגועים. אותו רגש שאוחז את ליבי מאז שנולדתי, שגואה ועולה בי, לוחץ על גרוני ולא יודע איך להשתחרר מלבד דרך הבכי, מוצא עכשיו נתיב בתוך צינור האור הזה ונושם לרווחה… הייתי בת ארבע, ומאז לא הפסקתי לשיר" (עמ' 144).
צ'אדור נוטף מי גשם ריטה. מודן, 146 עמ'
