מזג האוויר פה לא משהו, צריך להגיד את האמת. חם מאוד ולח מאוד, ובגלל העונה גם גשום פה מאוד. זאת האמת, ושאף תמונה באינסטגרם לא תבלבל אתכם. אנחנו נודדים פה כבר שבועיים מקצה לקצה והשמש לא מחייכת, העננים נוזפים והרעמים מרעימים. בגדול אלה צרות של עשירים שזכו לברוח מהלחות התל אביבית או מהקיץ הירושלמי הצולה, אבל מזג האוויר הוא גורם דרמטי בשיפור מצב הרוח. כל זה נכון פרט לנקודה אחת בקוסטה ריקה – מונטה ורדה, או בתרגום חופשי הר ירוק. את הרכב שכרנו כבר כמה ימים קודם ועצרנו בלה פורטונה. עיירה חמודה מאוד שמציעה כמה מסלולי הליכה נחמדים ולא חוקיים על הר געש, סיורי חיות (כמו בכל מקום בקוסטה ריקה) ומעיינות חמים.
בעצם אפשר להתעכב כמה רגעים גם על לה פורטונה. עלינו עד לאחת הפסגות של הר הגעש שבה יש אגם קטן. בגשם שוטף טיפסנו דרך היער העבות והלח. ככל שנקף הזמן ערפל סבב אותנו ולא ראינו למרחק של יותר מעשרה מטרים. עבור שירה והירשמן זה היה הפרק הראשון המשמעותי בטיול. נוף מדהים לא היה בגלל הערפל, אבל זכינו בטבילה קרירה במים.
לעניין מונטה ורדה: אחלה מזג אוויר בעולם, כזה של פסח בירושלים. חמים ביום, ומתחיל להתקרר אחר הצהרים. איזה כיף. כל הלחות הזאת שעוטפת אותנו כבר חודש לא מתאימה לירושלמים כמונו. קוסטה ריקה מתאימה לכל מיני גולשים כאלה מהמרכז שאוהבים שהחול מתחכך להם בין הרגל לכפכפים. אנחנו צ'אלמרים פשוטים, יושבי הרים ומעיינות. מה לנו ולזיעה בערב?
הגענו להוסטל נעים מאוד וזול מאוד. בעל המקום מנסה כל הזמן רק לעזור לאורחים שלו, עסוק בלוודא שאנחנו בטוב ושלא חסר לנו כלום – כמעט אמא פולנייה.
שמענו על שני יעדים תיירותיים שווים במונטה ורדה – פארק אומגות ויערות עננים.
אני טרזן?
למחרת ההגעה שלנו התארגנו לצאת בשאטל שיצא מההוסטל לפארק האומגות. שירה המסכנה הרגישה רע מאוד ונאלצה להישאר מאחור, והירשמן ואני עלינו לפארק. יאמר לזכותו של המקום הזה שהוא דואג להעביר את התיירים חוויה הדרגתית. קודם כל אומגות פשוטות ואחר כך אומגות רציניות יותר ובסוף גולת הכותרת – טרזן: כלומר אדם קשור בחבל מהמתניים ונזרק לתהום במהירות גבוהה עד שהוא מתנדנד באוויר. כפי שכבר ציינתי בעבר אני פחדן גדול – תכונה שעברה אלי בגנטיקה משני הצדדים – מה שגרם לי להצהיר ש"אין סיכוי שאני עולה על הטרזן הזה". כל מיני ישראלים (יש פה בלי סוף, אין מה לעשות), שכבר עשו את המסלול אמרו לי שאני בטוח אעשה. זה נראה מפחיד בהתחלה, אבל מתגברים.
עלינו על האומגות עם עוד שני ישראלים שפגשנו – אבא ובן – ויקטור ואיתי. בהתחלה הכל סבבה ואפילו כיף גדול, עד שמגיעים לאומגות שבהן נתלים מהגב ולא מהבטן – וכך רואים את התהום הפרושה למטה. שם התת מודע נזכר לעדכן אותי שאין לי ביטוח אקסטרים ושאולי זה לא הרעיון הכי חכם בעולם לעוף קילומטר וחצי באוויר במדינה כמו קוסטה ריקה. אבל הנוכחות של ויקטור הייתה מרגיעה. אם אדם בן 63 עושה את זה גם אני יכול. ותכל'ס הכל בסדר וזה רק כיף. ובאמת כך היה עד כדי כך שאפילו עליתי על הטרזן. הירשמן שהיה מבועת לא פחות ממני היה כל כך בשוק שהוא אפילו לא הצליח לשחרר צרחה כשהפילו אותו מהמגדל והוא עף לצד השני. אני לעומת זאת ביקשתי ממי שחיבר אותי למתקן אם הוא יכול להוריד אותי בבקשה כי אני דואג למשקפיים שלי. הוא כמובן לא שעה לתחינתי, שיחרר את האחיזה ואיחל לי: "פורה וידה" – החיים טהורים – הסיסמה של קוסטה ריקה פחות או יותר. כל הדרך למטה, שארכה כארבע שניות, צרחתי טאטע.
החוויה הזאת, גם אם היא תיירותית לחלוטין, יש בה עוצמה גדולה. כי התודעה יודעת שהכל יהיה בסדר ושהמקום מאובטח ושאפילו אם היה פה סיכון קטן המקום היה מבטל. אבל הגוף. בגוף אנחנו מבינים. הגוף החייתי שלנו מרגיש שזה הסוף, למרות שההיגיון עומד אחרת. בסוף, כמה שזה קלישאתי, התודעה גוברת על היצר הקמאי שלנו שמפחד כל כך לאבד שליטה במציאות.
