השחקנית רעות אלוש כבר אוחזת בתואר הבלתי רשמי "הכוכבת הצעירה של עולם התיאטרון", אבל הדרך לפסגה הזו הייתה מלאת מהמורות. את האודישן הראשון לבית הספר למשחק יורם לוינשטיין היא לא צלחה, ורק אחרי ששלחה מכתבים וביקשה הזדמנות נוספת הצליחה לפלס את דרכה למוסד היוקרתי. אלא שגם אז דברים לא הלכו ממש בקלות. "חששתי מאוד למקום שלי כי יש ניפויים ולקח לי זמן להיפתח, הייתי מכופתרת מדי", היא מודה. "בשיחת חתך עם המורים אמרו לי שאני חייבת להשתחרר ולעוף או שלא אשרוד שם. זאת הייתה נקודה שגרמה לי לשנות גישה. בסוף אותה שנה יצרתי יצירה אישית שבה חשפתי את הפרעות האכילה שלי – זה היה מערכון על מערכת היחסים הפנימית שלי, כאשר משני צדדיי יש גזר וקרואסון, ואני מתלבטת ביניהם. בסוף אני מחליטה לא לקחת אף אחד, אלא בוחרת בעצמי".
אבל לפני הכול, אלוש הייתה ילדה קטנה שחלמה בגדול. "הייתי ילדה שחיה בסרט", היא מספרת לאחר ששנינו מתוודים על אהבתנו לסדרות הנעורים הלטיניות "קטנטנות" ו"המורדים", שכבשו את המסך לפני כעשרים שנה. "אהבתי מאוד להציג והייתי מקליטה כל פרק של 'בובה פראית' ואחרי זה יושבת ולומדת את השירים והריקודים ומצטלמת עם חברה. היינו מצלמות אפילו 'מאחורי הקלעים', כאילו היא מאפרת אותי. הייתי תולה דפים עם מילות השירים ומצטלמת עם אוזניות, כאילו אני באולפן. חייתי בארגנטינה שבבית שלי בכרמיאל".
"בני הנוער שאני עובדת איתם לא יודעים את זה, אבל כשאני מעבירה להם סדנת משחק, אני מנסה לתת להם גם כלים לחיים. למשל את הביטחון שהם שווים, ללא קשר למראה החיצוני שלהם"
שנים אחר כך, אלוש (30) פרצה לחיינו בסדרות כמו "תאג"ד", "בלאקספייס" ו"התחנה". מיד בתום לימודיה אצל יורם לוינשטיין לוהקה לתפקיד הראשי במחזמר המצליח "סוליקא" של תיאטרון באר־שבע, שרץ במשך 200 הצגות. בימים אלה היא מככבת בעונה החדשה של סדרת הילדים והנוער "נעלמים" (ניקלודיאון ב־HOT), מלמדת משחק ילדים ובני נוער ומופיעה במקביל בשתי הצגות בתיאטרון הבימה – "מלון סוף העולם", והקומדיה "ראש המועצה".
העבודה על ההצגות התחילה עוד לפני שהתיאטראות נפתחו, נכון?
"כן. 'מלון סוף העולם' יועד בכלל להיות הצגה מצולמת שתשודר בטלוויזיה. ופתאום נפתחו התיאטראות וההצגות עלו. זה כיף ועמוס בטירוף, כמעט מאפס למאה. אמנם לא הייתי באפס עבודה אבל היה איזשהו שקט בתקופה הזאת, יותר מרחב נשימה. פתאום כשהכול חזר בבום הרגשתי שהגוף שלי לא עומד בזה. לא הבנתי איך הזדקנתי בשנה הזאת. אני מברכת על החזרה, אבל זה היה קשה".
בבית של כוכבת הטלנובלות
אלוש לא באמת מתלוננת. אנחנו מקיימים את הריאיון בשעה מאוחרת ולמרות זאת היא נראית חיונית ומלאת חיים.
את זוכרת איפה הייתה ההופעה הראשונה שלך?
"ביסודי, באולם הספורט העירוני. הופעתי עם שיר של 'הופה היי'. אמא של שפיטה (הזמרת רותם שפי) הייתה המורה שלי לספורט ושפיטה הייתה בכיתה של אחי, אביב. אני זוכרת שתמיד קינאתי בילדים מהמרכז שהיו מתחילים לשחק כבר בגיל צעיר על במות. לא הייתי בלופ הזה ולא ידעתי איך מגיעים לזה. הייתי כותבת מכתבים לערוץ הילדים ולא היו חוזרים אליי. לזכות ההורים שלי ייאמר שכשהייתי מצליחה להתקבל לאודישנים, הם היו לוקחים אותי".
הטלנובלות הספרדיות הן תמה חוזרת בשיחה, שמרימה ראש בדרכים לא צפויות בחייה של אלוש: "לא מזמן ישבתי עם שתי חברות, דיברנו וצחקנו וכשכבר עמדנו ללכת הביתה פתאום חברה שלי גאיה זיהתה שני נערים שנראו שיכורים ובעיקר נזקקו לעזרה. הצענו להם מים, אבל הם ידעו רק ספרדית. התחלתי לתקשר איתם בשפתם, עזרתי להם לתקשר עם נהג האמבולנס שהגיע, והכול בזכות הטלנובלות".
סחתיין. המילה היחידה שאני זוכר היא "פורקה", למה.
"וואי, היו לי מלא סיפורים עם הספרדית שלי. פעם הסתננתי בזכות זה לפרמיירה של 'מאמא מיה' בספרד עם כל הכוכבים הכי גדולים שם. פעם אחרת הגעתי לבית של נטליה אוריירו (כוכבת טלנובלות מפורסמת, ד"ש)".
את צוחקת.
"לא, לא, באמת. פדיחה, אבל כבר הייתי שם וצלצלתי לה בפעמון. המשרתת או העוזרת פתחה לי את הדלת. אמרתי לה סליחה ושאני יודעת שהיא עסוקה, אבל אני מישראל וממש רוצה תמונה. היא דווקא הייתה חמודה, הלכה לשתי דקות לבדוק עם נטליה ואז חזרה ואמרה שהיא עסוקה, אבל שהיא שולחת לי המון אהבה. אמרתי תודה וסליחה וברחתי משם. זה היה בטיול אחרי צבא שלי".
לצבא התגייסה אלוש באיחור, מה שמנע ממנה לגשת לאודישנים ללהקות הצבאיות כפי שחלמה. היא שובצה בחיל האוויר, אולם לשמחתה המפקד שלה זיהה את הפוטנציאל ושלח אותה לשיר ולהופיע בכנסים שונים של החייל. עם אותו המפקד היא חלקה לראשונה בחייה את העובדה שהיא מתמודדת עם הפרעות אכילה. "גדלתי בשנים שבהן הכוכבות הגדולות היו אנג'לינה ג'ולי – במה שנקרא תקופת ה'הרואין שיק' שלה – ולוסיאנה לופילטו מ'המורדים'", היא נזכרת, "אלה בחורות דקיקות מאוד, ולהשפעות האלה יש משמעות".
"כשהכול חזר בבום הרגשתי שהגוף שלי לא עומד בזה. לא הבנתי איך הזדקנתי בשנה הזאת. אני מברכת על החזרה, אבל זה היה קשה"
אפשר לומר שלצד הזיכרונות החיוביים הכוכבות האלה מקדמות מודל בעייתי.
"זה בהחלט מגיע גם משם, אבל אני חושבת שזה גם קשור לסביבה. ראיתי שבנות מסביבי מקבלות מחמאות על המראה החיצוני שלהן והרגשתי שאנחנו לא באותו מקום מבחינה חיצונית. רציתי להיות יותר רזה, רציתי שיראו לאת העצמות מתחת לצוואר. כנערה את קוראת ראיונות עם שחקניות שמספרות איך הן שומרות על המשקל, את אומרת 'אני אנסה גם', לא הולכת ושואלת תזונאית".
איך הגיבה לזה המשפחה?
"אני בטוחה שאם הייתי מתייעצת עם ההורים שלי הם היו לוקחים אותי לאנשי מקצוע ומטפלים בזה. אם אחרי ארוחות שישי הייתי הולכת לשירותים, אבא שלי שלח את אחים שלי אחריי שיבדקו אם אני לא מקיאה. הם כבר התחילו להרגיש. הפרעות אכילה גם מורידות את מצב הרוח ומכניסות לדיכאון. פתאום בגיל 17 הפכתי מהילדה השמחה של הסדרות הספרדיות לנערה כבויה".
ואיך הבנת שיש כאן בעיה שצריך לפתור?
"בתקופת הצבא עליתי במשקל ולא ידעתי איך להתמודד עם זה. התחילו לי התקפי בולמוס יחד עם רצון להקיא. זה כבר היה קו אדום מבחינתי. נכנסתי למפקד שלי וביקשתי עזרה. הפנו אותי לתזונאית ולמרכז להפרעות אכילה, ששמו לי מראה מול העיניים ועזרו לי להבין את הבעיה. בהמשך התחלתי ללמוד הדרכת כושר כדי להבין איך לעשות את זה בצורה נכונה וגם עבדתי בחדר כושר. לשמחתי כבר שנים שאני באיזון מהבחינה הזאת".
אחרי תקופה עמוסה בקריירה, הקורונה סידרה לה עצירה קלה והיא השתתפה במספר מועט יותר של עבודות וצילומים שהתאפשרו בתקופה המורכבת.
איך נראות ההצגות בימים אלה?
"האמת שהאולם מלא, אנשים מגיעים עם מסכות אמנם, אבל זה המצב וצריך לקבל אותו באהבה".
יש מתח עכשיו בתיאטרון סביב חזרה של התו הירוק והעלייה בתחלואה?
"אני לא מרגישה את זה. להפך, ההרגשה היא כאילו חזרנו לפעילות מלאה. מרגישים שהקהל התגעגע לתיאטרון".
זה שוחק להופיע עם אותה הצגה שוב ושוב בכל ערב?
"זה מאתגר מאוד. ב'סוליקא' שרתי גם בלייב והייתי חייבת לשמור על שעות שינה ולהפסיד יציאות עם חברים וחתונות. אבל צריך לזכור שזאת הגשמת חלום".
מה ההבדל בחוויה שלך בין משחק בתיאטרון למשחק בטלוויזיה?
"לכל אחד מהם יש את הקסם שלו. התיאטרון קורה כאן ועכשיו, התגובה היא מיידית. אחרי שאתה עושה את זה הרבה פעמים וכבר משוחרר מהלחץ של לזכור את הטקסט וחי את הרגע, בכל הצגה יש הרגשה אחרת. וכמובן, מחיאות הכפיים בסוף הצגה זה דבר מדהים שמרטיט את הלב, אין לו תחליף.
"גם החוויה בטלוויזיה מדהימה, קודם כול מבחינת ההתכוננות לתפקיד והתחקיר שאתה עושה. לאחר מכן יש את העמידה מול המצלמה שקולטת במדויק ניואנסים קטנים, בשונה מהתיאטרון. אני מתה על האפשרות להעביר דברים דרך העיניים והדקויות שרואים רק בטלוויזיה. בעמידה מול מצלמה יש איזושהי כניסה לנשמה שלי, חשיפה מסוג שונה. בטלוויזיה גם מקבלים יותר הכרה ואנשים פתאום מזהים אותך ברחוב ושולחים לך הודעות באינסטגרם. המטרה שלי היא לשלב את שניהם בקריירה".
"מה שעושה לאביב טוב זה מדהים בעיניי. כל אחד עובר בחיים תהליך התפתחות בצורה כזאת או אחרת, ואני חושבת שאפשר לראות שתהליך ההתחזקות עושה לו טוב במקצוע וכאדם. יש לנו גם שיחות טובות ועמוקות סביב זה. אני שמחה על הדרך שלו"
אחד התפקידים הבולטים בקריירה הטלוויזיונית שלה היה בסדרה "בלאקספייס", שעלתה לא מזמן לנטפליקס. "אני מקבלת המון הודעות מארה"ב, קנדה, שווייץ, סרי־לנקה. מדהים שזה הגיע לשיאים כאלה גם ברמה הבינלאומית".
יש חלומות על לשחק גם בחו"ל?
"אני בהחלט חולמת גם לשחק בחו"ל, אני צריכה לנצל את הספרדית שלי איכשהו. בהתחלה כשהסדרה יצאה הייתי בחששות מסוימים כי זה סיפור מאוד ישראלי ולא ידעתי איך יקבלו את זה, ולשמחתי התגובות מדהימות. חיכיתי המון זמן לתפקיד כזה, כיף להגשים חלומות".
אביב מתעורר
בחודשים האחרונים שבה אלוש גם לסדנאות משחק פרונטליות בפני נוער וילדים – פעילות שמרגשת אותה במיוחד. "בני הנוער שאני עובדת איתם לא יודעים את זה, אבל כשאני מעבירה להם סדנת משחק, אני מנסה לתת להם גם כלים לחיים. למשל את הביטחון שהם שווים, ללא קשר למראה החיצוני שלהם. אם יש תלמידים שלא בטוחים בעצמם, אני אשתדל לגרום להם להרגיש משוחררים יותר. בכיתה שבה לימדתי הייתה ילדה שבקושי דיברה ופתאום בעזרת תרגילי המשחק היא קיבלה ביטחון, או ילד היפראקטיבי שפתאום בעזרת הבמה הצליח למצוא פוקוס מסוים".
איך את מצליחה לעזור לילדים להרגיש טוב יותר עם עצמם?
"אני משתמשת בזה שהילדים האלה מכירים אותי מסדרות ורואים בי דמות שאפשר ללמוד ממנה כדי להרגיש אחרת. אני לא מטפלת. אבל דרך השיח שלנו על קבלה עצמית הדברים האלה עולים. כשעבדתי עם נערות בסיכון, הייתה נערה אחת שלא הסכימה להצטלם כי היה לה עניין עם האוזניים שלה. בהתחלה היא ככיכול התחצפה ואמרה 'את שחקנית, את תמיד תיראי טוב', וזה ממש נגע בי. סיפרתי לה על משהו שהפריע לי גם בגוף שלי וממש דמעתי כשדיברתי איתה על זה, וזה נגע גם בה".
אני מניח שזה מושפע גם מהחוויה שאת עברת עם הפרעות האכילה.
"כן. אני מרגישה שאני יודעת מה הנוער עובר כי אני גם עברתי את זה בתור ילדה. הדור הזה חשוף לכל כך הרבה דברים, והשליחות שלי היא להזכיר להם שהם יכולים לבחור מה הם יכולים להיות".
אילו תגובות את מקבלת מההורים?
"אחרי ערבי הסיום, שבהם אנחנו מציגים, יש הורים שניגשים אליי בדמעות ומתרגשים ממה שיוצא מהילדים שלהם, והרגעים האלה מרגשים אותי בטירוף. זה גדול יותר מללמד משחק, זה לתת חיים לילדים האלה".
אם כבר הזכרנו הורים, אי אפשר להתעלם מהייחוס המשפחתי של אלוש. היא בתם של טובה, גננת, ושל רמי, שמנהל חנות בגדים. אחיה אלעד הוא עובד נמל וקואוצ'ר ואת אחיה אביב אין צורך להציג – הוא אחד השחקנים המוכרים והאהובים בישראל, שכיכב בסדרות כמו "להיות איתה", "מתיר עגונות", "הבורר" ו"שעת נעילה".
איך נראות הסעודות בבית משפחת אלוש? מדברים על משחק?
"זה בעיקר קידוש, הרבה שירים, אהבה ושמחה. לפני כמה שבועות עשינו שבת אצל אבא, ההורים שלנו גרושים אבל גם אמא באה, והיה כיף. היינו שם כל השישי־שבת, שיחקנו 'שם־קוד'. לפעמים אביב ואני מדברים גם על ענייני משחק ואני מתייעצת איתו או מחמיאה לו".
מה דעתך על תהליך ההתחזקות שאביב עובר בשנים האחרונות?
"זה מדהים בעיניי. כל אחד עובר בחיים תהליך התפתחות בצורה כזאת או אחרת ואני חושבת שאפשר לראות שזה עושה לו טוב – במקצוע וכאדם. הוא עובר תהליך אישי ורוחני שמאחד את המשפחה שלו וכשאתה מדויק עם עצמך, דברים טובים לך. יש לנו גם שיחות טובות ועמוקות סביב זה וזה מחזק מאוד. אני שמחה על הדרך שלו".
ואגב משפחה, יש לך תוכניות בעצמך? חתונה?
"יניב!" היא צועקת לבן־זוגה, "שואלים אותי פה מתי חתונה". והוא עונה "בעזרת השם בקרוב", ואלוש מגיבה: "יואו, אמאל'ה, מפחיד להגיד את זה".
