הכירו את החצר האחורית של הכנרת

"לפני שיצאתי מהבית, נתתי לאמא נשיקה, אמרתי לה שאני מטייל עם חברים כמה ימים בצפון וזהו, לא סיפרתי מעבר. היא לא יודעת שאני בירדנית, וגם אם הייתה יודעת, אין לה מושג מה זה אומר" (בניה, 17, מהשומרון)

בכל שנה אלפי בני נוער אורזים את עצמם ואת החברים בין מחנות הקיץ בחופש הגדול ומגיעים לזמן משתנה לחופי הכנרת. התופעה הזו מוכרת כבר לא מעט שנים, הנוער מגיע, ובאין מבוגר אחראי או אחריות המוטלת על כתפיהם – הגבולות מיטשטשים. הכול קצת יותר אפשרי מבחינה דתית, מבחינה מינית ובכלל בהתנסויות שונות. רבים מהנערים ומהנערות יפגשו לראשונה בסמים, אלכוהול ומסיבות בחופי הכנרת. כבר לפני כמעט עשור וחצי החלו הגופים השונים להפעיל מתחמי נוער שנקראים "נקודה טובה", שם הם מקבלים מענה לצורכיהם הבסיסיים; החל ממים קרים, דרך פריקה של החוויות ושיתוף של מבוגרים ניטרליים במה שעובר עליהם בטיול ובחיים, וכלה בעזרה דחופה, סוציאלית או רפואית.

נערה במתחם: "אחרי שנה וחצי של קורונה ראינו שאפשר לחיות יופי בלי מסגרת ובלי גבול, אז למה לנו לחזור לבית ספר?"

בדיוק מהמתחמים האלה בורחים החבר'ה שמגיעים לירדנית, החצר האחורית של הכנרת. שם חשוך יותר, מבודד יותר, אין מצלמות אבטחה ואין מי שמשגיח. הסמים בירדנית קשים יותר והסכנות האורבות מיידיות יותר. "בשנה שעברה נהרגו כאן שני אנשים, נער בן 16 שטבע וצעיר בן 22 שמת ממנת־יתר". מספר עידן גרינבאום, ראש המועצה האזורית עמק הירדן. לפני כמה שנים הוביל גרינבאום, עם גופים נוספים, מהלך של הפיכת חופי הכנרת לחופים שקטים ורישותם במצלמות, ובמקביל יצרו בירדנית טיילת יפה וגישה למים, והמקום הפך מגנט לבני נוער. "כל מי שלא רוצה את השקט שבחופים המצולמים והשקטים ולא רוצה שידעו איפה הוא מסתובב, מוצא את עצמו כאן", מסביר גרינבאום. "תמצאי פה נערים מכל נקודה בארץ, יש את החמודים שמגיעים ליומיים־שלושה והולכים, ויש כאלה שצריכים עוד עין שתהיה פקוחה עליהם". במובן מסוים, תוך כדי פיתוח הסביבה נוצרה מפלצת קטנה, שבצל עציה פורחים כל סוגי הפשיעה. "המשטרה עובדת שעות נוספות ומתמודדת עם פריצה למבנים כדי להשיג כמה שעות של מזגן, גניבה של ציוד מהקיבוצים בסביבה, סוחרי סמים על הגדות, זנות, ניצול מיני ואלימות". אחרי הטרגדיות של השנה שעברה הבין גרינבאום שעל אף המשאבים המושקעים בהתמודדות עם הבעיה היא רק מחריפה והולכת ויחד עם עובדי המועצה איריס שובל, קרני רימר־צרי ומורן עפרוני הם חברו ל"360° – התוכנית הלאומית לילדים ולנוער בסיכון", תוכנית משותפת למספר משרדי ממשלה וגופים נוספים, הם גייסו למשימה גם את ניר גוזלן, שעבד בעבר במתחמים לנוער בכנרת. בתוך חודשיים הם איתרו את הצרכים וגייסו צוות של שמונה עובדי נוער שהרימו את "בטוח על החוף – המתחם לנוער במורד הירדן", מתחם מואר, מעוצב ומזמין.

"להקים דבר כזה מאפס לא היה קל", מספר גוזלן. "אין תשתיות, אין תאורה, אין מים זורמים או שירותים. ההתמודדות עם שתי הגדות לא הייתה ברורה, בשביל לעבור צד צריך ללכת לסוף הטיילת, קילומטר וחצי, או לקפוץ למים. השטח של הגדה השנייה הרבה פחות נגיש והרבה יותר פרוץ. התנאים הפכו את הפרויקט הזה להרבה יותר מאתגר, ולמדנו את השטח תוך כדי תנועה. המועצה נרתמה לעניין בצורה יוצאת דופן, והיה מדהים לראות שכל עובדי המועצה התגייסו לעניין והם מלווים אותנו בכל צעד".

בשלבי ההכנה הבין הצוות שגם ברמה הטיפולית האתגרים של הירדנית קשים יותר. "אם בכנרת נפגוש יותר קנאביס, בירדנית יש סמים קשים יותר. האפיון של הנערים הוא בקצה הנורמה והלאה, חבר'ה חסרי מסגרות עם נטיות סיכוניות – הקצה של הקצה".

אתם חברים שלנו

שני לילות ארוכים הסתובבתי, יחד עם צוות המתחם המסור, משעות הערב המוקדמות עד לפנות בוקר. אחרי שיחת פתיחה קצרה של הצוות יצאתי עם גוזלן ועם שגיב לרנר, האחראי על המדריכים, לעשות סיבוב, להרגיש את השטח ולהזמין למתחם את בני הנוער שנמצאים על הגדה. ניסינו למפות מי גר באיזו זולה, מי הגיע מתי ולאיזו חבורה הוא משתייך. במהלך הסיור אנחנו מחלקים להם כרטיסי ביקור קטנים עם מספרי הטלפון של גוזלן ושל מיכל אליחי, העובדת הסוציאלית של המתחם. הנערים והנערות מודים אלף פעמים רק על הכרטיסים שאנחנו מחלקים, כמו מישהו שנזרק לו חבל הצלה. הם יודעים שאם מתרחש אירוע – יש מי שיראה אותו.

כמה מטרים אחרי המתחם כבר שורר חושך מצרים ואווירה מעט דרוכה של הליכה אל הלא נודע. עם כל חבורה שאנחנו עוברים מתברר שצריך המון יצירתיות כדי ליצור חיבור טוב ולרוב הנערים שאלות דומות: "זה בתשלום?", "יש גיטרה?", "כמה זמן הליכה מכאן?", "מה, יש מקום להטעין את הטלפון?!" בדרך כלל התשובה לזה מכריעה את הכף: "יאללה מגניב, נבוא".

ניר גוזלן, מנהל המתחם: "אין ילד שלא רוצה לדבר, צריך רק למצוא את הדרך להגיע אליו. להתאים את עצמך כל פעם מחדש"

הנערים מגיעים אליכם אחרי שהם כבר שתו או עישנו?
גוזלן: "יש ויש, ראית שחלקם היו עם בירה ביד, יש פה נערה שתבוא כשהיא כבר שתתה, אבל אני יודע שכל עוד היא אצלנו לא נכנס לה עוד אלכוהול לגוף, והבירה הבאה שלה נדחתה בכמה שעות. ככה היא כנראה לא תסיים את הערב מחוקה וגם האפשרות שמישהו ייגע בה בניגוד לרצונה מתרחקת. המתחם הוא גם מניעתי, עצם הנוכחות שלה במתחם הופכת את השהות שלה בירדנית לפחות מסוכנת עבורה".

הצוות של המתחם זכה לכינוי "הצהובים" על שם החולצות הצהובות שהם לובשים. מי שכבר פגש אותם בדרך כלל שמח לראות אותם שוב, "היי, אתם חברים שלנו!" נשמעת הקריאה. ליד החבורה הזו אנחנו רואים עגלת קניות, ולשאלתנו מה עושה העגלה במקום הטבעי לה, בין עצי האקליפטוס, הם עונים "יש לנו קשרים". בהמשך גילינו שחבורה אחרת לקחה את העגלה בהשאלה מהסופר שבצומת צמח ותרמה אותה לחבורה הזאת. "העגלה היא קצה הקרחון", מסביר גוזלן, "הם הולכים לקניות או לשנורר בצומת צמח ובדרך מתעייפים, אז נכנסים לדגניה ולוקחים אופניים למשל. יש כאן לא מעט ציוד גנוב מהיישובים בסביבה, וגם עם זה אנחנו מנסים להתמודד".

לעצור את הציידים

במהלך הסיבוב על הגדה אנחנו מנסים לעשות פילוח ולבדוק מי הילדים הטובים בסך הכול ומי דורשים טיפול יותר עמוק. "קאנטות" ותיקות, זאת אומרת חבורות שנמצאות כאן תקופה, מזהים מרחוק – אפשר לראות שהן ממוסדות, הצילייה הפרושה מעל האזור שלהן מאובקת והמתחם שלהן ממש מוגדר. בפינות החשוכות הרבה פעמים יהיו חבר'ה שקשה יותר להגיע אליהם, זאבים בודדים כאלה שמשדרים שרק לא יתקרבו אליהם, הם כאן רק עם תיק והם מסתדרים עם מה שיש, לפעמים הם לא אכלו יום שלם. "זה הזמנה למקרה קצה", מסביר לרנר. "בחורה שלא אכלה יום שלם ויודעת שיש כאן גברים מבוגרים שייתנו לה אוכל אם היא תמכור את עצמה – זה מה שהיא תעשה".

אלי, נער במתחם: "בירדנית תמיד מיוחד אבל המתחם הזה הוא וואו. מי שהיה נראה לך רחוק, כאן הוא מואר ונגיש. זו נקודה של אור, תרתי משמע"

נראה שיש פה גם מבוגרים.
"בדרך כלל מדובר בעבריינים, והנוער מגיע אליהם כדי לקנות סמים. אלו יכולים להיות גם בני 40 פלוס". גוזלן מספר על קאנטות של חבר'ה שגרים כאן כבר חודשים, ואנחנו פוגשים מישהו שטוען שהוא גר בלונדון ומגיע לירדנית לחודשיים־שלושה בשנה. יושב איתו נער מהמגזר החרדי, שנמצא בסביבה כבר שבועיים אחרי שחתך מוקדם לחופשת בין הזמנים. כדי למשוך אותו להמשך הקשר מדריכי המתחם מציעים לנער לבוא לדבר על הצבא והוא מתלהב מהרעיון. "בשבוע שעבר ישב עם האיש הזה ילד בן 15, ראיתי אותם מעבירים פייסלים (כינוי לסיגריית סם, א"ז) ביניהם, לדעתי הם אפילו לא מכירים. הבאתי לילד אוכל וככה התחברתי אליהם ואספתי קצת מידע. למבוגרים מהסוג הזה אנחנו קוראים ציידים, הם מחפשים בנות בדרך כלל, אבל יש כאלה שיפגעו גם בבנים. כשאנחנו מזהים צייד אנחנו ניגשים ומחבלים לו בחיבור עם הנער. פשוט מתיישבים איתם, לפעמים הכי בחוסר טקט ולפעמים גם לחבר'ה זה ייראה מנותק, אבל אחרי שיחה קצרה של 'מה המצב, מה קורה, מאיפה אתם' וכל זה נבין מה המצוקה וננסה למשוך אותם החוצה. לפעמים עצם הנוכחות שלנו תרחיק את הצייד או תגרום לנער לקום וללכת איתנו".

עוד לפני שדרכנו בקאנטה הבאה צעקו לנו מבפנים "תורידו את הפנס". ישבו שם ארבעה נערים עם פאות ארוכות ובלי כיפות – מראה די שכיח על הגדה – שבקושי שיתפו פעולה עם ההיכרות ובשיחה הקצרה שאלו שוב ושוב האם אנחנו מהרווחה. רק אחרי שהצלחנו לשכנע אותם שאנחנו מהטובים הם סיפרו שהם נמצאים כאן חודש וחצי, כולם נפלטו ממסגרות. שניים אמרו שיגיעו למתחם בהמשך, השניים האחרים נשארו חשדנים ודי שמחו שיצאנו. מלאכת החיזור על ליבם עוד תימשך בימים הקרובים.

למה בעצם שנער שברח מכל מסגרת ירצה לשתף פעולה דווקא איתך?
גוזלן: "אין ילד שלא רוצה לדבר, צריך למצוא רק את הדרך להגיע אליו. יש כאן נער שגר כאן כבר כמה חודשים והוא חרדי לשעבר, זאת אומרת שהוא מנותק מהמשפחה, אין לו גב, בטח יש לו מצוקות שהוא ירצה לפרוק. הדרך לפתוח בשיחה טובה משתנה, צריך להיות ממש זיקית ולהתאים את עצמך כל פעם מחדש. הייתה כאן חבורה מיישוב בדרום, מאוד־מאוד ימני. הנערים היו מאוד קשים ובלי טיפת אמון בכל דבר שמריח מהמדינה, באתי אליהם מהכיוון ההפוך – אמרתי להם שאני שמאלני ממש, אחרי חצי שעה של ויכוח בצעקות אמרתי להם, "סתם, אני בצד שלכם". עקפתי את כל שלב ההיכרות, כי מאויב הפכתי לחלק מהם ואז כבר נוצר חיבור מאוד טוב".

מיכל אליחי, עובדת סוציאלית: "אחד אחרי השני הם אומרים לי 'אין לי עם מי לדבר'. אני מוצאת את עצמי אומרת להם את המשפטים הכי מובנים מאליהם, כמו 'אתה לא אשם'"

מי שמעוניין בהמשך הקשר ביום שאחרי הירדנית מופנה למיכל העו"סית, שמעבר לסיוע במקום ולעזרה למי שהסתבך, יכולה לכוון את הנערים והנערות למסגרות מתאימות להם. "יכול להיות ילד ששנה וחצי יש סחבת של החיים בעניין שלו, ברגע שהם מקבלים טלפון ממיכל ייתכן שתוך שבועיים הוא יקבל מענה ושיבוץ למסגרת, גם ברשויות זו הזדמנות שלא רוצים לפספס. המפגש החד־פעמי, בתוך טיול, מקלף וחושף דברים שבעבודה רגילה ויומיומית היה לוקח הרבה זמן לגלות".

כמו הרווחה, גם המשטרה נחשבת כאן לדגל אדום. הגבול הדק בין התנהגות מסוכנת לעבירות פליליות צף לא פעם. לצוות המתחם יש קו פתוח עם המשטרה, אבל בשגרה מעדיפים אותה רחוק מכאן, כדי לא לעורר מהומות וכדי לאפשר בנייה של אמון עם החבר'ה. "יש דברים שאנחנו חייבים לדווח עליהם, וכמובן בכל אירוע שמסכן את הצוות אני אערב משטרה באותה השנייה", אומר גוזלן. "מול ה"קאנטות" של המבוגרים, שהן גם מאורות של סמים כבדים, אנחנו צריכים טריגר כדי לערב משטרה. לפעמים כדי לאיים עליהם נזמין משטרה שתבוא לערוך אצלם חיפוש, ואם יימצא חומר זה יגיע למעצר. בגדה השנייה יש נער שהגיע אלינו מידע עליו שהוא סוחר, מספק חומר לחבר'ה כאן, שאליו אני לא רוצה לשלוח משטרה כרגע כי בסוף הוא בעצמו נער במצוקה, אז אנסה לייצר איתו חיבור כדי לעבור תהליך נכון. לפני כמה שנים עבדנו עם נער כזה שאחרי שעבר חלופות מעצר, גמילה וטיפול ארוך – והיום הוא בעצמו עובד עם נוער בסיכון".

שומרים על הכללים

בסוף הסיבוב אנחנו חוזרים למתחם, ומדהים לראות איך ברגע המקום הפך למוקד. החופש הגדול במלוא הדרו נמצא במתחם: עשרות צעירים יושבים ומנגנים, מדברים, צוחקים. אחרי יום שלם שהם נכנסו ויצאו מהמים, עישנו עוד פייסל, שתו עוד קצת, ירד הלילה והחושך והם נמשכים לאור ולתשומת הלב של עובדי הנוער המסורים במתחם.

אלי, נער מירושלים, מגיע לירדנית כבר כמה שנים, זה הערב הראשון שלו במתחם והוא מתלהב: "בירדנית תמיד מיוחד אבל המתחם הזה הוא וואו. הירדנית מביאה זרימה אחרת לחיים אבל המתחם מאפשר להיפגש עם אנשים ממש. בקאנטות אין חשמל ופתאום כאן מי שהיה נראה לך רחוק הוא מואר ונגיש וכולם כאן יחד. זאת נקודה של אור תרתי משמע".

שגיב לרנר, מדריך: "בחורה שלא אכלה יום שלם ויודעת שיש כאן גברים מבוגרים שייתנו לה אוכל אם היא תמכור את עצמה – זה מה שהיא תעשה"

על אף שמדובר בנוער שלא מפסיק למתוח את הגבולות, את הכללים המעטים שיש במתחם הם שומרים; לא מעשנים, נכנסים עם בגדים ובעצם זהו. "אין כאן ויכוחים, אם אחד הכללים לא מתאים למישהו הוא פשוט הולך, אבל רוב החבר'ה מתיישרים. יותר מזה, הם כל הזמן מבקשים חולצות שלנו, נוצרה להם הזדהות עם המקום וזה מטורף". אומר לרנר. "הנערים כאן ברחו למקום הכי לא מסגרתי, שאין עליו אף עין פקוחה, ובסוף כשהם כאן הם בוחרים להיכנס לתוך המתחם, המקום היחיד בעל גבולות שהם ראו לאחרונה".

נערה מאולפנה במרכז הארץ, שאמורה בעוד כמה ימים להיכנס להדרכה בסניף, אומרת כי "אחרי שנה וחצי של קורונה ראינו שאפשר לחיות יופי בלי מסגרת ובלי גבול, אז למה לנו לחזור לבית ספר? אין מי שעומד על הראש, לא צריך ללכת לשום מקום או לעשות משהו אז יושבים ומעשנים". כמו רבים אחרים כאן היא חושבת לעזוב את האולפנה, ומחפשת מקום שתוכל להגשים את עצמה באמנות, בשירה או בריקוד.

התפקיד של אליחי הוא לחבר אותם למסגרת הבאה. "80 אחוז מהנוער כאן נשרו ממסגרת, נשירה תמיד הייתה, ונוער בסיכון גם אבל הקורונה הרחיבה את הקצוות וצמצמה את הנורמה", היא מספרת. "הם כבר יודעים להסתדר בלי מסגרת, בקורונה מי שזה מעניין אותו גם למד ללמוד לבד. המוסדות צריכים להמציא את עצמם מחדש, לתת מענה למה שהנוער באמת זקוק לו, שזה מקום שיעניק להם אהבה, מקום שיראה אותם, מה שעובדי הנוער עושים כאן בקטנה. זה אחד הדברים הכי כואבים שאני רואה כאן, אחד אחרי השני הם אומרים לי 'אין לי עם מי לדבר'. אני מוצאת את עצמי בשיחות עם חבר'ה אומרת להם את המשפטים הכי מובנים מאליהם כמו "אתה לא אשם", או "זה ממש הגיוני, מתאים לגיל ולתקופה שלך". הם כל כך מודים לי על המילים האלה, ברמה לא פרופורציונלית, שאני חושבת לעצמי, מה אומרים לך אם לא את זה?!"

לא כולם רועי קליין

כל הערב, כמו כיסאות מוזיקליים, עוברים ממשחק לסיגריה בחוץ ומשם בחזרה לחבר'ה שיושבים לשיר. ובין לבין עובדי הנוער עוברים בין הנערים לשיחות קטנות וחיבורים. התיישבתי לדבר עם שתי בנות, הן גרות באזור חיפה, נערות מוצלחות ממשפחות טובות, כמו רבים כאן. הכול כמו ספר פתוח איתן, אחת מהן תלמידה מצטיינת אבל בשנה האחרונה נכנסה לדיכאון, ולאט־לאט היא מגלה את עצמה מחדש ומחפשת את דרכה. עוברות רק כמה דקות בודדות עד שצף גם סיפור של פגיעה מינית שעברה.

מתברר שזה לא ייחודי, סיפורים כאלה צפים כל הזמן אבל הטיפול במתחם הוא מאתגר מאוד. אין רצף והמשכיות, הצוות פוגש נער, לפעמים רק לערב אחד, והם צריכים לעבור איתו מסע עד סוף הערב. "כאנשי טיפול אנחנו מאוד רוצים לשמוע על הכאב, ונער גם מסכים לפתוח כי הוא רואה סוף־סוף שיש מי שמקשיב", אומרת אליחי. "אבל לפעמים אנחנו עוצרים אותם, זה מסוכן כי אין כאן אחזקה, מארבע בבוקר הם לבד. אחרי שנער פתח פתאום פצעים בפעם הראשונה והעז לספר על הכאב שלו, הוא נשאר להתמודד עם המצוקה בלי ליווי, ועוד הוא בסביבה עם כל אמצעי הבריחה הכי מסוכנים שיש. לכן כצוות אנחנו מחזיקים בתפיסה שאי אפשר לתת לנער לפתוח את הכול בלי לתת לו מענה. זה מתחבר להמשך הקשר שאנחנו שואפים לבנות. אני אאפשר לנער לדבר רק אם ידוע לי שיש לי מקומות טיפוליים להפנות אותו אליהם ושהוא מעוניין בכך. הרבה פעמים אני אומרת לנערים כאן 'תחשוב אם אתה רוצה להגיד את זה, הכרנו לפני עשר דקות', אנחנו גם מיידעים אותם שאם עולה משהו שיש בו חובת דיווח אנחנו נדווח, ושיחשבו אם הם רוצים להגיד את זה".

אליחי: "אני אומרת לנערים 'זה בסדר לא להיות 100 אחוז בהכול'. יש דרישה חברתית וציבורית להיות מגה–טוב, גדלנו על רועי קליין וזה טירוף, זה רף קשוח של ציפיות"

זה עוצר אותם?
"להפך, זה מעודד אותם. הם מרגישים שליטה אחרי שאני עוצרת אותם ומאפשרת להם לבחור. המטרה כאן היא להיות האדם הנכון במקום הנכון, אנחנו מד"א של הנפש".

למה לדעתך יש כאן כל כך הרבה חבר'ה מבתים דתיים, מישיבות ואולפנות?
"יש איזה מעגל קסמים של חווית הכישלון בתחומים שונים שמזין את עצמו, עכשיו נער מהשומרון סיפר שכבר לא נעים לו להסתובב ביישוב כי כולם דוסים והוא נהיה ערס. הקהילות לא יודעות איך להכיל את השינויים, מה שגורם לנוער להתרחק עוד יותר. הוא לא הצליח לעמוד ברף הציפיות בישיבה אז הוא מסתובב ביישוב ומרגיש שמוקיעים אותו, ואז הוא מתרחק עוד יותר ונצבע כבעייתי והוא ימצא חברה בעייתית. המסר שהם מקבלים הוא שמי שלא עומד בכל סל הערכים המאוד אידיאולוגי בנקודה אחת נזרק מהמעגל גם בכל שאר התחומים".

לפעמים זה יתחיל מעניין דתי, לפעמים לימודי או ערכי, אך רבים כאן מדברים על אשמה בהיבט הדתי שגורמת להם להתרחק מהנורמה גם בתחומים אחרים. "אני אומרת להם, תסתכל על הרב של היישוב או על האדם הכי דוס בעולם – הוא לא מקיים את כל השולחן ערוך, פשוט כי אי אפשר. זה בסדר לא להיות 100 אחוז בהכול. יש דרישה חברתית וציבורית להיות מגה־טוב, גדלנו על רועי קליין וזה טירוף, זה רף קשוח של ציפיות. כולם נראים כאלה מושלמים ומקיימים את כל המצוות ואנשי חסד. הטיפול הכי מיטיב שלנו כאן הוא לא לפתוח את הפצעים הכי עמוקים, אלא לתת מתנה לדרך ולהגיד, זה בסדר לקום וליפול, זה בסדר לחלום ולא להצליח. לא צריך להיות טוב בכל המרחבים בחיים, אתה ממש בסדר איך שאתה".