כשאני שומע ברדיו אמן שפורץ עם שיר שמתגלגל והופך להיות להיט, זה גורם לי לתהות האם הוא יצליח להמשיך לפלס לו דרך קדימה, או שמא מדובר ביציאה חד־פעמית. אצל בר צברי, שפרץ עם השיר ג'וני והוציא לא מזמן את אלבומו השני "רוקנ'רול בצהריים", נדמה שזו לגמרי האופציה הראשונה. אם אלבומו הראשון "עכשיו", התאפיין בעיקר במוזיקה המושפעת מהעולם הים־תיכוני המסורתי, הרי שבאלבומו השני צברי מצליח לבסס שילוב ים תיכוני ורוקנרולי שמורגש לא רק בשם האלבום, אלא גם במוזיקה.
במשך כמה שנים צברי היה מתחת לרדאר, ולמעט השתתפות בשיר "אחרי האהבה" באלבומו השני של הראפר טונה, לא הוציא חומרים נוספים. ייתכן כי עובדה זו תרמה לכך שהוא נשמע בוגר יותר ומפותח הרבה יותר באלבומו השני, וגם קולו שהתחספס, ובכל זאת נשאר צלול ומפותח, מוסיף שכבה על התפתחות זו.
כשמאזינים לאלבום מתחילתו עד סופו, לצד שירים כמו "בא אדם" ו"יונתי" המייצגים את הסאונד המזרחי של פעם, בין במקצב ובין בצלילים, ישנם "עומד במרפסת", שבו הסינתיסייזרים מורגשים והם חלק מהותי בשיר, ו"רוקנ'רול בצהריים" הנשען על תופים אלקטרוניים המשווים לשיר אווירת ביט כבד, כשגם הגיטרה החשמלית נוכחת בעוצמה בשניהם. במובן מסוים האמנים שמצליחים לשלב בין עולם המוזיקה המוקלטת על כלים שונים, לבין הפקת המחשב והצלילים שאפשר לקבל בו, הם אלו שיוצרים את הסאונד העכשווי. צברי לקח את הנוסחה הזו ושייט עליה לעבר האלבום השני, שבו הוא יוצר את החיבור בין מוזיקה מזרחית לבין הפקה אלקטרונית בצורה שעושה כבוד לשניהם.
השיר "חדרה" מספר על יחסי האהבה־שנאה עם העיר, באופן שבו כל אחד שביקר פעם בעיר יוכל להתחבר; וגם אם לא, יהיה קשה להתעלם מהמקצב והאווירה המרימים. "ניצוצות" שהיה הסינגל השלישי, ניצב כפנינה המקפלת בתוכה שיר אמונה המשמש צוהר לחיבור של צברי לקב"ה לצד הפקה מוזיקלית המדויקת למילותיו. "כמעט" נושק לעולמות של היפ הופ והאירוח של חנה אדרי מתאים לו כמו כפפה ליד, ולצידם ניצבים גם "פעם"' ו"לכה דודי" כאתנחתות נעימות ויפות.
צברי לא נמצא רק בעמדת האמן ששר בפרונט באלבום זה. בכל שירי האלבום הוא היה שותף להפקה יחד עם רון בקאל (מפיק מוכשר בזכות עצמו שעבד בין היתר גם עם בניה ברבי, נוי פדלון, עמיר בניון ועוד) ועדי לוי שגם מנגנים בלא מעט מהשירים על מספר של כלים. יחד מביאים השלושה משב רוח מרענן רעיונית ומוזיקלית, שמתחבר לאמנים המושפעים מהמוזיקה המזרחית והערבית, אך בו־זמנית יודעים לתת לה את האינטרפרטציה לסאונד הכללי שמתנגן ברדיו, ולקשרים שנרקמים בתוך המוזיקה ככל שעוברות השנים.
האווירה המוזיקלית הזו שהתגלתה כבר אצל אמנים כדוגמת דודו טסה (שבמובן מסוים החל את הגל הזה), שי צברי, לירון עמרם ועוד, מיוצגת בכבוד על ידי בר צברי. מעבר לכך, דודו טסה כבר שיתף פעולה איתו בפרויקט "צו השעה", שם חידשו את השיר "מנגן ושר" כשטסה הופקד על עמדת המפיק וצברי על הביצוע. שי צברי אירח אותו בהופעותיו בתקופה האחרונה, ונראה כי הקשרים המוזיקליים מתחברים גם לכדי יצירה משותפת.
אל תוך מארג המוזיקה הישראלית – שדאגה ועדיין דואגת לקדם את מוזיקת הפופ לקדמת הבמה – נכנסים בשנים האחרונות יותר ויותר סגנונות, המצליחים ליצור את השילוב המיוחד עם סגנונות ותיקים יותר, ותוך הישענות עליהם הם יוצרים שילוב מספיק מעניין כדי שאוזני המאזינים לא יפספסו אותם. במילים אחרות, נראה כי המארג האנושי שהתמזג לתוך המדינה שלנו וכבר מתגלה בלא מעט תחומים, מתחיל להתבטא בעוצמה יתרה גם בפסקול המוזיקלי בישראל.
אומרים שלא יהיה כמו זוהר ושהרוקנרול מת, יכול להיות. כך או אחרת, יצירות כמו אלו של צברי ואמנים נוספים מתחילות להחזיר אלמנטים של מוזיקה מפעם אל תוך היצירות שלהם, תוך כדי פרשנות חדשה ולא מתפשרת שגם עושה כבוד לעבר. צלילים שקצת נשכחו חוזרים בצורה חדשה, וכל שנותר זה להישען אחורה וליהנות מהמוזיקה.
